כיפה (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

כיפות למכירה בירושלים, יוני 2004

כיפה היא פיסת בד דקה ולרוב עגולה שאותה חובשים על ראשם יהודים דתיים כסימן ליראת שמים. גם אנשי דת נוצרים ומוסלמים אדוקים בדתם נוהגים לחבוש כיפה.

הכיפה נחבשת בזמן תפילה או לימוד תורה, אולם כיום יהודים דתיים נוהגים לחבוש כיפה במשך כל שעות היום. באופן מסורתי גברים חובשים כיפה, ואילו נשים עוטות כיסוי ראש מלא. אולם יש נשים רפורמיות החובשות כיפה, גם כן בעיקר בשעת תפילה ולימוד תורה.

המקור לחבישת הכיפה אינו ברור. המקור הראשון מובא בתלמוד לגבי האמורא רב נחמן שבילדותו איצטגנינים (קוראים בכוכבים) אמרו לאימו שהילד יהיה גנב, ויעצו לה חכמי הדור לכסות את ראשו כסגולה ליראת שמים.

למעשה הפוסקים האחרונים התייחסו ללבישת הכיפה בחומרה, וקבעו כי אין ללכת יותר מארבע אמות ללא הכיפה. יש מהם שקבעו כי יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של "בחוקותיהם (=של הגויים) לא תלכו", מכיון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש.

כיום יכולה הכיפה לרמוז על החוג והזרם הדתי שאליו משתייך החובש אותה. בין השאר, אפשר למנות את הכיפה השחורה שאותה חובשים לרוב חרדים, את הכיפה הסרוגה (שצבעיה מגוונים) שאותה חובשים דתיים לאומיים, את הכיפה הלבנה ("ירמולקה") שאותם חובשים אנשי העדה החרדית וחסידי ברסלב ואת הכיפה עם הכיתוב "יחי אדונו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" של חלק מחסידי חב"ד.

בשנים האחרונות התפתחה האופנה בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, לסרוג דוגמאות וסמלים שונים על הכיפה עצמה (החל מהיחידה הצבאית אליה משתייך החובש וכלה בקבוצת הספורט האהובה), ואף להביע על גביה דעות פוליטיות. יש הרואים בגודל הכיפה ובמידת הצמדתה לראש עדות למידת אדיקותו של החובש אותה. "שבבניקים" עשויים לחבוש במהלך פעילויות אלו כיפה המייצגת זרם דתי שונה, בדרך כלל זרם דתי הנחשב אדוק פחות בעיני הזרם אליו הם משתייכים, כדי שלא לבייש את הזרם הדתי אליו הם משתייכים.

[עריכה] סיבות לחבישת כיפה

הכיפה כמסמלת מגזר מסוים, בתמונה כיפת נ נח

בתלמוד הבבלי כתוב: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא (=תבוא לי טובה על שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש" (שבת קיח ע"ב). במקום אחר מובא נושא זה בשינוי קל: "רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי" (קידושין לא ע"א). בעקבות דברים אלו, פסק ר' יוסף קארו: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (שולחן ערוך, אורח חיים ב,ו). ר' יוסף קארו פעל במאה ה-16, ובדורו חי המהרש"ל שלטענתו אין כל בסיס הלכתי לחבישת כסוי ראש לגבר; בתשובה לשאלה על המנהג לכסות את הראש בשעת עשיית דבר קדושה, ענה מהרש"ל: "אין אני יודע איסור לברך בלא כסוי". הוא סבור כי רב הונא פעל מתוך מידת חסידות, שאינה מחייבת את כלל הציבור. הוא אף מצר על מנהגי הציבור בימיו שמחמירים בזוטות ומקילים בחמורות: "משמע דוקא בקומה זקופה הוא אסור אבל בגילוי הראש אין בו איסור אלא שרב הונא החמיר על עצמו מכח מידת חסידות ועכשיו הוא להיפך בקומה זקופה אינם נזהרים ואדרבה הגאים והעשירים הולכים נטויי גרון, ובגילוי הראש נזהרים לא מחמת חסידות אלא סוברים דת יהודית הוא" (שו"ת מהרש"ל סימן עב). מסקנתו היא, שרק כאשר אדם עוסק בדבר קדושה (כמו תפילה), עליו לכסות ראשו (ואף זאת ממידת חסידות), אך אין חובה לכסות הראש במצבים אחרים.

הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יחווה דעת", מביא שלדעת רוב פוסקי זמננו ישנה חובת בלבישת כיפה. הרב שי פירון מביא טעם נוסף בנוסף לטעם המקורי. טעם זה הוא ש"הכיפה היא סמל האדם הדתי. יש בה ביטוי להשתייכות, להזדהות כמו גם לקבלת העול הנגזרת מהיותנו חלק משומרי תורה ומצוות." בהמשך תשובתו מסביר הרב פירון את חשיבות הכיפה כסמל וכגורם מלכד: "הכיפה הינה גורם משמעותי בהצטרפותו של היחיד אל היחד, אל הציבוריות הדתית. לא רק מידת הענווה יש בכיפה אלא אלמנט מסוים של "גאוות יחידה" והשתייכות המסייעים ליחיד לפסוע בין שבילי עולם תוהה המחפש את דרכו, את זהותו."

חילונים רבים נוהגים לחבוש כיפה במהלך טקסים דתיים, כגון לוויה, אזכרה וקידוש. לעיתים קרובות הם עושים כן מכיוון שאי-חבישת כיפה פוגעת רגשית בסובבים אותם.