אלפרד הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אלפרד הגדול (849? – 26 באוקטובר, 899), היה מלך אנגליה מ-871 ועד 899, אם כי מעולם לא שלט בכל הארץ. אלפרד ידוע במלחמתו כנגד הדנים (ויקינגים), והודות לפועלו הוא המלך היחיד שנקרא "הגדול" בפי עמו. פרטי חייו ידועים הודות לעבודתו של המלומד הוולשי אשר הבישוף של שרבון. אלפרד תמך בחינוך ושיפר את המערכת המשפטית של הממלכה.

תוכן עניינים 1 ילדות 2 חייו הציבוריים 3 עלייה לשלטון 4 התארגנות מחדש 5 יחסים בינלאומיים 6 נצרות וספרות 7 מותו 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] ילדות

אלפרד נולד בזמן כלשהו בין השנים 847 ל-849, בוונטג', אנגליה, במחוז ברקשייר (היום חלק מאוקספורדשייר), בנו הרביעי של המלך אתלוולף מווסקס, כנראה לאשתו הראשונה, אוסבורגה. הוא ירש את אחיו, אתלרד הראשון, כמלך ווסקס ומרסיה ב-871.

ככל הנראה היה אלפרד ילד מבטיח, ואגדות על ילדותו סופרו על ידי רבים. ב-853, כשהיה בן חמש, נשלח אלפרד לרומא, שם "נמשח למלך" על ידי האפיפיור ליאו הרביעי. סופרים מאוחרים הבינו כי הייתה זו הכתרה לקראת הירושה של המלוכה. אך לא יתכן כי דבר זה נודע כבר ב-853, שכן לאלפרד עדיין היו שלושה אחים בוגרים בחיים. יתכן כי הכוונה היא לנתינה של דרגה נמוכה יותר, או המלכה על תת-ממלכה כגון קנט. מסתבר כי סיפור זה נוצר בתקופה מאוחרת יותר, אם כי ב-854-855 אלפרד אכן עלה לרגל יחד עם אביו לרומא, ועבר, בין היתר, בחצרו של קרל הקירח, מלך הפרנקים. ב-858, מת אתלוולף, ואחיו הבכור של אלפרד, אתלבאלד, עלה לשלטון אחריו.

[עריכה] חייו הציבוריים

בזמן תקופות המלוכה הקצרות של אחיו הגדולים, אתלבאלד ואתלברט, לא נודע דבר על אלפרד. אך עם עלייתו לשלטון של אחיו אתלרד הראשון, התחילה הקריירה הציבורית של אלפרד. בזמן זה אשר מתייחס לאלפרד כ"סקונדריוס", תואר שכנראה הקביל ל"טניסט" הקלטי, שפירושו יורש מוסכם, המקורב למלך. ככל הנראה התקבל מעמד זה בהסכמת הוויטנגמוט, על מנת למנוע מאבק במידה ואתלרד יפול בקרב. הסידור של הצבת יורש כשליט בעל סמכות מסוימת עוד בחיי המלך, הוא מנהג ידוע בקרב השבטים הגרמאנים, כגון השבדים והפרנקים, שהיו קרובים במנהגיהם לאנגלו-סאקסים.

ב-868 התחתן אלפרד עם איאלסווית, בתו של אתלרד מאסיל, שכונה "הזקן של הגייני", עם ששכן בלינקולנשייר, באזור גיינסבורג. היו להם חמישה או שישה ילדים, מהם בת אחת, אתלפלדה, לימים מלכת מרסיה.

באותה השנה עשה אלפרד, שלחם לצד אחיו אתלרד, נסיון כושל לשחרר את מרסיה מהלחץ הדני. במשך שנתיים היה שלום במרסיה, אך בסוף שנת 870 החלה הסערה, והשנה שלאחר מכן קרויה בצדק "שנת הקרבות של אלפרד".

