לוחות טקטוניים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לוחות טקטוניים הם כינוי למשטחים עצומים בגודלם, אשר משתרעים מתחת ליבשות ולאוקיינוסים שלמים בקרום כדור הארץ. לוחות אלה נעים בתנועה איטית מאוד. במשך אלפי שנים, מצטברת תנועה זו וגורמת לנדידת היבשות.
לפי מחקרים שנעשו, בתקופה קדומה על כדור הארץ הייתה יבשת אחת ענקית הקרוי בפינו פנגיאה (Pangaea), אשר התפצלה ליבשות הקיימות היום.
פעילות בגבולות הלוחות הטקטוניים יכולה לגרום לרעידת אדמה ולהתפרצות וולקנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] תנועת הלוחות
הלוחות הליתוספריים הם קשיחים ונעים כגוש אחד, כאשר הגבולות שביניהן, שם מתרחשת עיקר הפעילות הסייסמית, מתחלקים לשלושה סוגים:
[עריכה] גבולות פתיחה
זהו גבול בין לוחות מתרחקים, הנעים בכיוונים מנוגדים, באזור פתיחה על קרקעית האוקיינוס, כך שלמעשה נוצרים שוליים חדשים של לוח בעקבות בנייתו הגעשית של קרום אוקייני חדש. בגבול כזה נוכל למצוא רכס אמצע אוקייני, שהוא רכס ענק, המתנשא מעל למישורי המצולות. הרכסים השונים מתחברים זה לזה במערכת מתפתלת המתמשכת על פני קרקעית האוקיינוסים לרוב.
פתיחה בקנה מידה גדול התרחשה עם התבקעות פאנגיאה לגונדוואנה וללאוראסיה. פתיחה, בין אם על קרקעית הים או ביבשה, מלווה ב:
- הופעת סדקי מתיחה, המאפשרים למגמה לנוע מהמאגרים ולחדור לרווח שנוצר עם התרחקות הלוחות.
- רעידות אדמה רדודות.
- שפיעת חום גבוהה.
- התפרצויות של לבות בזלתיות (לבות כרים) לאורכם, תוצר התכה חלקית של סלע פרידוטיט, הנע מעומק רב כלפי מעלה, כחלק מתנועת זרמי המערבל בכיוון זה. לבזלת הכרים גבישים זעירים ומעטה זכוכיתי, שנוצרים כתוצאה מהקירור המהיר של המגמה במגע עם מי הים, והצטברותן יוצרות את חלקו העליון של הקרום האוקייני.
- חדירת המגמה יוצרת עוד את הדייקים הלוחיים הבונים את חלקו התחתון של הקרום האוקייני. המגמה בדייקים מתקררת לאט יחסית, וממנה נוצרים הסלעים דיאבז או גברו, שהם סלעים גסי גביש.
- גראבנים - מבנה שבירה מורד, התחום על ידי שני העתקים נורמאליים המעתיקים אותו מטה.
- עמקי ביקוע (שקע מוארך ששוליו מורמים), שקטעים ממנו מוסטים באזורי השבירה החוצים את הרכסים.
באיסלנד, המצויה בלב האוקיינוס האטלנטי הצפוני, מופיעים גרבנים גדולים ומתרוממים הרי געש פעילים מעל פני הים.
סלעים שנוצרו בפסגת הרכס נעים עם הזמן לשני צידיו ומפנים את מקומם להתגבשות סלעים בזלתיים חדשים. ההתפשטות היא סימטרית ופיסות הקרום החדשות מצטרפות במידה דומה לשני הלוחות המתרחקים זה מזה. הסלעים הבזלתיים המתגבשים מתעדים היפוכים שחלו בכיוון השדה המגנטי של כדור הארץ, ויוצרים תבנית סימטרית של רצועות מגנטיות.
