אז'ן דלקרואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אז'ן דלקרואה (Eugène Delacroix)‏ (26 באוגוסט 1798 - 13 באוגוסט 1863), צייר צרפתי המזוהה מאוד עם זרם האומנות הרומנטי. נחשב לצייר הרומנטי הצרפתי החשוב ביותר. הוא נהנה ממעמד גבוה בחברה הצרפתית ועסק ביצירותיו באירועים קשים ומטרידים, בין אם התרחשו ממש ובין אם נלקחו ממחזות תיאטרון בתקופתו.

[עריכה] ביוגרפיה

דלקרואה נולד בסנט מוריץ שבארדץ' במחוז רון-אלפס שבצרפת, למשפחה בעלת ייחוס. אמו, ויקטורי, באה ממשפחה מפורסמת של דיפלומטים בכירים ואביו, שרל, היה חבר בממשל אשר הצביע על עריפת ראשו של לואי השישה עשר בשנת 1793. כילד גרה משפחתו בבורדו, עד שאביו נפטר כשהיה בן שבע והמשפחה חזרה לפאריס. כבר כילד התעניין במוסיקה ובאמנות. כנער למד רישום וציור אצל דודו אנרי רייזנר (Henri Riesener) שהיה צייר מוכשר. יחד הם פקדו את הסטודיו המפורסם של פייר-נרקיס גרה (Pierre-narciss gue’rin) שהיה מוסד מוביל לאומנות הציור. דלקרואה הצעיר אהב גם לבקר בגן החיות של פאריס שם תיאר ביומניו את התפעלותו מהחיות האקזוטיות הכלואות. ביקורים תכופים אלו בגן החיות היו לאחר מכן בסיס רחב להשראה בציוריו.

ב-1814 נפטרה אמו והוא עבר לגור עם אחותו הנרייטה,וב-1816 עבר לבית ספר בוז-אר (Ecole des Beaux Art) לאמנויות. סטודנט אחר שלמד בבית הספר באותם שנים הוא תאודור ז'ריקו (The’odore Gericault) (חי בשנים 1791-1824). בשנת 1818 ראה אותו דלקרואה עובד על היצירה הגדולה ביותר שלו – "הרפסודה של המדוזה".

לאחר ארבע שנות לימודים סיים דלקרואה את "הסירה של דנטה" - היצירה הגדולה הראשונה שלו, ציור שנושאו הלא קונבנציונלי לקוח מהתופת של דנטה. הציור גרם לסנסציה רבה, והתמונה נקנתה על ידי המדינה ונתלתה בגלריה של ארמון לוקסמבורג. בגיל 24, עזב דלקרואה את אקול בוז-אר כשהוא שופע בטחון ואמביציות. לאחר שנתיים התפרסם ציורו הגדול השני "הטבח של חיוס" (Le Massacre de Scio), שעסק במלחמת העצמאות היוונית. הציור התקבל בתגובות צוננות הרבה יותר, אך דלקרואה המשיך באותו קו אמנותי ועד מהר זכה בהצלחה רבה. עם פריחתה של זרם האומנות הרומנטי זוהה דלקרואה כאחד ממוביליה, אף על פי שסירב לראות עצמו חלק מאסכולה אמנותית כלשהי.

בשנת 1830 הוצג בתערוכת הסלון ציורו המפורסם ביותר - החירות מובילה את העם (La liberté guidant le peuple). הציור מתאר את המהפכה הצרפתית ונהוג לראות בו דוגמה מובהקת להבדל בין הציור הרומנטי לציור הנאו-קלאסי של ז'אן אוגוסט דומיניק אינגרה (Jean Auguste Dominique Ingres). ממשלת צרפת אמנם קנתה את בציור, אבל העדיפה להרחיק אותו מעיני הציבור, מחשש שרעיון החירות עולה ממנו כ"בוער מדי". למרות זאת עד לסוף חייו קיבל דלקרואה הזמנות רבות לעבודות ממשלתיות בציור ובעיצוב.

אחרי מהפכת 1848 ששמה קץ לשלטונו של המלך לואי פיליפ, הציור הוצג לציבור על ידי הנשיא החדש נפוליון השלישי. כיום ניתן למצוא אותו במוזיאון הלובר. יש הטוענים שדמותו של הנער האוחז באקדח היא ששימשה השראה לדמותו של גברוש בעלובי החיים של ויקטור הוגו.

בשנת 1832 ערך דלקרואה מסע לספרד ולצפון אפריקה כחלק ממשלחת דיפלומטית וביקר במרוקו ובאלג'יר. הוא אייר הרבה במהלך מסעו והשתמש לאחר מכן באיוריו כבסיס לציורים רבים. למרות שמסעו נמשך רק שישה חודשים הוא השפיע רבות על מכלול יצירתו עד סוף ימיו. בשנים 1833- 1837 דלקרואה עיצב את סלון דו רואה בארמון בורבון , בין 1838 ל-1847 את הספרייה באותו ארמון ובין 1840 ל-1847 את הספרייה בארמון לוקסמבורג. משנת 1850 עבד על גאלרי ד'אפולון בארמון לובר. עבודתו האחרונה בין השנים 1849 ו-1861 הייתה על הקפלה של סנט אנג' בכנסיית סנט סולפיס. בכל הזמן הזה דלקרואה צייר מאות תמונות בגדלים שונים, שרובן הגדול הכיל רשמים ממסעו לצפון אפריקה. בין השאר ידוע הדיוקן של פרדריק שופן שצויר על ידו.

בערוב חייו זכה דלקרואה לכבוד ולהערכה רבים. בשנת 1855 הוצגה תערוכה גדולה של ציוריו והוענק לו פרס מדליית הכבוד (Grand Mèdaille d’Honneur) וב-1857 נבחר לחבר כבוד באקדמיה לאמנויות שבה למד בצעירותו. דלקרואה נפטר ב-13 באוגוסט 1863 לאחר תלונות על כאבי גרון והוא בן שישים וחמש. דלקרואה קבור בבית הקברות פר לשז בפריס.

בנוסף לציוריו הרבים אייר דלקרואה גם ספרים רבים, ביניהם עבודות של ויליאם שייקספיר, סר ולטר סקוט והסופר הגרמני גתה. בנוסף ידועים יומנים של דלקרואה שבהם הוא תיאר את דעותיו על האמנות בזמן יחד עם מגוון נושאים נוספים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אז'ן דלקרואה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אז'ן דלקרואה

• גלריה של ציורי דלקרואה
• הרומנטיקה של דלקרואה