וינסנט ואן גוך
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וינסנט וילֶם ון-גוך (הולנדית: Vincent van Gogh, קרי: חוֹך, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 30 במרץ 1853 - 29 ביולי 1890), נחשב אחד הציירים ההולנדיים החשובים ביותר, לצד רמברנדט ויאן ורמר.
במהלך חייו לא זכה ואן-גוך להצלחה, וסבל מדלות ועוני. את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שלקה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפאריס.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] נעוריו
ון-גוך נולד בצונדרט, עיירה קטנה בהולנד, בן לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאוד מאביו שהיה כומר פרוטסטנטי (ומאוחר יותר אף הלך בעקבותיו). אחותו תיארה אותו כחמור סבר ונוטה להרהורים.
בגיל 16 החל ון-גוך לעבוד ב"חופילטור", חברה לסחר באמנות. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תיאו, אליו היה ון-גוך קרוב מאוד. השניים שמרו על קשר מכתבים במהלך שנים רבות אחרי–כן. כחלק מעבודתו נשלח ללונדון ולפאריס ב-1873, ושם החל להתעניין בדת. ב-1876 פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה ככל הנראה בשל התעמקותו בתחום הדתי כיוון שהזדהה באופן ניכר עם הבאים לכנסייה. לאחר שפוטר עבד זמן מה כעוזר הוראה במחוז קנט שבאנגליה, וב-1877 חזר לאמסטרדם שם החל בלימודי דת. לאחר שנה פרש מהלימודים ועבר לבלגיה שם עבד כדרשן לא מוסמך באזור המכרות העני של בורינחה, כשגורלם של הכורים נוגע עד עמקי לבו. אחרי שישה חודשים פוטר ממשרתו והמשיך במתן דרשות בלי תשלום. במהלך תקופה זו החל ון-גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו. כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו הפך ון-גוך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה התפרנס עד יום מותו.
[עריכה] עבודות ראשונות
בשנת 1880, בעקבות הצעתו של אחיו תיאו, החל ואן-גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מאופה, צייר מאסכולת האג, שאפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים וברישומי שמן. ון-גוך גם התלווה לברייטנר, צייר נוסף באסכולה, ברישומים בתחנת הרכבת בהאג. תוך זמן קצר, עם זאת, התגלעו חילוקי דיעות בין מאופה לואן-גוך, שסירב או התקשה לעבור את מסלול ההכשרה הרגיל, ובמיוחד חלק על הנימה הרגשנית והסנטימנטלית משהו של חלק גדול מציירי האסכולה.
למרות חילוקי הדעות, השפיעו כמה מציירי אסכולת האג על יצירתו של ון-גוך בשנים הראשונות וברישומיו ובעבודות השמן הראשונות שלו ניתן למצוא הדים ברורים לעבודותיהם של ציירים כמו אנטון מאופה, יוזף ישראלס ויקוב מריס. חותם אחר שהותירה התקופה הקצרה שבה למד ציור באופן מסודר הוא חולשה מסוימת שנשא עמו ואן גוך בטיפול בקיצור פרספקטיבי וכן יכולת רישום בלתי–מהוקצעת.
בשנת 1881 הכריז ון-גוך על אהבתו לדודניתו האלמנה קי פוס, אך כאשר דחתה זו את הצעת הנישואין שלו עבר לגור עם הזונה זין הורניק וילדיה ושקל לשאת אותה לאישה. נוכח התנגדות אחיו ואביה של הורניק נסוג בו ון-גוך בסופו של דבר מכוונתו.
במהלך השנים 1882 עד 1886 נדד ון-גוך ברחבי בלגיה וארצות השפלה, כשהוא מתגורר תחילה בדרנתה, ומאוחר יותר בנוינן שבצפון ברבנט ומאוחר יותר בהולנד. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ון-גוך רק קדרות ואפלה. הוא הזדהה, ברוח הסנטימנטלית של התקופה, עם סבלם של העובדים והעניים, כשהוא מקנה לציורים שיצר באותה תקופה נימה לודיטית ודתית בולטת.
