אקטיביזם שיפוטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אקטיביזם שיפוטי הוא גישה לפיה בית המשפט אינו צריך להצטמצם רק בתפקיד של "פה למחוקק", כלומר לתת פרשנות לחוק, אלא עליו לעסוק גם בהשלמת החסר בחוק ובפיתוח המשפט.
מקורו של מושג האקטיביזם בספרות העוסקת בפסיקותיו של בית המשפט העליון של ארצות הברית.
בית משפט נחשב אקטיביסטי ככל שהוא נוטל לעצמו תפקיד גדול יותר, בהשוואה לזה של מוסדות שלטון אחרים, בקביעת הערכים שישררו במדינה ובקביעת הדרך שבה יוקצו המשאבים העומדים לחלוקה במדינה.
ימיו של האקטיביזם השיפוטי, הקרוי בצורה מרוככת "חקיקה שיפוטית", כימי המשפט. המשפט המקובל נוצר ללא חוק סטטוטורי, דהיינו ללא חוק שנתקבל על ידי פרלמנט, וכל כולו יצירת חוק ופיתוח המשפט באמצעות שפיטה. המשפט הקונטיננטלי, לעומתו, מתבסס על חקיקה שהתקבלה על-ידי הפרלמנט, וממילא מותיר פחות מקום לחקיקה שיפוטית. אקטיביזם שיפוטי רווח יותר במדינות שבהן התבססו הנורמות של המשפט המקובל, בעיקר מדינות שהיו תחת שלטון הממלכה הבריטית.
תוכן עניינים |
[עריכה] אקטיביזם שיפוטי בישראל
בהקשרו של המשפט בישראל משמש המונח "אקטיביזם שיפוטי" בשיח הישראלי בעיקר לתיאור גישתו של בית המשפט העליון לאחר המהפכה החוקתית ותחילת העיסוק בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית רחבה, אולם אפשר לזהות את מגמת התרחבות הסמכויות שלקח על עצמו בית המשפט גם לאורך השנים שקדמו לה. בתחילה הגביל עצמו בית המשפט מלבקר מוסדות ציבוריים אחרים והשתמש בכוחו רק כשפגעו המוסדות הציבוריים בזכויות האדם או חרגו מסמכותם בצורה גלויה. לאחר מכן לקח על עצמו בית המשפט לבקר את מוסדות השלטון גם כאשר לא חרגו מהתפקיד המוגדר להם בחוק אך הליך קבלת ההחלטות שלהם נעשה שלא בתום לב, או מתוך חוסר התאמה לשיקול דעתו של 'האדם הסביר'.
על מקומה של חקיקה שיפוטית במסגרת החוק כתב שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי: "בניגוד לחוק החרות אין בית המשפט יכול לפסוק, אך הוא יכול לפרשו 'פרשנות יוצרת' והוא יכול ליצור דין חדש בדרך חקיקה שיפוטית, בשטחים שאינם מכוסים על ידי חקיקה מחייבת" (משפטים י' תש"ם). המהפכה החוקתית הרחיבה את גבולותיה של החקיקה השיפוטית, באפשרה לבית המשפט לפסוק בניגוד לחוק החרות, כאשר חוק זה עומד בסתירה להוראותיו של חוק יסוד.
האקטיביזם השיפוטי נמצא במחלוקת עזה בקרב חכמי המשפט בישראל. המצדד הבולט ביותר באקטיביזם השיפוטי הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ועם המתנגדים הבולטים לגישה זו בקרב המשפטנים נמנה המשנה לנשיא, מנחם אלון. התנגדות לאקטיביזם השיפוטי קיימת גם בקרב חברי כנסת, הרואים בגישה זו פלישה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המחוקקת, אך מנגד הטלת מגבלות לגבי סמכות בית המשפט העליון על ידי הכנסת, הינה פגיעה גם כן בהפרדת הרשויות בישראל. גם בין התומכים באקטיביזם השיפוטי חלוקות הדעות ביחס למידתו הראויה.
כאמור, המוביל המובהק של האקטיביזם השיפוטי בישראל הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. כך תיאר את עמדתו הפרשן המשפטי זאב סגל:
- נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים. ("הארץ", 2004)
עם המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי נמנה ח"כ מיכאל איתן. את עמדתו בסוגיה זו הציג בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי (נובמבר 2004):
- טוענים שבית המשפט העליון סובל משכרון חושים כתוצאה מעוצמת יתר שמוביל לחוסר נכונות להאזין לביקורת ולסגירת כל ערוץ של משוב. המושג אקטיוויזם שיפוטי מרחיק לכת ומתייחס למהלך מכוון של שופטי בית המשפט העליון, שרותמים את מלאכת פרשנות החוק שבידיהם כדי לשרת צרכים עכשוויים של החברה. ניתן לקבל עיקרון זה בגבולות מצומצמים מסוימים, אבל הגישה שמוביל בית המשפט העליון היא של שופטים ללא גבולות.
[עריכה] חדירת בית המשפט לנושאים ערכיים ופוליטיים
כיום, האקטיביזם השיפוטי גורם פעמים רבות לחדירתו של בית המשפט, ובפרט בג"ץ, לנושאים ערכיים ופוליטיים, עובדה אשר יש לה תומכים רבים, כמו גם מתנגדים. במסגרת זו מובאות להכרעתו של בית המשפט סוגיות שלכאורה דורשות את הכרעתם הערכית של חברי הכנסת, אך הפונים לעזרתו של בית המשפט מעדיפים שהוא יכריע בהם, והשופט האקטיביסט אינו דוחה פנייה זו על הסף כי אם נענה לה.