באזור הרכסים האמצע אוקייניים ישנן נביעות הידרותרמיות (מעיינות מים חמים הנובעים מפתחים דמויי ארובות), כדוגמת המעשנות השחורות (המכילות תרכובות גופרית). מי הים המחלחלים באזור הרכס מתחממים במגע עם הבזלת הלוהטת שבעומק, ממיסים בתוכם חומרים שונים, ונפלטים כסילון מים כהה, כאשר החומרים שהומסו בהם שוקעים כסולפידים של ברזל, נחושת, אבץ, עופרת, כסף, וזהב.
יצורים אקזוטיים שונים מתקיימים באזור הנביעות, ובהם תולעי ריפטיה לבנות, צדפות וסרטנים לבנים.
[עריכה] גבולות סגירה
ישנם שלושה סוגי התנגשויות בין שני לוחות הנעים זה לקראת זה:
[עריכה] סגירת אוקיינוס - יבשה
זהו גבול בין לוחות באזור הפחתה, שבו נוחת הלוח האוקייני, שצפיפות הקרום המרכיב אותו גבוהה יותר, מתחת ללוח יבשתי.
אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית עמוקה במקביל לשולי היבשת ושרשרת הרים גבוהה ביבשה. תחום מוקדי רעידות האדמה המלווה את אזור ההפחתה נקרא אזור בניוף, ומעקב אחריהם הוביל למסקנה, כי הלוח הנוחת שומר על רציפותו וצפידותו עד לעומק של כ-700 ק"מ (בעומק זה הלוח הנוחת נטמע במעטפת), ואפשר לאמוד את זווית הנחיתה.
הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו סלעי משקע ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל להתכת מינרלים בעלי תכולת צורן גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה.
בדרך זו מתקבלת מגמה בהרכב בינוני עד חומצי, המכונה מגמה אנדזיטית המכילה בעיקר פלגיוקלז נתרני, הנעה כלפי מעלה ומצטברת במאגרי מגמה, המזינים את הפעילות הגעשית, המתרחשת באזור ההפחתה בשרשרת הרי הגעש לאורכו של הגבול היבשתי, ותורמת לצמיחת ההרים.
נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד למאמצי לחיצה, ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס). במקביל לחדירות מגמטיות, מתרחשת כאמור ביתד המשקעים התמרה של סלעי התשתית (למשל, סלעים מגמטיים מתמצקים ומותמרים , כך שמסלע גרניטי שהתגבש בגוף פלוטוני בעומק עשוי להיווצר סלע גנייס) וסלעי משקע (צפחות מקורן בסלעים חרסתיים, ושיש שמקורו בסלע גיר).
כך המצב בגבול שבין לוח נאסקה שבדרום האוקיינוס השקט ובין החוף המערבי של אמריקה הדרומית. שם, בשולי האוקיינוס נוצרה תהום פרו-צ'ילה ואילו ביבשה התרוממה שרשרת הרי האנדים. הפחתה של לוח מזרח האוקיינוס השקט מתחת ליבשת אמריקה מתרחשת גם לאורך השוליים המערביים של מקסיקו ושל צפון-מערב ארצות הברית, כאשר באלו נוצרו הרי הגעש של רכס הקאסקייד, עימם נמנה הר הגעש סנט-הלנה.
[עריכה] סגירת אוקיינוס - אוקיינוס
זהו גבול בין לוחות אוקייניים, כך שהלוח האוקייני הקר, העתיק והצפוף יותר, שוקע מתחת ללוח האוקייני האחר. אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית , קשתות איים געשיים (רצועה דמויית קשת של איים געשיים, שצדן הקמור פונה לאוקיינוס, הממוקמות בסמוך לתהומות אוקייניים) ולעיתים ימת שוליים.