תשעה קרבות היו במלחמה זו, אם כי המקום והזמן של שניים מהם אינו ידוע. לאחר נצחון בקרב אנגלספילד, ברקשייר (31 בדצמבר 870), הגיע הפסד קשה בקרב רידינג (4 בינואר 871), וארבעה ימים מאוחר יותר נצחון מזהיר בקרב אשדון. ב-22 בינואר 871 האנגלים הפסידו שוב בבייסינג, וב-22 במרץ במרטון ווילטשייר. ייתכן כי שני הקרבות הלא ידועים נערכו בין שני האחרונים.

[עריכה] עלייה לשלטון

באפריל של 871 מת אתלרד, ונטל המלחמה עבר לאלפרד. בזמן שהיה עסוק בקבורת אחיו, הביסו הדנים את האנגלים במקום לא ידוע, ופעם נוספת בווילטון במאי. לאחר מכן נעשה שלום, ובחמש השנים הבאות הדנים היו עסוקים במקומות אחרים באנגליה, שעה שאלפרד העמיד רק כח תצפית קטן בגבול. אך ב-876 התקיפו הדנים את וורהם תחת מנהיג חדש, גותרום. משם, בתחילת שנת 877, תחת מסווה של משא ומתן, פרצו מערבה וכבשו את אקסיטר. אך אלפרד חסם אותם, ומאחר שכוח תגבור ימי של הדנים פוזר על ידי סערה, הדנים נאלצו לסגת למרסיה. אך בינואר 878 הם פרצו במפתיע לצ'יפנהם, ו"הרגו את רוב האנשים מלבד המלך אלפרד, והוא וחבורה קטנה עשתה את דרכה... ביער ובביצה, ולאחר הפסחא הוא... התבצר באתנלי, ומשם המשיך להלחם באויב" (הרשומות).

אגדה מספרת כי בעת שהיה פליט בביצות של אתלני ליד צפון פתרטון בסומרסט, הוא חסה אצל אשת איכרים שלא ידעה את זהותו, והשאירה אותו לשמור על כמה עוגות על האש. מאחר שהיה עסוק בבעיות הממלכה, העוגות נשרפו והאשה כעסה עליו בשובה. כאשר הבינה כי הוא המלך ביקשה האשה את סליחתו, אך אלפרד התעקש כי הוא זה שצריך להתנצל. הרעיון שאלפרד, לאחר שנסוג מאתלני היה פליט חסר כל נשען על אגדה זו, אך למעשה התארגן להמשך הקרבות. בערך באותו זמן, מסופר כי אלפרד התחפש לנגן נבל על מנת להכנס למחנהו של גותרום ולגלות את תכניותיו.

באמצע מאי הושלמו הכנותיו של אלפרד והוא יצא מאתנלי, כאשר בדרך הצטרפו אליו תגבורות מסומרסט, ווילטשייר והמפשייר. הדנים יצאו מצ'יפנהם, ושני הצבאות נפגשו בקרב אדינגטון בווילטשייר, שהוכרע בנצחון מרשים לאלפרד. הדנים נכנעו, ומלכם גותרום הוטבל לנצרות עם עשרים ותשעה מאנשיו. כתוצאה מכך נחלקה ממלכת אנגליה לשניים, כאשר החלק הדרום מערבי נותר בידי הסקסונים והחלק הצפון מזרחי היה לאזור שיפוט דני. בשנה שלאחר מכן (879), שוחררו ווסקס וחלקים ממרסיה מידי הפולשים. חלוקה זו ידועה אצל ההיסטריונים כ"הסכם וודמור" (878), אף כי אין אף מסמך המעיד על הסכם זה.

אף כי לזמן מה החלק הצפון מזרחי של אנגליה, כולל לונדון, היה בידי הדנים, הגלגל התהפך. בשנים הקרובות היה שלום, כאשר הדנים היו עסוקים באירופה. בשנת 884 או 885 הייתה נחיתה דנית בקנט, שגרמה לדנים המזרח-אנגלים להתמרד. אך אלפרד נלחם בהם וכבש את לונדון ב-885 או 886, והסכם הידוע בתור "השלום של אלפרד וגותרום", שינה את הגבולות של ההסכם הקודם לטובת הסקסונים.

שוב הייתה הפוגה; אך בסתיו של 892 או 893 הסערה האחרונה פרצה. הדנים, שהבינו כי מעמדם באירופה נעשה בטוח פחות ופחות, חצו לאנגליה בצי שמנה כ330 ספינות,והתבצרו שם, החלק הגדול יותר באפלדור, והקטן יותר תחת האסטן, במילטון שבקנט. העובדה שהפולשים החדשים הביאו עימם את נשיהם וילדיהם הראתה כי לא הייתה זו פלישה רגילה, אלא נסיון משמעותי, בעצה אחת עם שאר הכוחות הדניים אי, לכבוש את אנגליה. אלפרד התייצב בעמדה שבה יכל לצפות בשני הכוחות. בשעה שעסק במשא ומתן עם האסטן הדנים שבאפלדור פרצו צפון מערבה, אך בנו של אלפרד, אדוארד, הביס אותם בקרב בפרנהם, והכריח אותם למצוא מחסה באי תורני, שם הם הוצבו תחת מצור ולבסוף נאלצו להכנע. בשלב זה נסוגו הדנים לאסקס, ולאחר הפסד נוסף בבנפליט הם הצטרפו לכוחות הדניים של האסטן בשוברי.

אלפרד היה בדרכו לעזור לבנו כאשר שמע כי הדנים בנורת'מבריה ובאנגליה המזרחית צרים על אקסיטר ועל מבצר נוסף בחוף הצפון-דבוני. אלפרד מיהר מערבה ושבר את המצור מעל שני המבצרים. בינתיים הכוח שתחת פיקודו של האסטן החל לנוע במעלה עמק התמזה, אולי בנסיון לעזור לאחיהם שבמערב. אך הם פגשו בכוח גדול של שלושת המנהיגים הגדולים של סומרסט, מרסיה, וווילטשייר ופנו לצפון-מערב, ובסופו של דבר הושגו בבוטינגטון. נסיון לפרוץ את הקווים האנגליים נכשל, ואלה שהצליחו ברחו לשוברי. לאחר שאספו כוחות תגבור, חצו הדנים לפתע את אנגליה והגיעו לעיר הרומית החרבה של צ'סטר, על מנת לחסות בחומותיה. האנגלים לא נלחמו בהם, אלא השמידו את כל היבול באזור. הרעב גרם לדנים ב-894 או 895 לסגת שוב לאסקס.

בסוף השנה שלאחריה, השיטו הדנים את ספינותיהם במעלה התמזה והלי, והתבצרו 30 קילומטר מעל ללונדון. התקפה ישירה על הקווים הדניים נכשלה, אך בשנה שלאחר מכן חסם אלפרד את הנהר על מנת למנוע מהדנים לנוע. הדנים הבינו כי נוצחו בתחבולה, עברו לצפון-מערב והעבירו את החורף בבריג'נורת'. שנה אחרי כן הם נכנעו והפסיקו את המאבק. חלקם נסוגו לנורתמבריה, וחלקם לאנגליה המזרחית; אלה שלא היו להם קשרים באנגליה חזרו ליבשת. המלחמה הארוכה נסתיימה.

התוצאות של המלחמה מראות על הבטחון שהשרו אופיו ומנהיגותו של אלפרד, וליעילותן של הרפורמות הקרביות שהוא הנהיג. אלה היו: 1. חלוקה של ה"פירד" או המיליציה הלאומית לשניים, כאשר חלק אחד נשאר מאחור כתגבורת, וכך גורם להמשכיות במבצעים הצבאיים; 2. בניית מבצרים בנקודות מסוימות. 3. כפייה של החובות של ה"ת'יין" על כל מי שהיה חייב בה, וכך ייסד גרעין של לוחמים חמושים היטב.

