יהדות בבל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהדות בבל (או יהדות עיראק) היא קהילה יהודית מפוארת ועתיקת יומין באזור האימפריה הבבלית בעבר ועיראק של היום, בה התיישבו יהודים עוד לפני כ-2600 שנה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון.
תוכן עניינים |
[עריכה] גלות בבל
- ערך מורחב – גלות בבל
תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה האימפריה הבבלית את ממלכת יהודה, ובשנת 586 לפנה"ס החריבה את בית המקדש הראשון. בעקבות זאת הוגלו רבים מיהודי הארץ לבבל, באירוע הקרוי גלות בבל.
מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל תחת האימפריה הפרסית לחזור לארץ ישראל (שיבת ציון), וזאת הודות להצהרת כורש. עם זאת העדיפו יהודים רבים להישאר בבבל מסיבות כלכליות, ורק חלק מועט אכן עלה לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן אירעו עליות נוספות מבבל לארץ ישראל, בראשותם של זרובבל, עזרא ונחמיה, אך עדיין מרבית הקהילה היהודית נשארה בבבל.
[עריכה] תור הזהב של יהדות בבל
בתקופת בית המקדש השני, עד לחורבנו בשנת 70 לספירה, המשיכה הקהילה היהודית בבבל לשגשג - הרחק מהסערות שפגעו בארץ ישראל. כך בשנים הבאות הפכה בבל למקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, ובעיקר לאחר שהאימפריה הביזנטית סגרה את הסנהדרין בשנת 363 לספירה, ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה.
אחד מהגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה השלישית לספירה ואילך על ידי השושלת הססאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, ונתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה.
בשנים הללו, ותחת התנאים הנוחים יחסית בבבל פרח בה הלימוד התורני, ובתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי- התלמוד הבבלי, המסכם דיונים הלכתיים ואגדתיים שנערכו בישיבות המפוארות של בבל- ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.
ראש הקהילה היהודית בבבל, שהיה מוכר כנציג היהודים על ידי השלטונות הפרסיים, נקרא בשם "ראש הגולה" (בארמית: 'ריש גלותא').
אחרי חתימת התלמוד, המשיכה היצירה התורנית בבבל לפרוח בראשותם של הסבוראים, ולאחריהם הגאונים, שיצרו ושכללו צורה חדשה של ספרות הלכתית הנקראת ספרות השו"ת, המבטאת את עלייתם של מרכזי תורה במקומות נוספים, כגון ספרד.
[עריכה] ירידת כוחה של יהדות בבל
במאות השביעית והשמינית היו מקרים בהן השליטה הועברה לסירוגין בין הריש גלותא (שייצג את הסמכות השלטונית) לבין הגאונים (שייצגו את הסמכות הדתית). יש הטוענים שויכוח שהתעורר לגבי השושלת במאה השמינית לספירה, גרם לעלייתו של פלג דתי בבגדאד, המוכר בשם היהדות קראית בראשותו של ענן בן דוד הנשיא.
בסביבות שנת 1038, שנת מותו של ר' האי גאון, עם שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל, עזבו אותה יהודים רבים אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד - ספרד. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל.
[עריכה] יהדות בבל בעת החדשה
בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים. ניתנו להם 4 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייצל. אולם כשהוא מת, והמלך גאזי החליפו ב-1933 החלה אפליה ומעמדם הורע. בנוסף, החלה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי- ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים שהגיעו אף לפרעות פיזיות.
בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אעפ"י שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבי"ס של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית).
[עריכה] לאחר קום המדינה
לאחר הקמת מדינת ישראל התחיל מבצע עזרא ונחמיה שבו הועלו רוב בני הקהילה היהודית בעירק כתוצאה מהחלטה של הממשלה העירקית לפיה יהודי המדינה יכולים לעזוב אותה בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם.
במבצע הועלו לארץ ישראל כמעט כל בני הקהילה-מעל 120,000 יהודים.
בעיראק נשארו לאחר מבצע עזרא ונחמיה אלפים בודדים של יהודים. רובם עזבו את המדינה באמצע שנות השבעים (בעזרת שיתוף הפעולה של המוסד עם הכורדים) וכמעט כל אלו שנשארו עזבו את המדינה לאחר מלחמת המפרץ.
בתום מלחמת המפרץ השנייה בשנת 2003 עלו לארץ כ-40 יהודים, אשר היוו כ-50 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית במדינה. כיום רוב ההערכות שבבגדד נותרו כ-30 עד 40 יהודים.
