רות גביזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רות גביזון (נולדה ב-1945 בירושלים) פרופסור למשפטים (פילוסופיה של המשפט ומשפט חוקתי) באוניברסיטה העברית בירושלים, ומשפטנית בולטת בישראל.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה ופעילות ציבורית 2 משנתה 3 פרסומים 3.1 ספרים 3.2 מאמרים 3.3 ספרים וקובצי מאמרים שערכה 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה ופעילות ציבורית

רות גביזון גדלה בחיפה ולמדה בבית הספר הריאלי, את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל. למדה באוניברסיטה העברית משפטים, כלכלה ופילוסופיה, וסיימה בהצטיינות יתרה לימודי מוסמך למשפטים. ב-1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט, מאוניברסיטת אוקספורד.

משמשת כמרצה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, פרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, ואוניברסיטת UCC, ופרופסור בקתדרה על-שם חיים כהן.

הייתה חברה באגודה לזכויות האזרח בישראל משנות ה-70. שימשה בתפקיד יו"ר האגודה בשנות ה-80, והייתה נשיאת האגודה בשנים 1996 - 1999. אולם אחר כך מתחה ביקורת על כך שהאגודה נכנסת למעורבות בסוגיות פוליטיות מידי. מנגד נמתחה נגדה ביקורת על כי התרחקה לכאורה ממחוייבות לזכויות האזרח, ואף השתמשה במוניטין שלה בנושא לרעה. זאת על סמך עמדות שונות שנקטה החל מסוף שנות ה-90, כגון התנגדותה לפסק דין קעדאן וטענתה שיש לאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד; תמיכתה בהגבלות על התאזרחות בישראל שהוטלו באופן ספציפי על פלסטינים שנישאו לאזרחי ישראל; והתנגדותה לשיוויון זכויות לקהילה ההומו-לסבית בנושאי זוגיות ואימוץ.

גביזון הייתה חברה במכון ירושלים לחקר ישראל, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויושבת ראש הוועדה האקדמית של מרכז מינרבה לזכויות אדם.

לקחה חלק בוועדות ציבוריות וממלכתיות שונות ובהן: ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועדת קלוגמן לפרטיות במאגרי מידע ציבוריים, ועדת שמגר בסוגיית היועץ המשפטי לממשלה, ועדת צדוק לחוקי עיתונות, וועדת דברת (ממנה התפטרה בטענה שמסקנותיה נקבעו מראש). עם סיום מלחמת לבנון השנייה (2006), מונתה לחברת ועדת הבדיקה הממשלתית לחקירת מחדלי המלחמה. (על אף מחאה ציבורית שכללה בין היתר הפגנה תחת ביתה בקריאה להתפטרותה המיידית)

ב-2000 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן, שמהווה ניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה שיהיו מוסכמות גם על דתיים וגם על חילונים. ייחודה של האמנה הוא בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה, מועצות דתיות ועוד. העבודה על האמנה נמשכה כשלוש שנים בחסות קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

ב-2004 התבקשה על ידי יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, מיכאל איתן, לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

החל משנת 2004 עלה שמה של גביזון עלה כמועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון. למינוי זה התנגד בתוקף רב נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. טענותיו נגעו בעמדותיה של גביזון המבקשת לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון בניגוד להשקפתו שלו. נושא מינויה של גביזון הפך במידה רבה לנושא של מחלוקת ציבורית, וב-2005 גם למאבק אישי בין שרת המשפטים ציפי לבני שהטילה את כל כובד משקלה בעד גביזון לבין השופט ברק, שבאופן חסר תקדים, אף התבטא בפומבי כנגד מינויה משום שהיא "כבר באה לעליון עם אג'נדה".

על פועלה הציבורי והמדעי קיבלה גביזון מספר פרסים: פרס א.מ.ת, פרס צלטנר למחקר משפטי, פרס אבי-חי, פרס התנועה לסובלנות (יחד עם הרב יעקב מדן) ופרס ירושלים לסובלנות.