[עריכה] התארגנות מחדש

לאחר פיזורם של הפולשים הדנים, הפנה אלפרד את תשומת לבו להגדלת הצי המלכותי, וספינות נבנו לפי התוכניות שלו, חלקן על מנת להביס את התקפות הדנים מאנגליה המזרחית ומנורת'מבריה על ווסקס בדרך הים, וכן על מנת למנוע פלישות נוספות. לא הייתה זו תחילתו של הצי האנגלי, שכן היו פעולות ימיות קודמות תחת אלפרד. ברשומות האנגלו סאקסוניות, נכתב כי אלפרד בנה סוג חדש של ספינות, "מהירות, יציבות וגבוהות יותר מהאחרות", אך אלא לא היו מוצלחות מאוד שכן ידוע על כך שהן קורקעו בלחימה או טבעו בסערות. עם זאת הצי המלכותי הבריטי והצי האמריקאי רואים את אלפרד כמייסד המסורת שלהם.

הכוח העיקרי של אלפרד חולק לשניים, כך שתמיד "הייתה מחצית בבית ומחצית בחוץ" (הרשומות האנגלו-סאקסוניות). הזנה של מחצית מהצבא על ידי המחצית השנייה הצריכה ככל הנראה רמת ארגון גבוהה. על מורכבותה של המערכת של אלפרד ניתן ללמוד מצ'רטר, שרשימת העדים עליו כוללת אוצר, אפסנאי וראש משרתים. למרות שלעיתים השיטה לא עבדה – לדוגמה, כשמחצית מצבאו חדלה לצור על הדנים כאשר תם תורה – בצורה כללית היא פעלה כיאות.

אחד מהחולשות של מערכת ההגנה שלפני אלפרד היתה, שבהעדר צבא קבוע, המבצרים בדרך כלל לא היו מאויישים, ולכן כוח ויקינגי יכול היה לכבוש בקלות עמדה אסטרטגית משמעותית. אלפרד שיפר בצורה משמעותית רבים מהמבצרים של ווסקס, כפי שהודגם בחפירות השיטתיות של ארבעה ערים סאקסוניות (בוורהם, קריקלייד, לילפורד ווולינגפורד), ש"בכל מקרה החומה שהחופרים ייחסו לתקופה האלפרדית הייתה ההגנה העיקרית של המקום". ידוע כי מערכות הגנה אלה לא נבנו על ידי הפולשים הדנים, הודות למסמך אדמינסטרטיבי מהמאה ה-11, הידוע כ"בורגל הידג'". מסמך זה הוא העתק של מסמך מתקופת חייו של אלפרד או מזמן קצר לאחר מכן, וכנראה שהוא משקף את המדיניות שלו. המסמך מציין את מיקומן של ארבע ערים אלו, לצד אחרים, ומציין כי הם היו ערי מבצר קבועות. אם נשווה בין התוכניות של וולינגפורד ווורהם עם ווינצ'סטר, נוכל לראות שהם נבנו על פי אותה התוכנית. עובדה זו תומכת בהצעה כי ערים חדשות אלה תוכננו כמרכזי מגורים ומסחר, וכן למקומות בטוחים בזמן סכנה.

ה"בורגל היידג'" קובע כיצד יש לשמר את ההגנה של ערים אלו, ובצורה זו האוכלוסייה האנגלית נמשכה לערים, שם גם הייתה בטוחה יותר מהאויב וגם ניתן היה לתת עליה מסים.