הלוח האוקייני הוותיק, שהוא קר ודחוס יותר, נוחת אל מתחת ללוח הצעיר וממשיך אל תוך המעטפת. התכה חלקית בעומק יוצרת מגמה, המזינה את הפעילות הגעשית, ויוצרת את קשתות האיים הגעשיים. קשתות האיים נוצרות מעל האזור שבו מגיע הקרום הנוחת לעומק של כ-100 ק"מ, ובו מתרחשת ההתכה החלקית.
הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו סלעי משקע ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל כפי שראינו לעיל, להתכת מינרלים בעלי תכולת צורן גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה וליצירת מגמה אנדזיטית.
נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד למאמצי לחיצה, ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס).
אזור של קשתות איים מועד לאסונות טבע, עקב שכיחותן של התפרצויות געשיות, רעידות אדמה וגלי צונמי (גלי ענק הנוצרים עקב רעידות אדמה), תופעות השכיחות בפיליפינים וביפן, למשל.
קשתות איים קיימות גם באזור ההפחתה ההלני שבים האגאי, שבו פעיל האי הגעשי סנטוריני.
[עריכה] סגירת יבשה - יבשה
זהו גבול בו מתרחשת התנגשות יבשות, הגורמת להתעבות הקרום היבשתי ולהיווצרות חגורת הרים. לא תתרחש הפחתה בשל סלעי הגרניט וסלעי המשקע היבשתיים בעלי הצפיפות הנמוכה לרוב. להתנגשות היבשות קודמים תהליכי הפחתה, שבעטיים הולך שטח האוקיינוס וקטן עד שהוא נסגר. יבשה הנישאת מעברו של הלוח האוקייני הנוחת מגיעה לאזור ההפחתה ומתנגשת, כאמור, ביבשת שמולה.
ברצפים העבים של סלעי המשקע, אשר הצטברו על שולי שתי היבשות, מתרחשים תהליכי קימוט, התמרה ושבירה, בניית הרים, ורעידות אדמה על ידי העתקי דחיקה, זאת בעוד געשיות באזורים אלו נדירה. התנגשות לוחות היבשות של הודו ואסיה, שיצרה את הרי ההימלאיה, בהם האוורסט, ההר הגבוה בעולם, היא דוגמה לכך.
תאוריה חדשה יחסית גורסת, כי חלקים מהרמה הטיבטית גולשים אופקית מזרחה כחלק מהעתק תזוזה אופקית, במקביל לתהליכי הסגירה שתוארו, תופעה המכונה בריחת יבשות.
[עריכה] גבולות חילוף (טרנספורם)
אלו הם אזורים שבהם הלוחות נעים (או מחליקים) אופקית לאורך העתק אנכי יחיד או קבוצה של העתקים מקבילים, כאשר תנועת הלוחות אינה לחיצתית או מתיחתית. השחיקה עשויה להיות חזקה עד כדי יצירת אזור של סלעים מרוסקים ברוחב של 100 ק"מ.
העתקי חילוף קיימים הן באוקיינוס (לאורך הרכס האמצע אוקייני) והן ביבשה, הן גוררות מספר רב של רעידות אדמה רדודות מוקד (חלקן רבות עוצמה), אך ברוב המקרים אין פעילות געשית, אלא אם יש היפרדות של הלוחות, כמו שהייתה בים המלח. בקע ים המלח מתמשך בין לוח ערב לבין תת הלוח ישראל וסיני, שהוא חלק מהלוח של אפריקה.
גבול חילוף זה מחבר בין גבולות הפתיחה שבים סוף, לבין גבול הסגירה שבהרי הטאורוס שבדרום תורכיה. הקרום שממזרח להעתק החילוף הזה נע צפונה ביחס לקרום שממערב לו. באזור ההעתק נכללים כמה אגני פתיחה, שאליהם התנקזו ים המלח והכנרת.
תזוזת הקרקע ורעידות האדמה לאורך המערכת של שבר סן אנדראס נובעות מתנועה בין הלוח הצפון אמריקני ללוח הפסיפי.
[עריכה] ראו גם:
