מבצע תרנגול 53

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מבצע תרנגול 53 הוא מבצע שנערך במהלך מלחמת ההתשה, בלילה שבין 26 ו-27 בדצמבר 1969, ובו השתלטו כוחות צה"ל על תחנת מכ"ם מצרית בראס ע'אריב, והביאו את המתקן לישראל. בפעולה השתתפו יחידות מחטיבת הצנחנים (גדוד 50 וסיירת צנחנים) ומחיל האוויר, והיא נחשבת לאחת הפעולות הנועזות והיצירתיות בתולדות צה"ל - "כלקוחה מעולם הסרטים", כך כינה אותה הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב.

[עריכה] רקע

החל במרץ 1969, בתגובה להכרזת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר על פתיחה במלחמת התשה נגד ישראל על קו-החזית בתעלת סואץ, החל צה"ל ליזום פעולות התקפיות בסיני, ולא הסתפק עוד בפעולות המגננה שבהן נקט מאז מלחמת ששת הימים. מטרתן - מתן תשובה ליומרות המצריות לשבור את כושר העמידה של כוחות צה"ל בקו.

מכ"ם P-12 Spoon Rest מורכב על משאית זיל. מכ"ם דומה לזה נתפס במבצע תרנגול 53

לאחר מלחמת ששת הימים תוגברו הכוחות המצריים בציוד צבאי מתקדם מתוצרת ברית המועצות, כגון טנקים, מערכות מכ"ם ומערכות נשק אחרות. כוחות הנ"מ המצריים קיבלו תותחי נ"מ וטילי קרקע-אוויר מסוג SA-2. סוללות הנ"מ כללו גם מערכות מכ"ם, ובהן המכ"ם החדיש P-12 (קוד דיווח נאט"ו: Spoon Rest) להתראה מוקדמת, שנחשב לחזית הטכנולוגיה הסובייטית.

סוללות הנ"מ בחזית התעלה הותקפו פעמים רבות על-ידי מטוסי התקיפה של חיל האוויר. לעתים היה אזור התעלה נקי מטילים, אולם כושר הספיגה ויכולת השיקום המהירה של המצרים מנעו את התבססותו של מצב זה. לבד מ"מבצע רביב" (פשיטה משוריינת על החוף המערבי של מפרץ סואץ, בשילוב חיל הים ובחיפוי חיל האוויר, שנערכה בספטמבר 1969), כמעט ולא יזם צה"ל פשיטות יבשתיות נרחבות, וחלק נכבד ממהלכי צה"ל במלחמת ההתשה, ובפרט עול התקיפות בעומק השטח המצרי, נפל על חיל האוויר.

במלחמת ששת הימים לקח צה"ל שלל מספר מערכות מכ"ם מצריות מתוצרת רוסית, למד אותן ופיתח אמצעי לוחמה אלקטרונית (ל"א) שחיל האוויר יכול היה להשתמש בהם כדי לשבש את פעולתן. תחנות המכ"ם בגזרת הפשיטה ב"מבצע רביב" היו מסוגים שהתאפשרה הפעלת ל"א נגדן, והשמדתן הייתה קלה יחסית. עם הזמן התברר שהלוחמה האלקטרונית ותורות הלחימה (תו"ל) שבהן השתמשו טייסי חיל האוויר כדי לשבש את פעולת המכ"ם איבדו מיעילותן: מטוסי חיל האוויר התגלו בשלבים מוקדמים יותר של הגיחות שביצעו, גם כשטסו בגבהים נמוכים במיוחד. המסקנה הייתה שפריסת המכ"ם הישנה, שהושמדה ברובה, הוחלפה בפריסה חדשה, קשה לפענוח וככל הנראה מדגם חדיש יותר. אנשי המודיעין העריכו כי מדובר בתחנת מכ"ם בודדת, הממוקמת בנקודה נידחת ומוסווית היטב. תחנה זו שיבשה קשות את פעילות חיל האוויר באזור ואף במערב סיני, ומיקומה נותר זמן-מה בגדר תעלומה.

[עריכה] תכנון והכנות למבצע

[עריכה] זיהוי המכ"ם

לפי הערכה מודיעינית החזיקו המצרים מתקן מכ"ם מסוג P-12 החדיש בסמיכות למוצב ראס-ע'אריב אשר הפריע למטוסי חיל האוויר לפעול בגיזרה. ב-24 באוקטובר 1969 הפציצו מטוסי חיל האוויר תחנת מכ"ם באזור, ואולם התברר בהמשך שתחנת מכ"ם מסוג זה המשיכה לפעול באזור גם לאחר ההפצצה, והמסקנה שהסיקו בחיל האוויר היא כי התחנה שהופצצה הייתה מטרת-הטעיה, וכי תחנה אחרת ממוקמת ופועלת באזור.

ב-22 בדצמבר ביצע מטוס ווטור גיחת צילום לאורך חוף מפרץ סואץ. מפענחי התצ"א הבחינו, לראשונה, בנקודה חשודה כעשרה ק"מ ממערב למוצב שהופצץ, על חופו המערבי של המפרץ. מה שהובחן בתחילה כשני אוהלי בדואים התגלה, לאחר בדיקה על-ידי צוות מומחי אלקטרוניקה ומודיעין, כתחנת המכ"ם מסוג P-12.

המכ"ם היה מוסווה היטב, ולמרבה ההפתעה - לא הוקם סביבו מערך הגנה קרקעי או אווירי. הדרכים שהובילו אליו לא היו סלולות, ובסביבתו לא נצפתה תנועה רגלית או תנועת כלי רכב. מסיבות אלו הייתה תחנת המכ"ם קשה לגילוי וזיהוי. לאחר הגדלת התצ"א זוהו לבסוף שני קרונות המכ"ם: קרון המבצעים שכלל את המשדר, המסכים ומערכת הבקרה, וקרון הקשר שבו הותקנה האנטנה והמערכת המכנית ששלטה על תזוזתה. בסמוך לקרונות מוקמו שני גנרטורים, בונקר ואוהל למגורי המפעילים והשומרים.

[עריכה] תכנון המבצע

בתחילה, התארגן חיל האוויר לקראת גיחה שגרתית במטרה להפציץ את המתקן מהאוויר, ובכך להשביתו. מטוסי התקיפה שעמדו לצאת למשימה נבלמו רגע לפני ההזנקה, כיוון שבמטה החיל עלה הרעיון לפשוט על התחנה ולהביא לארץ את המערכות העיקריות שלה. באותו יום העלו שני חיילים מיחידת פיענוח תצלומי האוויר את הרעיון שלפיו ניתן להגיע אל המכ"ם ולהבריחו לישראל בשלמותו. הרעיון התגלגל הלאה וסחף את בכירי חיל האוויר, כיוון שנתן אפשרות לגלות את מבנהו והרכבו של המתקן, שלא הגיע מעולם לידיים מערביות.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נהגה רעיון שכזה. בפברואר 1942 פשטו כמאה לוחמי קומנדו בריטיים על תחנת מכ"ם גרמנית לחופה הצרפתי של תעלת למאנש, ולקחו עמם את המתקן שהפריע לגיחות חיל האוויר המלכותי באזור. כל זאת, כך נטען, בוצע לפי רעיונו של ראש ממשלת בריטניה עצמו, וינסטון צ'רצ'יל.

את תכנון המבצע הראשוני, שלו ניתן השם "תרנגול-53", ביצע ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר, תא"ל דוד עברי. בבוקר ה-24 בדצמבר משהתקבלה ההחלטה בחיל האוויר כי המבצע להברחת המכ"ם ניתן לביצוע, העביר מפקד החיל, האלוף מוטי הוד, את הממצאים לגופי התכנון במטכ"ל ולרמטכ"ל חיים בר-לב. הללו לא דחו את רעיון המבצע על הסף, אולם רצו להשתכנע כי נמצאו כל הפתרונות הטכניים לביצועו. פרטים חשובים, כמו משקלם המדויק של קרונות המכ"ם (שהוערך ב-7 טון סה"כ), לא היו ידועים עד לרגע הביצוע ממש. המבצע היה לוגיסטי בעיקרו, כיוון שהיה תלוי בעיקר ביכולת להעביר את המתקן הכבד מעבר למפרץ סואץ בביטחון ובמהירות.

לפיקוד על המבצע מונה קצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), תא"ל רפאל איתן, שהטיל את הביצוע על מח"ט 35 (חטיבת הצנחנים הסדירה), אל"מ חיים נדל. בערב ה-25 בדצמבר נפגשו מפקדי הכוחות עם הרמטכ"ל, והציגו בפניו את התוכניות המפורטות. לדברי אחד המשתתפים בפגישה:

"האווירה הייתה רצינית, לכולנו נראה העסק יותר מדי פנטסטי מכדי שיבוצע כבר למחרת בלילה. אבל הרמטכ"ל והקצינים היו מרוצים, והתכניות אושרו במלואן"^[1].

מסוק סופר פרלון על סיפונה של נושאת מטוסים צרפתית

מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי

תוכנית המבצע, המשותפת לחיל האוויר ולכוחות החי"ר, התבססה על הטסת כוח צנחנים מבסיס חיל האוויר תל נוף לאבו רודס שבסיני. משם, בליל יום שישי, 26 בדצמבר, ימריאו הכוחות בשלושה מסוקי סופר פרלון ("צרעה") וינחתו ביעדם ממערב למוצב בראס-ע'אריב, מרחק של כ-6 ק"מ צפונית-מערבית למכ"ם. לאחר שישתלטו על המכ"ם יודיעו הצנחנים על השלמת משימתם, ואז יוזנקו אליהם שני מסוקי CH-53 סי סטאליון ("יסעור"), שימתינו לקריאה בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. הצנחנים יחברו אליהם את שני קרונות המכ"ם, והמסוקים ישאו אותם לאבו רודס. שני מסוקי היסעור נקלטו רק מספר שבועות לפני המבצע בשורות חיל האוויר (בסה"כ נקלטו שלושה מסוקים בלבד), והיו היחידים בשירותו שמסוגלים להרים משאות במשקל כזה.

מטרה משנית של המבצע הייתה שביית החיילים המצרים המפעילים את המכ"ם, לצורך מיקוח על שחרורו של הטייס סרן דן אבידן שנשבה לאחר שמטוסו הופל באותו החודש. עם זאת, נקבע כי במקרה של התנגדות קשה או אם יתברר כי במקום מצוי כוח גדול בהרבה מכפי שנצפה, על הכוח לפתוח באש, לקחת שבויים ולסגת, תוך השארת מתקן המכ"ם במקומו לתקיפה אווירית.

במהלך התכנון נלקחה בחשבון הימצאותם של כוחות חי"ר באזור המוצב, שעלולים להיקרא להגנתו במקרה ופעולת הפשיטה תתגלה מוקדם מדי. כמו-כן, ידוע היה לכוחות על קיומו של מערך הגנת נ"מ באזור תחנת-ההטעייה הסמוכה ליעד, וכן על הכוננות העליונה שהוכרזה בגזרה בשל גיחות הצילום של חיל האוויר.

על הכוחות בשטח מונה לפקד מג"ד 50, סא"ל אריה צידון (צימל). תחתיו הורכבו כוחות להשתלטות על האוהל וסביבתו ("כוח ישראל", 12 לוחמים), על הבונקר ("כוח מוטי", 10 לוחמים) ועל קרונות המכ"ם ("כוח נחמיה", 15 לוחמים), וכן כוח נוסף מהסיירת החטיבתית (יחידת סיור 73 - סיירת צנחנים) בפיקודו של המ"פ מוטי פז, שנועד לחסום את כביש-הגישה לתחנה (ובו 15 סיירים). אל הכוח צורף גם טכנאי אלקטרוניקה מחיל האוויר, שהתמחה במכשירי מכ"ם ובטילי SA-2 רוסיים. עליו הוטלה המשימה לזהות את המכ"ם, לפקח על עבודת הפרדת הקרונות, ובמקרה תקלה - להסתפק רק בלקיחת חלקי המכ"ם החשובים למודיעין הישראלי.

[עריכה] הכנות למבצע

באותו היום, 25 בדצמבר, הוחל בהכנות למבצע, שיועד להיערך כבר למחרת. הבהילות נבעה מרצונם של מתכנני המבצע שלא להחמיץ את ההזדמנות החד-פעמית להשיג את מערכת המכ"ם בפעולה פשוטה יחסית.

בנוהל קרב מזורז ביותר נערכו בדיקות ואימונים על פריטי המבצע. עיקר האימון מבחינת כוח הקרקע התמקד בהסתערות על מודל ובפירוק קרונות מכ"ם מדגם P-10 ממשאיות "זיל" רוסיות. אלו נלקחו שלל במלחמת ששת הימים, ודמו לקרונות שבהם הותקן המכ"ם (המכ"ם המיושן נמצא במגרשי השלל שבמחנה צריפין). לביצוע המשימה נבחרו בעיקר קצינים וחיילים מצטיינים, וגם מספר לוחמים עם ניסיון בריתוך. הם התאמנו במשך יום שלם על פירוק הקרונות עד שהצליחו לבצע את התרגולת בזמן קצר.

בחיל האוויר התאמנו טייסי היסעורים על הרמת הקרונות והטסתם מסביב לבסיס. לפי ספרי-הנתונים והאימונים שעברו טייסי היסעורים, מסוגל המסוק להרים משא של כ-3 טון, יכולת שלא הספיקה לביצוע המבצע. לעומת זאת, ניסויים שנערכו במסגרת ההכנות הראו שבתנאי המבצע יוכל המסוק להרים כ-4 טון, כמחצית משקלו של מתקן המכ"ם.

כל ההכנות והאימונים התבצעו תחת מעטה חשאיות כבד, ולא הובאו לידיעתם של אנשים מחוץ למעגל יודעי-הסוד. כך, למשל, נאלצו המתכננים לגנוב את קרון המכ"ם ממגרשי השלל בצריפין, אף על פי שיכולים היו להשיגו על-ידי פנייה לגורמים בכירים יותר באגף האפסנאות בצה"ל.

ביום שישי, 26 בדצמבר, סיימו הצנחנים את הכנותיהם, והרמטכ"ל אישר את התוכניות (על אף שהתפלא על כך שהצליחו לגבשן תוך 48 שעות בלבד). לפני הצהריים ניתנה פקודת המבצע, שנועד להתחיל ב-22:00 באותו הערב. הכוחות ירדו לשדה אופיר ומשם לבסיס היציאה. בערב הגיעו לשק"ם באבו רודס, שם קיבלו את התדריכים המסכמים ממפקדי החטיבה והגדוד.

[עריכה] ביצוע הפעולה

[עריכה] פעולת ההסחה וההגעה ליעד

לקראת יציאת הכוחות למשימתם, בשעה 21:00, המריאו מטוסי A-4 סקייהוק ("עיט") של חיל האוויר במטרה לתקוף מערך גדודי מצרי כ-60 ק"מ צפונית לתחנת המכ"ם, באזור ראס-זעפנה ומרסי-תילחמת, כפעולת הסחה. בשעה 21:15 בערך יצא כוח הצנחנים לדרכו במסוקי סופר-פרלון, כשהוא טס אל היעד בגובה נמוך ביותר. הניווט היה קשה: הנווטים התקשו בזיהוי נקודת הנחיתה בשל האבק הסמיך, והמסוקים נאלצו להקיף את היעד מספר פעמים עד שהצליחו לנחות בנקודת הנחיתה המתוכננת, כ-6 ק"מ מהתחנה, בשעה 22:00 בערך.

ליל הפעולה היה בהיר, הראות הייתה מצוינת, והשטח המישורי, שהקשה על הניווט המוטס, הקל על התנועה הרגלית (שהייתה קשה כשלעצמה כיוון שהתבצעה בחולות מדבריים). הניווט הרגלי הצליח הודות למגדל נפט צפוני לתחנת המכ"ם ששימש נקודת ציון. עם הנחיתה החל כוח הצנחנים לנוע לכיוון היעד. לאחר שעלו על דרך-עפר סלולה התנתקה הסיירת מהכוח העיקרי ופנתה להציב חסימה. כשהגיעו ליעדם התפרסו הסיירים בשני כוחות, וחסמו את דרכי-הגישה לאזור הפעולה.

