כתב סיני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכתב הסיני התפתח לפני מעל ארבעת אלפים שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים למאות הארבע עשרה והחמש עשרה לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד שכן גם אם יש דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית.
מסורתית הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעתים הוא אף נכתב מימין לשמאל. כל תו מייצג מילה או רעיון ולעתים אף צליל; מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בדרכים שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית) הם תמיד מייצגים הברה אחת. יש לציין שלכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.
בשנת 1956 ערך ממשל הרפובליקה הסינית העממית רפורמה בסימנים רבים, מתוך מטרה להקל על על לימוד וכתיבת סימנים רבים, שבמהלך ההיסטוריה הפכו למסובכים מאוד שלא לצורך; כך למשל האלמנט הסימן 見 הפך ל-见 (גם כשהוא מופיע כחלק מסימן אחר) והסימן 體 הפך ל-体; ללא ספק הקלה משמעותית. מטבע הדברים אזרחי הממשלה היריבה היושבת בטאיוואן, כמו גם תושבי הונג-קונג ומקאו לא קיבלו את הרפורמה הזאת, וממשיכים להשתמש בסימנים המסורתיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההיסטוריה של הכתב הסיני
[עריכה] כתובות עצמות הניחוש
כתובות עצמות הניחוש (甲骨文 - ג'יא-גו-וון) נתגלו באתר הארכיאולוגי חורבות יאן (殷墟 - יַאן-שׂוּ') ליד העיר אן-יאנג שבחבל חְה-נַאן בתחילת המאה ה-20. הן מהוות את המסמך הסיני הקדום ביותר שהתגלה עד כה ותוארכו לסביבות שנת 1200 לפנה"ס. כ-100,000 כתובות על גבי עצמות ושריונות-צב נמצאו באתר. בין השאר נכתב בהן על קיום רישומים נוספים ע"ג ענפי במבוק. מכיוון שכך ומאחר ומדובר בכתב מפותח נעשה ניסיון למצוא כיתובים עתיקים יותר, אולם, אם התקיימו רישומים אלו הם לא נמצאו עדיין או שנתכלו. כלי חרס נאוליתיים, עם סימנים חרוטים וצבועים עליהם, שנמצאו, לא הודגמו כקשורים לשפה הסינית. רוב סימני עצמות הניחוש הם פיקטוגרפיים (ציוריים) בעלי אוריינטציה פיגורטיבית (דמויות) או רעיונית מופשטת. כמו כן קיימים סימנים מושאלים על בסיס דמיון בין צלילים ואף סימנים המורכבים משורש משמעי וחלק פונטי, המזכירים סימנים מודרניים.
[עריכה] התפתחות הכתב
מכתובות עצמות הניחוש בסוף האלף השני לפנה"ס, ועד סוף האלף הראשון לספירה כשנחתם גיבושו, עבר הכתב הסיני הפשטה והאחדה סגנונית. הסימנים רובעו בתקופת מלכות שאנג. בכתובות הברונזה (金文- גִ'י-וֶן) מראשית תקופת שושלת ג'ואו כל הסימנים הם בערך באותו גודל. מאוחר יותר, בכתובות חזרן, אבן, חימר וירקן שנמצאו ותוארכו לתקופות המגיעות עד למאה ה-5 לפנה"ס, מודגמים תהליכי שינוי - מציורים לצורות גאומטריות – באותיות.
מתוך השינויים הרבים שנעשו בתקופת המדינות הלוחמות (מאות 5 עד 3 לפנה"ס) ניתן להבחין בשני תהליכים: הפשטה – פחות קווים בכל אות, החלפת סמנים בעלי צליל זהה בסמנים זהים ו/או פשוטים יותר. שינוי פוליטי – הופעתן של וריאציות רבות לכתיבת סימנים נפוצים. דוגמה לכך ניתן למצוא ביצירות הפילוסופיות העתיקות של ממלכת צ'ו (楚) - בהן בין השאר ספרי הגדת עתידות, רפואה ותכתובות בין פקידים – המעוררות קשיים בפיענוח בשל הכילן סמנים שהוצאו משימוש לאחר האיחוד הקיסרי. ריבוי סימנים זה עורר מחלוקות בפיענוחן.