אלפרד היה אחראי, אם כן, למידה משמעותית של ארגון עירוני, במיוחד באזורים שהדנים הרסו. אף אם טוענים כי ה"בורגל הידג'" אינו מזמנו של אלפרד, ברור כי בחלקים של מרסיה שאלפרד כבש מידי הדנים שיטת ה"פלך" הונהגה לראשונה. אם כן, יש לפחות גרעין של אמת בטענה כי אלפרד הוא שייסד את ה"פלך", ה"מאות", וה"תית'ינג". גם הצד הכלכלי היה זקוק לתשומת לב; אך נושא זה אינו ברור דיו, ולא ניתן לראות את תיאורו של אשר בנושא זה כיותר משרטוט כללי. עדויות על דאגתו של אלפרד לעשיית משפט מופיעה גם בהיסטוריה וגם באגדה, והתואר "מגן העניים" ניתן לו ללא ספק בזכות. אין אנו שומעים רבות על פועלה של הוויטנגמוט תחת שלטונו של אלפרד. ברור כי היה חשוב לו להגן על זכויותיו, אך גם תנאי הזמן וגגם אישיותו של המלך גרמו, בוודאי, להעברת סמכויות רבות לידיו. החקיקה של אלפרד יסודה כנראה בתקופה המאוחרת יותר של מלכותו, כאשר הלחץ הדני שכך.

[עריכה] יחסים בינלאומיים

אשר מדבר רבות על יחסיו של אלפרד עם מדינות אחרות, אך ישנו מעט מידע וודאי. אין ספק כי הוא התכתב עם אליאס השלישי, והפטריאך האורתודוקסי של ירושלים, וככל הנראה שלח גם משלחת להודו. שליחים מרומא שהביאו כספים מאנגליה לאפיפיור היו תדירים, וניתן לראות את התעניינותו של אלפרד עצמו בארצות אחרת מהתוספות שהכניס בתרגומו לאורוסיוס.

בערך ב-890 יצא וולפסטן מהייתבו למסע מהייתבו שבג'וטלנד, לאורך החוף הבלטי עד לעיירה הפרוסית טרוסו. וולפסטן דיווח על מסעו לאלפרד הגדול.

יחסיו עם הנסיכים הקלטיים בחצי הדרומי של האי ברורים יותר. מוקדם יחסית בתקופת מלכותו, הצטרפו לאלפרד הנסיכים הדרום-וולשים, בשל לחץ ממרסיה ומצפון-וויילס. מאוחר יותר הצפון-וולשים הצטרפו גם כן, ושיתפו פעולה עם האנגלים בקרבות של 893. אשר מספר כי אלפרד שלח כספים למנזרים באירלנד ובאירופה; הביקור של שלושת עולי הרגל ה"סקוטים" (כלומר, האירים) אצל אלפרד ב-891 הוא בוודאי אוטנטי; הסיפור כי הוא עצמו נשלח לאירלנד בילדותו על מנת שמודוונה הקדושה תרפא אותו, על אף היותו מיתולוגי, מראה על התעניינותו של אלפרד באי זה.

[עריכה] נצרות וספרות

ההיסטוריה של הכנסייה תחת אלפרד אינה ברורה כלל. הפלישות הדניות הזיקו לכנסייה רבות; המנזרים היו פעמים רבות מטרות להתקפה, ועל אף שאלפרד ייסד שניים או שלושה מנזרים והביא נזירים מארצות אחרות, לא הייתה תחייה של המנזרים בתקופת שלטונו.

ההקדמה לתרגום של אלפרד לאנגלית עתיקה של "פסטורל קר" (משימות הכמרים) של האפיפיור גרגוריוס הראשון מספרת על ההרס שנגרם ללימוד ולחינוך בשל הפלישות הדניות, וכן על כך שאף בין הכמורה כמעט ולא ידעו לטינית. על מנת לתקן את הבעיות הללו ייסד אלפרד בית ספר בחצרו, בהשראת קרל הגדול. לצורך זה הוא ייבא מלומדים כגרימבלד, ג'ון הסקסוני ואשר מדרום וולס. הוא אף למד שם בעצמו וביצע סדרה של תרגומים, שרובם שרדו, על מנת להחכים את הכמורה והעם. תרגומים אלה בוצעו כנראה בארבע השנים האחרונות של משטרו, עליהן הרשומות כמעט ולא מספרות דבר.