פסיקה מסוג זה שחוללה סערה היא הצו שהוציאה השופטת דליה דורנר, שבו ציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע האם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). דורנר לא הבינה על מה המהומה, כיוון שגם המדינה אימצה באותה העתירה את הדעה לפיה אסור לקצבאות להיות נמוכות מכאלו המאפשרות קיום בכבוד. פסיקה זו, שנראתה כהתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסה חברי כנסת רבים, שסברו שזו חדירה לתחומם. תשובת נגד נשמעה מדורנר בנאום פרישתה. דורנר ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי ביהמ"ש הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.
[עריכה] האמנם "הכל שפיט"?
לבית המשפט העליון בראשותו של אהרן ברק מיוחסת הגישה של "הכל שפיט", כלומר אין נושא שבית המשפט נמנע מלהכריע בו. עיון בפסקי דין של בית המשפט העליון מלמד שאין זו הגישה השלטת. דוגמה לכך הם דבריו של הנשיא ברק:
- שאלת הנהגתם של הנישואין האזרחיים בין בני-זוג חסרי עדה דתית - כמו גם הנהגתם של נישואין אזרחיים לגבי בני-זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות - היא שאלה קשה וסבוכה. אין לגביה הסכמה לאומית. היא קשורה בהכרה בסטטוס, הפועל כלפי כולי עלמא. במצב דברים זה נראה לכאורה כי המוסד הראוי לטיפול ולהסדרת הנושא היא הכנסת ולא בית-המשפט (בג"ץ 4058/95 בן מנשה נ' שר הדתות, פ"ד נ"א(3) 876).
ככלל, גם המצדדים בגישת "הכל שפיט", כברק, מכילים פעמים רבות טווח סבירות רחב מאד, עד שהוא מבטל את הביקורת השיפוטית ונותן טווח פעילות רווח למדיניות הרשויות השונות, וכך למעשה נשאר בעמדו כי "הכל שפיט" על פי הגישה המקובלת כיום, אך בעזרת טווח סבירות רחב, אינו פוגע יתר על המידה בסמכויות הרשויות האחרות.
בפסק דין אחר הציג אהרן ברק גישה דומה:
- עקרונית ראוי הוא כי הכרה בסטטוס משפטי חדש – בין סטטוס של נישואים אזרחיים ובין סטטוס של משפחה חד-מינית – תיעשה על ידי המחוקק ולא על ידי בית המשפט. גישתי זו נגזרת מתפיסתי העקרונית לפיה "ככלל, שופט אינו צריך להיות נושא דגל של הסכמות חברתיות חדשות. עליו לתת ביטוי לערכי יסוד המוכרים בחברתו ולא ליצור אותם" (א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית 47 (2004)). (ע"א 10280/01 ד"ר טל ירוס-חקק וד"ר אביטל ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה)
יחד עם זאת ציין שופט בית המשפט העליון אליהו מצא:
- הנה-כי-כן, יש מקרים - ואלה, אמנם, נדירים - שבהם ראוי לבית-המשפט להדיר את עצמו מן ההכרעה בסוגיה שהונחה לפניו ואשר בשל אופייה מן הראוי להניחה למחוקק. כך מתחייב, בין היתר, מעקרון הפרדת הרשויות, הנמנה עם ערכי שיטתנו הדמוקרטית. ודוק: עיקרון זה אינו גורע מכוחו של בית-המשפט לפסוק, בגדר סמכותו ועל-פי שיקול-דעתו, בכל עניין המובא להכרעתו. עם זאת יש בו כדי להשפיע על בחירת השופט בין אופציות שונות העומדות לפניו. יש שהדרת עצמו מן ההכרעה אף היא נמנית עם האופציות הפתוחות לפניו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהרן ברק, "חקיקה שיפוטית", משפטים יג, תשמ"ג
- עדי פרוש, "אקטיביזם שיפוטי, פוזיטיביזם משפטי ומשפט טבעי: השופט ברק ודוקטרינת הכנסת הכל-יכולה", עיוני משפט יז (נובמבר 1992).
- אהרן ברק, "על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי", עיוני משפט, ינואר 1993.
- יוסף מ' אדרעי, "חוק יסודות המשפט כמקור סטטוטורי לאקטיביזם שיפוטי ולרפורמת מס שיפוטית", עיוני משפט, ינואר 1993.
- יצחק זמיר, "אקטיביזם שיפוטי: החלטה להחליט", עיוני משפט, ינואר 1993.
- רות גביזון, מרדכי קרמניצר, יואב דותן, אקטיביזם שיפוטי - בעד ונגד, הוצאת ידיעות ספרים, 2000
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אוולין גורדון, אקטיביזם שיפוטי והדיון שאיננו, באתר "דעת".
- הלל נייער, תורת המהפכה של אהרן ברק, באתר "דעת".
- אברהם פכטר, אפשר לעקוף את בג"צ - אסור לעקוף את הכנסת.
- "המשימה של בייניש", ד"ר אבי נוב