ב-221 לפנה"ס הוכנסה הרפורמה בכתב של קיסר צ'ין הראשון - כתב החותם (篆書- ג'ואן שו), או כתב החותם הקטן (小篆- סיאו ג'ואן), אשר כלל צורה אחידה לסימנים בעלי וריאציות שונות, "ריבוע" נוסף של האותיות והפשטה של הסימנים. מכתב זה התפתח כתב הפקידים (隸書- לי-שו), אשר עליו, בתמורה, התבסס הכתב הרגיל (楷書- קאי-שואו) אשר בו משתמשים מתקופת שושלת האן (漢- 206 לפנה"ס עד 220 לספירה) ועד היום, למעט הפשטתם של כשליש מהסימנים בין השנים 1956 ל-1964 בידי ממשלת הרפובליקה העממית. הסימנים הפשוטים (簡體字– גְ'יֶן-טי-דְזְה) נהוגים כיום ברפובליקה העממית של סין, אך לא ברפובליקת סין (טייוואן). הסימנים המורכבים (繁體字- פאן-טי-דְזְה) עדיין משמשים בטאיוואן ובהונג קונג; כמו כן הם עודם בשימוש ברחבי סין, למשל בספרות האקדמית.
[עריכה] סימני הכתב הסיני
הכתב הסיני אינו אלפביתי. מתקיים ויכוח בנושא קיטלוגו ככתב ציורים, כתב אידיאוגרפי (רעיוני) או משלב משמעות ויזואלית עם צליל. בפועל, מרבית הסימנים משלבים מרכיב פונטי ומרכיב סמנטי. מקורותיו הציוריים של הכתב אין פירושם שהוא כתב ציורים. האותיות מורכבות מקווים אשר יוצרים "שורשים" (部首- בו-שואו) בסיסיים. שורשים אלו מצטרפים ויוצרים סימנים. סימן מודרני מורכב בדר"כ משני שורשים. בחלק גדול מהסימנים שורש אחד קשור למשמעות הסימן והשורש השני לצורת ההגייה. אולם לא תמיד כך הדבר עקב הבדלים שנוצרו בצורות הגייתם, בדיאלקטים השונים, של הסימנים.
[עריכה] תרבות הכתב הסיני
חשיבות השפה הכתובה המרכזית נובעת מריבוי הדיאלקטים. היא מאפשרת אחסון ותקשורת של מידע בצורה אחידה ברחבי שטח עצום ומגשרת על הפער שיוצרים הדיאלקטים. כבר ב-221 לפנה"ס, עם האיחוד הראשון של הממלכות בשושלת צ'ין קבע הקיסר הראשון צ'ין-שה-חואנג-די (秦始皇帝) סגנון כתב אחיד.
התרבות הסינית מאוחדת על ידי הכתב ולפיכך, במידה מסוימת, מוגדרת על ידו. קריאה, שינון וכתיבה קליגרפית של שירה היו הכרחיים לעילית המשכילה והשלטת בסין הקיסרית. באמנות הסינית הקליגרפיה זכתה ליחס מועדף מזה שהוענק לה באירופה. שימוש דתי בכתב נעשה על מנת לתקשר עם רוחות האבות, והאלים. כמו כן, בעבר היה הכתב הסיני (לא הדיבור) ה"לינגואה פרנקה" של מזרח אסיה ושימש את האליטות והשלטונות בכל מזרח אסיה. ביפן, בקוריאה ובויאטנאם נהגו לכתוב בעבר בכתב סיני, והדבר משתקף עד היום ביפנית ובקוריאנית, המשלבות עד היום סימנים סיניים בכתיבתם והשפעתו של הכתב הסיני ניכרת בצורות הכתב העצמאיות שפיתחו לעצמם שני העמים (בוייטנאמית משתמשים היום באותיות לטיניות בלבד). דבר זה הביא לאחידות מסוימת בין התרבויות באזור כולו.