[עריכה] משנתה

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

ב1999 יצא לאור ספרה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים. ספר זה מהווה ניסיון לדון באופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כאחד. הטענה המרכזית אותה טוענת גביזון היא, כי היותה של מדינה יהודית אינה בהכרח סותרת את היותה דמוקרטית, וכי שני נרטיבים אלו יכולים להתקיים יחדיו. ספר זה זכה לתומכים ולמתנגדים שונים. התומכים, ראו בו ספר המצדיק את אופייה הדמוקרטי של ישראל, ואת היות היהדות כפי שטענה גביזון, דת פלורליסטית ודמוקרטית. לעומתם המתנגדים טענו כי גביזון מגמישה את תנאי הסף של הדמוקרטיה וכופה פתרון שאינו אפשרי כיוון שמדינה דמוקרטית שהיא יהודית אינה מכבדת את כל אזרחיה.

האקטיביזם השיפוטי - תפקידו של בית המשפט העליון

פרופ' גביזון הינה מן המתנגדים הבולטים ל-"אקטיביזם שיפוטי" המאפיין את בית המשפט העליון החל משנות ה-80 - תפיסה לפיה תפקידו של בית המשפט חורג מיישוב סכסוכים גרידא, ומשתרע עד כדי קביעת דמותה של החברה וערכיה הראויים, והסכמה להתערב בחלוקת המשאבים במדינה. פרופ' גביזון סבורה, כי עמדה זו - שהביאה את בית המשפט העליון להתערבות בסוגיות שבעבר לא דן בהם, כגון דת ומדינה, זכויות חברתיות ועוד - אינה ראויה. לדידה, על בית המשפט העליון להימנע ככל הניתן מלפסוק פסיקות שיש בהן משום השפעה על המדיניות. אליבא דגביזון, השיח החוקתי שהתפתח בבית המשפט חורג מגבולותיו הרצויים, ועל בית המשפט לדון רק בפגיעה בזכויות אדם "רזות" - פגיעה ישירה בגוף האדם ובקניינו.

[עריכה] פרסומים

[עריכה] ספרים

• "זכויות אדם בישראל", 1994.
• ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית : מתחים וסיכויים, 1999.
• "אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד – מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית", (עם מרדכי קרמניצר ויואב דותן), 2000.

[עריכה] מאמרים

• "המהפכה החוקתית: תאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה?", 1998.
• "ביטול המג'לה: המנהג ועקרונות הפיקה", משפטים י"ד, תשמ"ה.
• המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה", תכלת 13, 2002,
• עם הרב מדן, מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות וחופשיים בישראל, 2003.

• "Constitutions and Political Reconstruction? Israel's Quest for a Constitution", International Sociology 18(1), 2003.

• "The Significance of Israel in Modern Jewish Identites", in Ben Rephael and others (Eds.) Contemporary Jewries: Convergence and Divergence, Brill, 2003.

[עריכה] ספרים וקובצי מאמרים שערכה

• "קובץ מאמרים בנושא זכויות האדם לכבוד חיים ה' כהן",1982.
• "קובץ מאמרים בפילוסופיה של המשפט על-סמך כנס לכבוד ה.ל.א הארט", אוקספורד, 1986.
• "גבורות לשמעון אגרנט" (יחד עם פרופ' מרדכי קרמניצר), 1987.
• "קובץ מאמרים בנושא חופש הדת והמצפון לזכר חמן שלח", 1989.
• "מקראה לזכויות האדם והאזרח בישראל" שלושה כרכים, 1994-1992.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אמנת גביזון-מדן
• אורית קמיר, האג'נדה של "הארץ" נגד פרופ' גביזון: עיתונאות צהובה ומשתפ"ים מוגי לב, באתר רשימות
• יובל יועז, האג'נדה של רותי, הארץ

חברי ועדת וינוגרד
אליהו וינוגרד | רות גביזון | יחזקאל דרור | חיים נאדל | מנחם עינן