בנקודה זו היה הכוח במרחק כ-1,300 מטרים מהיעד, ומשם יכולים היו הצנחנים לזהות את תחנת המכ"ם ולאשר את היותה פעילה (בניגוד לתחנת ההטעייה). שאר הכוח המשיך לנוע לכיוון התחנה, תוך כדי שינויים קלים במסלול שאילץ לאלתר עקב השטח השולט שבו הוצב המכ"ם. כ-50 מטרים מהיעד הוצב כוח הרתק, שנצר את האש עד שנשמעו חילופי האש הראשונים מהיעד.

[עריכה] קרב מהיר ופירוק המכ"ם

כ-200 מטרים מהיעד התפצל כוח הצנחנים מגדוד 50 לשלושה כוחות לפי התכנון, ובשל ליל הירח המלא נאלץ לעשות את שארית הדרך בזחילה. הם הצליחו להגיע ממש עד ליעד, והכוח המצרי הופתע הפתעה מוחלטת. תוך ניצול רעש הגנרטורים של תחנת המכ"ם הצליח הכוח הפושט להתקרב עד למרחק מטרים ספורים מהשומרים. בעדיפות מספרית ובכוח-אש גדול, הרג הכוח שני חיילים, שבה ארבעה, ושלושה, בהם מפקד התחנה, הצליחו להימלט. תוך כדי תנועה נפצע אחד מחיילי הכוח, כנראה מאש ידידותית. כל ההשתלטות ארכה מספר דקות בלבד, אגב חילופי אש ויידוי רימונים. הקמ"ן (קצין המודיעין שנלווה לכוח) וחייל נוסף פנו לעבר הבונקר וקראו לחיילים המצרים שהתחבאו בו לצאת, וכך הצליחו לשבות שלושה מהם. במהלך חקירתו של אחד מהשבויים, שהזדהה כשומר, התברר כי מדובר במפעיל המכ"ם, וכך נמצאו מסמכים טכניים רבים אודות המכ"ם. במקביל התפנו חוליות החיילים הייעודיות להפסקת פעולת הגנרטורים ולפירוק הקרונות.

העבודה על פירוק המכ"ם תוכננה להימשך כחצי-שעה, ולהסתיים בשעה 1:45. בפועל נמשכה המלאכה כשעה וחצי. את הקושי הרב ביותר יצר פירוק האנטנה הגבוהה (גובהה היה כ-12 מטרים), שהיה דחוף, עקב הפרעתה לנחיתת היסעורים. רק בשעה 2:43 לפנות בוקר, מאוחר מהמתוכנן, דיווח סא"ל צידון על גמר פירוק שני קרונות המכ"ם: קרון המבצעים במשקל 4.1 טון, וקרון הקשר והאנטנה, במשקל 2.5 טון. מסוקי היסעור הוזעקו לחצות את המפרץ ולפנותם.

[עריכה] פינוי קרונות המכ"ם ונסיגה

שני מסוקי היסעור הוזנקו לפנות את הקרונות והגיעו אל התחנה בשעה 2:55. היסעור הראשון, בפיקודו של סרן נחמיה דגן (לימים תא"ל וקצין חינוך ראשי), הרים את קרון המבצעים ללא בעיות מיוחדות חרף משקלו העודף, אך כשעבר לטיסה אופקית התגלתה תקלה באחת משתי המערכות ההידראוליות, המפעילה את הגאי המסוק (כנראה כתוצאה ממעיכת צינור השמן ההידראולי בין צלעות המסוק, שנמתחו על-ידי הכבלים הנושאים את הקרון הכבד). לפי הוראות היצרן, תקלה שכזו מחייבת השלכת המטען ונחיתה מיידית, אך דגן בחר לדבוק במשימה ולהמשיך לטוס עם מערכת אחת בלבד. הוא טס בגובה נמוך ביותר (כ-100 מטרים במקום 2,500 מטרים לפי תכנון המשימה), שינה את המסלול תוך כדי טיסה ונחת נחיתת חירום בראס שרטוב, נקודת החוף הישראלית הקרובה ביותר. היסעור השני, בפיקודו של זאב מטס, הגיע מיד עם המראתו של היסעור הראשון, העמיס את קרון הקשר והאנטנה, נחת עמו בשלום באבו רודס שבסיני ונשלח מיד לפנות את קרון המבצעים שהנחית דגן לחוף המפרץ. מאוחר יותר סיפר מטס:

"כשהרמתי את הקרון חשתי שהוא מיטלטל בצורה כה חזקה, עד שהטיסה נהפכה למסוכנת וכמעט לבלתי אפשרית. ניסיתי לאזן את המסוק, אבל לא הצלחתי. באותו יום חליתי, וחשבתי שאני הוזה בגלל החום. ביקשתי מעופר, טייס המשנה, להחליף אותי, אבל הטלטולים לא פסקו. הורדנו מהירות למהירות זחילה, ורק באופן הזה הצלחנו להנחית את הקרון בשדה התעופה. זמן רב לאחר מכן, כשהעלינו זכרונות עם הצנחנים שהשתתפו במבצע, הסתבר שלאחר נחיתת החירום חלקם נכנסו לקרון ושכחו את דלת הכניסה והחלונות פתוחים לרווחה. כנראה שהרוח, שחדרה דרך הפתחים, היא שטילטלה את הקרון וסיכנה את שלומנו"^[1].

לאחר שהשמידו את הגנרטורים והעמדות, התארגן כוח הצנחנים עם פצועיו ושבוייו לתנועה מערבה אל נקודת הפינוי (במרחק כ-2,000 מטרים מתחנת המכ"ם). מסוקי הפינוי זיהו את הכוח בשעה 4:00, והם נחתו בשטח ישראל כחצי שעה מאוחר יותר. בשדה התעופה קיבל אותם הרמטכ"ל בר-לב בעצמו, וכן קציני החטיבה. המכ"ם הגיע לישראל ללא פגע ובמצב תקין, והועבר לאנשי המודיעין הטכני בחיל האוויר.

[עריכה] סיכום המבצע

הצלחתה של הפעולה נחשבה כהישג מורלי, מבצעי וטכנולוגי מרשים ביותר לישראל, ומכה קשה ליוקרה המצרית. לכוחות צה"ל לא היו הרוגים או פצועים באורח קשה בפעולה, למרות מורכבותה הרבה ונוהל-הקרב הקצר.

מערכת המכ"ם הסובייטית P-12, הראשונה מסוגה שהגיעה לידי המערב, הגיעה לישראל ללא פגע ונותחה על-ידי מומחי חיל האוויר. ניתוח זה סיפק לישראל מידע על הקונספציה הסובייטית במערכות מכ"ם, ואיפשר פיתוח אמצעי ל"א (לוחמה אלקטרונית) נגדן. מאוחר יותר דיווחה התקשורת האמריקנית כי המתקן נשלח לעיונם של מומחי המודיעין בצבא ארצות הברית לצורך מחקר נוסף, כפי שנעשה עם מטוסי המיג וטילי ה-SA-2 שהגיעו לידי צה"ל בשנים קודמות.

מסיבה זו או אחרת, נשמר המבצע בסוד כמה שבועות לאחר הביצוע. ישראל הודתה בפשיטה במצרים אך לא הזכירה בדבריה את גניבת המכ"ם הרוסי. דעת הציבור בישראל כנראה לא הוטרדה מהתעלומה, והתענגה על הצלחתו של מבצע חשאי אחר שנערך בצרפת באותו השבוע - מבצע הברחתן של "ספינות שרבורג". עיתונים זרים חשפו את פרשת חטיפת המתקן לאחר כמה שבועות, והגדירו אותה "מבצע מהסרטים": קריקטורות בעיתוני אירופה הציגו מסוקים ישראליים המרימים את ארמון הנשיאות בקהיר ואת אחת הפירמידות. הרמטכ"ל חיים בר-לב, בדבריו לצנחנים שהשתתפו בפעולה:

"הביצוע היה מעולה והכוח פעל בצורה מושלמת, זו אחת מהפעולות המיוחדות והראשונות במעלה של צה"ל, שחייבה מחשבה ומידה רבה של סבלנות ודבקות במטרה... ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי-פעם"^[2].

במצרים ניסו להסתיר את קיום המבצע, אך האחראים לכישלון הוצאו להורג. על צבא מצרים הונחתה מכה מורלית קשה, וממשלת מצרים נתקלה בבעיה קשה עוד יותר בהמשך, בהשגת ציוד צבאי חדיש ומתקדם מברית המועצות.