לאורך השנים נכתבו בסין הרבה מאוד יצירות כתובות. עד המאה ה-18 יותר ממחצית הספרים בעולם הודפסו בסינית. מהתקופות הטרום-קיסרית והקיסרית בלבד נשתמרו כ-50,000 ספרים. ממצאי מחקרים ששייכו ופענחו כתבים קדומים שנמצאו בסין הדגימו בעזרת השפה הסינית המשכיות תרבותית באזור. דוגמאות אחדות לכך ניתן לראות בכתבי עצמות הניחוש שנמצאו בסוף המאה ה-19 והוכחו כבעלי קשר לכתב הסיני המודרני, כמו גם בכתובות ע"ג מקלות במבוק(חזרן), בדי משי וכלי ברונזה שנמצאו בשנים האחרונות.
[עריכה] מילונים
תיעוד של השפה החל בעידן-הפרה קיסרי עם יציאתו של ה-אר-יא (爾雅) – ספר ובו אוצר מילים ומונחים ממויינים לפי סוגים ותחומים. במאה ה-1 לספירה כתב שׂו'-שֶן (許慎) את ה-שְווֹ וֶן גְ'יֵה דְזְה (說文解字), המילון הקדום ביותר בסין. אולם, רק בנו זכה להגישו לקיסר ב-121 לספירה. מילון זה כלל פרושים ל-9353 סמנים ו-450 שורשים ומהווה המחקר הראשון על התחביר הסיני. הוא היה הראשון להסביר את דרכי הווצרותם של הסמנים, ערך דיון במרכיביהם הפונטיים והגדיר את ה"שורשים"(בו-שואו). לפי האמור לעיל, מובן כי הוא משמש מקור חשוב בחקר השפה הסינית גם היום, אף כי חלק ממסקנותיו בתחום מוטלות כיום בספק.
מילונים מפורסמים נוספים הם המילון הקיסרי של תקופת קאנג-שׂי (康熙字典 – פורסם ב-1716) שפירש 46,964 סמנים וסידרם לפי 214 שורשים וכן גם המילון הגדול של הסינית (漢語大字典 - פורסם ב-1990) המכיל 54,678 פירושים מסודרים לפי חלוקה ל-200 שורשים. למרות ריבוים המפחיד של הסימנים ניתן להעריך כי משכיל סיני בן-ימינו לא נזקק ליותר מ-5000 סמנים, ומילון עדכני נורמלי מכיל כ-7000 סמנים בלבד, זאת עקב העובדה שסימנים רבים הינם היסטוריים (או משמשים בניבים אחרים, וכד') ואינם בשימוש במנדרינית מודרנית. חשוב לציין כי החלוקה לשורשים בסימנים הסיניים אינה מדוייקת, נתונה לשינויים וכמו כן אינה תופסת לגבי כל הסמנים בשפה. לפיכך קשה מאוד לקטלגם ו/או ללמדם בצורה שתיתפס כאלפביתית או אנליטית.
[עריכה] שיטות תעתיק לטיניות
משנת 1892 מאוייתות מילים סיניות בעזרת האלפבית הלטיני (חוץ משמות פרטיים אשר אוייתו לפי בחירה אישית ושמות של מקומות אשר תורגמו לפי רישום חסר סדר שיטתי של סניפי הדואר הסיני) לפי תעתיק ווייד-ג'יילס (של המזרחנים הבריטים תומאס וייד והרברט ג'יילס), המסתמכת על הגייה מנדרינית של הסימנים.
משנת 1958 הוכנסה לשימוש שיטת התעתיק פין-יין (pinyin - איות), המבוססת על ההגייה הרשמית של מנדרינית תקנית. שיטה זו זכתה לפופולריות ברחבי סין וכן לביסוס רשמי. מסוף שנות ה-70 במאה ה-20 הוחל שימוש נרחב בתעתיק זה בידי רוב הגורמים הרשמיים בסין ובעולם.
תהליך ההפשטה של הצלילים בשפה המדוברת לאורך ההיסטוריה יצר כפלי משמעות בהברות רבות בשפה הקלאסית, שכאשר נכתבו בפונטיקה כלשהיא לא ניתן היה להבינם. מסיבה זו אין ערך רב לתיעתוק פונטי של כתבים עתיקים לפי שיטות תעתיק מודרניות.
