האסכולה הסטואית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האסכולה הסטואית (מלשון "סטואה" - אכסדרת עמודים), היא אסכולה פילוסופית יוונית-רומית, שמקורה באתונה ב"סטיו הססגוני" בו הורה החל מ-300 לפנה"ס בערך מייסדה, זנון מקיטיון. האסכולה התקיימה ברציפות מ-300 לפנה"ס עד 260 לספירה. אסכולה זו השפיעה רבות על העולם היווני ואף עד ימינו אנו.
[עריכה] משפיעים
התחלת האסכולה הסטואית הושפעה רבות מתורת הרקליטוס, שחזה את כפיפות האדם לחוק הטבע ותיאר את התבונה כרוח של אש יוצרת השוכנת באדם וביקום גם יחד. הציניקנים הורישו לאסכולה את הקוסמופוליטיות ואמונתם בשלטון העצמי של האדם הטוב תרמה ליצירת האתיקה הסטואית. מדמוקריטוס קיבלה האסכולה את הדטרמיניזם המכניסטי.
השפעה רבה על הסטואיקנים נודעה לדמותו של סוקרטס, שבחייו ובמותו היה מופת של תבונה ושליטה עצמית.
לבסוף נראה שהתנגדותו הנחרצת של זנון לתורת אפיקורוס הייתה הגורם העיקרי לייסוד אסכולה משלו.
[עריכה] תקופות האסכולה
- תקופת הסטואה הקדומה (תחילת המאה ה 3 עד אמצע ה 2): פעלה באתונה בראשות זנון, קלאנתס וכריספוס. משנתם מחולקת ל – 3 סוגיות עקריות:
- לוגיקה: שבה נכללו תורת ההכרה, ההיגיון והרטוריקה. הלוגיקה היא החשובה ביותר. זנון ניסה לעמוד לראשונה על מבנה הלשון וייסד את תורת-הלשון השיטתית. המשמעות השונה של מילים בהקשר שונה, ומכאן תורת ההיגיון. לרטוריקה ניתנה פחות חשיבות מאשר אצל אריסטו, עקב ירידת כוחה בעולם ההלניסטי והתרחקותם של הסטואיקנים מהמשרות הציבוריות. לעומת זאת כמו אריסטו ואפלטון הם הדגישו את החשיבות של ביקוש האמת בצורה דיאלקטית, והבאתה בצורה ערוכה (רטורית).
- פיזיקה: שהקיפה את האונטולוגיה, הפיזיקה במובנה הצר והתאולוגיה. הפיזיקה עסקה ביסודות העולם ובקיומם וטיבם של האלים. לדעתם הייתה האש בעלת כוח יוצר, הצועד בשיטתיות לקראת התהוות. הטבע הוא חלק מהעולם הגופני, וגם רוח האדם. התכונה החשובה ביותר אצל האדם, על פי גישה זו, היא התבונה. הסטואיקנים היו דטרמיניסטים.
- אתיקה: בתחום האתיקה, שהיא עיקרה של אמונתם, האמינו כי תכלית האדם היא לחיות את חייו "במכוון לטבע", כלומר: לא נוטה לקיצוניות כזו או אחרת, אדם מיושב ומאוזן. התכונה העליונה של האדם היא התבונה, אשר היא בהכרח מוסרית (אמירה סוקרטית), שלה התשוקות מצייתות (אמירה אליטיסטית), כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. כל זה יוצר את ה"אטרכסיה" - העדר הזעזוע שהייתה תכונתם הנודעת ביותר של הסטואיקנים, כשאין אפשרות לנצח את הרע, מוטב לפרוש מהחיים בנפש שקטה ולקבל את המוות בשלווה. כחלק מתורת המידות עמדה תורתם המדינית, הגורסת כי כל בני האדם (אוניברסליים אחדות המין האנושי) נושאים בתוכם ניצוץ של האש היוצר, והם בני האלוהים, שהוא ההיגיון הצרוף, כלומר: לכל בני האדם יש דבר בסיסי המאחד אותם. המאמין ישאף לשרת את בני האדם למען הגשמת המדינה העולמית. הסטואיקן יפעל להקמת המדינה העולמית, שהיא בבואה של הטבע.
- בתקופה האמצעית של הסטואה (מחצית המאה השנייה עד המאה הראשונה לפנה"ס), היו שינויים תרבותיים. הנציגים העיקריים, פנאיטיוס ופוסידוניוס, קירבו את תורתם לתורת אפלטון, הצטרפו להוגי הדיעות שהחלו לפרש את המיתולוגיה והדת בצורה אלגורית. הרעיונות של מדינה קוסמופוליטית התאימו לצורכי האימפריה הרומית.
- בתקופה המאוחרת (מהמאה הראשונה לספירה) התפתחה במיוחד הגותם של סטואה ברומא. בתקופה זו לא הרבו לעסוק בבעיות עיוניות ומדעיות והתמסרו לשאלות מוסר והתנהגות אנושית. תורת סטואה הפכה לפוליטית, המתמקדת בחינוך. האזרח צריך להיות מוסרי ופטריוט. הם טענו כי דווקא אימפריה שנוצרה בכוח הברזל יש לה המחויבות ליצור עולם אוניברסלי אחד. כל החוקים תלויים בחוקי הטבע, ודבר זה מקנה להם את תוקפם. הנצרות והגנוסיס קלטו את הצד המיסטי של תורת הסטואה, וכתוצאה מכך במאה ה-17 הייתה פריחה מחודשת של תורת סטואה בעיקר באירופה המערבית. בתורת הסטואה היה יסוד מונותאיסטי ומוסרי, ועקב כך הייתה נפוצה בקרב יהודים. אחת הדמויות היהודיות שהושפעו מאסכולה זו הייתה יוסף בן מתתיהו.