בתקופה זו, בערך בין מרץ למאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה: "אוכלי תפוחי האדמה". ביצירה זו, כברוב יצירותיו של ון-גוך מאותה תקופה, משתקפת השפעתו החזקה של ז'ן-פרנסואה מילה, אך גם התחושה הדתית העמוקה שפיעמה בון-גוך. ון-גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים באותם ידיים שעמלו כל היום בעבודת האדמה. באופן לא מודע, אולי, משקפת הקומפוזיציה הקלאוסטרופובית של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה במושאי הציור ובתוכו של ון-גוך. במהלך העבודה על היצירה לא זכה ואן-גוך לעידוד ותמיכה מאחיו, ככל הנראה משום שחש שון-גוך נטל על עצמו כאן משימה שאינה כפי יכולתו. מאוחר יותר, נמנע ון-גוך באדיקות מיצירת קומפוזיציות רבות-משתתפים שאפתניות כאלו.
בחורף שבין שנת 1885 ו-1886 ניסה ואן-גוך את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן, אך גם הפעם הסתיים הניסיון בפחי נפש, כאשר סולק מן הלימודים אחרי מספר חודשים על–ידי הפרופסור אז'ן זיברדט. בתקופה זו זכה ון-גוך להיכרות ראשונה עם אמנות יפנית והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גווני השחור, החום והביטומן שאפיינו את הרקע והצללים בתמונותיו ולעשות שימוש הולך וגובר בצללים וברקע כחול, ולעבור להשתמש בגווני אוכרה נקיים יותר. מאוחר יותר פינתה האוכרה את מקומה לשימוש מסיבי יותר בגווני צהוב לימון ושימוש הולך ומתחזק בגווני אדום ורמיליון.
[עריכה] תקופת פריז
באביב 1886 עבר ון-גוך לפריז יחד עם אחיו תיאו והתגורר ברובע מונמרטר, שם פגש במקצת הציירים האימפרסיוניסטים שעדיין נותרו בפריז כמו אדגר דגה וקמי פיסרו, ובכמה מהציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים כמו אמיל ברנר, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול גוגן.
ציוריו של ון-גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של פיסרו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסרו.
במהלך התקופה הפריזאית של ון-גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים ו'חתוכים' באופן המשקף אי-שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפיה שאפיינו דיוקנים מוקדמים נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש.
[עריכה] תקופת ארל
בפברואר 1888 התערער מצבו של ון-גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור בארל שבחבל פרובנס בצרפת. המעבר הועיל לון-גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ון-גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה.
את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ון-גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה — תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. בארל קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה.
שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ון-גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ון-גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ון-גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת חלק מאוזנו ונתן אותה לאחת מידידותיו הזונות. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888.
[עריכה] תקופת סן-רמי
בתחילת שנת 1889 היה ון-גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן רמי דה פרובנס. גם כאן, ניכרה התקופה הראשונה של ון-גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. מאוחר יותר, עסק ון-גוך ביצירת העתקים לציורים של דלקרואה, רמברנדט ובמיוחד מילה (19 ציורים שונים).
התפתחות בולטת בציוריו מאותה תקופה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה. משיחות המכחול הפכו באותה תקופה ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר. פעמים רבות, ויתר ון-גוך על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים. במקביל, הפכו צורות העצמים מעוותות ומסולסלות יותר ויותר, כאשר מקורות אור מוצגים אפופי הילה גדולה של אור, המשקפת ככל הנראה את בעיית הראייה ממנה סבל.
[עריכה] מותו
במאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ון-גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תיאו שנישא זה עתה. על גשה המליץ לשניים פיסרו כמי שטיפל כבר במספר אמנים.
התקופה הקצרה בה היה באובר-סור-אואז הייתה מיוסרת. ון-גוך נתקף שוב בדיכאון. ב-29 ביולי 1890, בגיל 37, ירה בעצמו ון גוך בחזהו. בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק רבו בו שהה, ושם מת כעבור יומיים, כשתיאו לצדו. מילותיו האחרונות, דיווח תיאו, היו "La tristesse durera toujours" (העצבות תימשך לנצח). שישה חודשים אחרי כן, מת גם תיאו הלום הצער ונקבר, לבקשת רעייתו, לצדו של ון-גוך באובר-סור-אואז.
[עריכה] יצירות בולטות
 דיוקנו של ד"ר גאכט |
 שדה חיטה עם עורבים |
 Les Alyscamps |
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: וינסנט ואן גוך |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וינסנט ואן גוך |
- כל יצירותיו של ואן-גוך
- גלריה של יצירות ואן-גוך
- המכתבים של ואן גוך ארכיון מקוון המציג את המכתבים ששיגר וינסנט במשך שנים, בעיקר לאחיו תיאו, ואת המכתבים שקיבל מקרוביו.
