נדידת היבשות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נדידת היבשות היא תאוריה המנסה להסביר את צורת היבשות, כפי שהן כיום, וקובעת שבעבר הרחוק היו היבשות מאוחדות, ושהן התפרקו עם הזמן.
קרום כדור הארץ איננו אחיד, הוא עבה מתחת ליבשות ודק מתחת לאוקיאנוסים. עם זאת שני סוגי הקרום נמצאים בשיווי משקל מבחינת צפיפויותיהם, וזאת מאחר והקרום הימי צפוף יותר (3.2 ג'\סמ"ק) מהיבשתי (2.7 ג'\סמ"ק). הקרום הוא צפיד ומתחתיו מצוייה שכבה רכה וצפופה (3.3 ג'\סמ"ק) שעומקה מגיע לכ-100 ק"מ – גג המעטפת. מתחת לשכבה זו מצוייה שכבה רכה נוספת שצפיפותה כ- 3.4 ג'\סמ"ק). שכבה זו נקראת אסתנוספרה, ומערך השכבות שמעליה – ליתוספרה. תנועת הלוחות מתרחשת בבסיס הליתוספרה.
הכוחות המסיעים את הלוחות מתחלקים לשני סוגים – כוח דוחף, שמקורו במגמה העולה מהמעטפת אל תוך הליתוספרה ברכס המרכז-אוקיאני. הכוח הדוחף מרים את הליתוספרה ומבקע אותה. כתוצאה נוצר תחילה רכס מוארך, שנבקע אחר כך ובפיסגתו מתפתח בקע. עם הזמן מתפתחים הרי געש בבקע ובשוליו. וכוח מושך, שמקורו בלוח ליתוספרי ימי שהתקרר והוא חודר אל מתחת ללוח היבשתי, משנה את הרכבו המינרלוגי ונוחת אל תוך האסתנוספרה. במהלך הנחיתה הלוח מושך אחריו גם את חלקו שנמצא בקרקעית הים, תוך הגברה משמעותית של קצב התפשטות קרקעית הים.
כדור הארץ בנוי מלוחות טקטוניים, היכולים לכלול גם אוקיאנוסים וגם יבשות. הלוחות נעים על הזמן, משנים את מיקומם ואת צורתם, בקצב של סנטימטרים אחדים בשנה.
המפה של גילי קרקעית האוקיאנוסים מראה כי הגיל הקדום ביותר של הקרקעית הוא פחות מ-200 מיליון שנה, לעומת גיל כדור הארץ, שידוע כי הוא מגיע ל-4,500 מיליון שנה. הסיבה לשתי התופעות גם יחד היא ההפחתה, המחזירה את הליתוספרה הימית למעטפת, אך גם גורמת להיוותרות גרניט, המשמש תשתית ליבשות.
היבשות היו פעם מכונסות יחד ליבשה אחת בשם פנגיאה , היבשה נתבקעה ונקרעה ונפרדה ליבשות שונות , יבשה צפונית לאוראסיה הכוללת את אמריקה הצפונית, אירופה, אסיה. ויבשת דרומית ,גונדבאנה הכוללת את אמריקה הדרומית ,אפריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה. בין היבשות הפריד אוקיינוס גדול שהשתרע מכיוון מזרח למערב ונקרא ים טתיס.
טענות רבות והתנגדויות היו לתורת נדידת היבשות ,השאלה שנשאלה -מהו הכוח המניע. כוחות צנטריפוגליים הנובעים מסיבוב כדור הארץ סביב צירו. אבל הכוחות חלשים מידי ואינם מסוגלים להניע גוש גרניטי , היבשות, עם שורש עמוק הנע באופן אופקי בתוך המעטפת. התאוריה נגנזה בשנות השלושים וקמה לתחייה בשנות השישים. בתקופה זו החל חקר קרקעית האוקיינוסים והמסקנה הייתה כי לא רק היבשות אלא גם קרקעיות האוקיינוסים נעים. בעשור האחרון עם התרחבות המחקר האוקיאני שאפשר מיפויי של קרקעית האוקיינוסים התגבשה הגרסה המודרנית הידועה בשם "טקטוניקת הלוחות" . על פי תאוריה זו כל הקליפה החיצונית של כדור הארץ מורכבת מפסיפס של פלטות הנבנות ונהרסות בהתמדה ונמצאות ללא הפסק בתנועה.
תנודת הלוחות היא אחד הגורמים העיקריים לרעידות אדמה. שברים ואזורי תפר בין לוחות הם אזורים מועדים לרעידות אדמה חזקות. לדוגמה תורכיה ושבר סן אנדראס בקליפורניה. רעידות האדמה בפני כדור הארץ המצויות באזורים שבהם חלה תזוזה בין הלוחות הטקטוניים, כלומר הרעידות הן תגובה לחיכוך בין הלוחות. עיקר החיכוך קיים באזורי ההפחתה, שם קיים חיכוך עד עומק של 700 ק"מ. חיכוך עד עומק של כ-40 ק"מ קיים בבקעים ובהעתקי החילוף.
התחלת היווצרות האוקיאנוס היא בביקוע של יבשת קיימת, כמו הביקוע הנוכחי של אפריקה. ההתרוממות הפוקדת את אזור הביקוע קודם לביקוע היא חלק בלתי נפרד מהתהליך, כפי שניתן לראות לא רק במזרח אפריקה אלא גם ברכס המרכז אוקיאני.
הקצה הצפוני של ים סוף הוא דוגמה לתהליכים הטקטוניים הפוקדים אזור התפשטות אוקיאני צעיר. עדות לשוליים המורמים קל לראות במחשופים הנרחבים של הסלעים המגמתיים הפריקמבריים משני עברי ים סוף, וגם בשולי שלוחותיו – בקע סואץ ובקע הלבנט. המחשופים מוכרים גם בשם "המאסיב הערבי-נובי". השלב הימי בביקוע היבשת מתחיל כאשר בזלת מתחילה להצטבר בציר הבקע. צפון ים סוף או מפרץ קליפורניה הן דוגמאות טובות לשלב זה.
האוקיאנוס הבוגר בנוי משני לוחות טקטוניים שהגבול ביניהם – הרכס המרכז אוקיאני – אכן נמצא במרכז האוקיאנוס. כל לוח כולל גם חלק יבשתי וגם חלק ימי. מבנה זה יישמר כל עוד החיבור בין הליתוספרות הימית והיבשתית יחזיק מעמד. החיבור הזה נמצא במשטר של מאמצים עזים היות ועם ההתקררות, הליתוספרה הימית צפופה יותר מהיבשתית. לכן הליתוספרה הימית נוטה לשקוע מתחת ליבשה. הרכס הבוגר איננו רצוף, בגלל שינויים אפשריים בכיוון ההתפשטות, אלא הוא בנוי מיחידות בקע התפשטות שביניהן העתקי חילוף. הסגמנטיציה של הבקע אופיינית למתיחה אלכסונית.