היצירה המוקדמת יותר שתורגמה הייתה ה"דיאלוגים של גרגוריוס", ספר שהיה מאוד פופולרי בימי הביניים. במקרה זה התרגום נעשה על ידי חברו של אלפרד, וורפרת, הבישוף של וורצ'סטר, והמלך עצמו כתב רק הקדמה. היצירה הבאה שתורגמה היא "משימות הכמרים", לטובת הכמורה הזוטרה. כאן נצמד אלפרד למקור, אך ההקדמה שהוסיף לספר הינה אחד המסמכים המעניינים ביותר מתקופתו. שתי יצירות כנסייתיות נוספות, ה"היסטוריה הכללית" של אורוסיוס, וה"היסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי" של בדה, תורגמו לאחר מכן. אלפרד שינה רבות באורוסיוס על ידי השמטות והוספות, כך שמדובר כמעט בספר חדש. בתרגום של בדה הוא נשאר נאמן לטקסט ללא הוספות, אם כי אחדים מהחלקים הפחות מעניינים הושמטו. בזמן האחרון הועלו ספקות לגבי הייחוס של התרגום של בדה לאלפרד, אך ללא הוכחות חותכות.

יצירתו המעניינת ביותר של אלפרד היא תרגומו של "נחמות הפילוסופיה" מאת אניסיוס מנליוס סברינוס בואתיוס, הספר הפילוסופי הקצר הפופולרי ביותר בימי הביניים. כאן אלפרד שינה שוב את הטקסט בחופשיות. לאחרונה הוכח כי אחדים מהשינויים אינם של אלפרד עצמו אלא של פרשנים שנעזר בהם. אך עדיין חלק גדול מהשינויים הם של אלפרד עצמו. בבואתיוס מופיע פעמים רבות המשפט, "רצוני היה לחיות כיאות כל ימי חיי, ולאחר חיי להותיר לאלה שיבואו אחרי את זכרון מעשי הטובים". הספר הגיע אלינו בשני כתבי יד בלבד. באחד מאלה השירים המפוזרים בתוך המקור הוסבו לפרוזה, ובאחר לחרוזים. הייחוס של אלה אינו ברור לחלוטין, אך הגיוני כי גם הם של אלפרד. לגבי אחריותו לכל היצירה אין כל ספק.

היצירה האחרונה של אלפרד היא ה"בלוסטמן", או ה"פריחה", או האנתלוגיה. החצי הראשון מבוסס בעיקר על "וידויים" של אוגוסטינוס מהיפו, והשאר ממקורות שונים, כאשר רבים מהם חתומים בחותמו המיוחד של אלפרד עצמו. נצטט משם את המלים האחרונות, שכן הן מהוות מצבה מתאימה למלך זה: "לפיכך, נדמה בעיני כאדם טיפש ומסכן, זה שאינו מעמיק את הבנתו בעת שהוא בעולם, ואינו מקווה להגיע לעולם שכולו טוב וארוך". מלבד יצירות אלה של אלפרד, הרשומות האנגלו-סקסוניות וכנראו גם ה"קדושים הסקסוניים", ממנו שרדו רק חלקים קטנים, נכתבו ככל הנראה בהשראתו ובציוויו. גירסת פרוזה של חמישים המזמורים הראשונים של תהלים יוחסה לו, ואף כי ייחוס זה לא הוכח הוא בהחלט יתכן. בנוסף, אלפרד מופיע כדמות ב"הינשוף והזמיר", שם מעידים על חכמתו בפתגמים. בנוסף, קיים כתב יד מהמאה השלוש עשרה שבו מופיעים פתגמים של אלפרד, שייתכן כי מקורם של לפחות חלק מהם הוא במלך.

[עריכה] מותו

אלפרד מת ב26 באוקטובר 899, בשנתו ה53, ובנו אדוארד עלה לשלטון אחריו.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• [1] המוזיאון באתנלי.