יצחק שדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יצחק שדה

יצחק שדה (לנדוברג) (1890 - 1952) נודע גם בכינוי "הזקן". היה ממפקדי ארגון "ההגנה", ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון.

יצחק שדה נולד בלובלין שבפולין. לחם בצבא הרוסי בזמן מלחמת העולם הראשונה, זכה לעיטור על אומץ ליבו וקודם עד לרמת מפקד פלוגה.

בשנת 1917 פגש שדה את יוסף טרומפלדור. הוא הושפע רבות מדעותיו ומיסודות ארגון "החלוץ". לאחר המלחמה החל ללמוד באוניברסיטת סימפורפול שבקרים. ב-1920 נהרג טרומפלדור בתל חי, ושדה החליט לעזוב את לימודיו ולעלות לארץ ישראל.

בארץ חבר להקים את "גדוד העבודה". על אף שעמד בראשו, לא יכל למנוע את פירוקו עקב חילוקי הדעות והקשיים שהתעוררו בחיי הקומונה. לאחר שגדוד העבודה התפרק בשנת 1926, בגלל ויכוחים אידאולוגיים על האפשרות למזג ציונות וסוציאליזם עבד שדה זמן מה בתחנת החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים ובמחצבות בעתלית. הוא היה בעל כושר גופני גבוה והיה מהמייסדים של אגודת הספורט "הפועל", במסגרת הסתדרות העובדים.

הוא הצטרף לארגון ההגנה ופיקד בשנת 1921 על קורס המפקדים הראשון של הארגון שנערך בכפר גלעדי. בעת המרד הערבי הגדול (1936-1938) התגלה כמפקד בולט ויחודי ברמתו. הוא הנהיג את טקטיקת ההגנה של הארגון, שדגלה בהתקפת הפורעים הערביים בשטח פעולתם - "היציאה אל מחוץ לגדר", כך מנע מהם להגיע לגדרות היישובים. הוא הקים את "הנודדת" בקרית ענבים, פיקד על פלוגות השדה (הפו"ש) ועל הפלוגות המיוחדות (פו"ם) שיצאו לפעילויות אלו. מאוחר יותר נעשו פלוגות אלו לפלוגות המחץ- הפלמ"ח.

בעת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, נוסד הפלמ"ח ושדה נהיה למפקדו. הוביל את הפלמ"ח מיחידה קטנה לכוח צבאי מוביל של "ההגנה". תכנן ב-1942 תוכנית הגנה כוללת ליישוב במקרה של פלישת גרמניה הנאצית בשם "מצדה על הכרמל". בשנת 1945 קודם לתפקיד רמטכ"ל "ההגנה" האחראי על כל פעולות הלחימה של הארגון. הוא גם תיאם את הפעולות נגד הבריטים של תנועת המרי העברי (לה חברו גם האצ"ל והלח"י), אולם בשנת 1947 הורחק מהנהגת "ההגנה" בשל הסתייגותו מהקו הפשרני מדי לטעמו שנקטה ההנהגה הציונית ביחס לבריטים.

בעת הקמת צה"ל קיבל דרגת אלוף, ובמלחמת העצמאות יזם את הקמת חטיבת השריון הראשונה של צה"ל - חטיבה 8, ופיקד עליה. החטיבה לקחה חלק חשוב במבצע דני בו נכבשו לוד ורמלה. בסוף שנת 1948 שרת בגזרה הדרומית תחת פיקודו של יגאל אלון, שהיה חניכו וסגנו בפלמ"ח. הוא ניהל את מבצע יואב לכיבוש משטרת עיראק סווידאן ונטל חלק במבצע אסף ובמבצע חורב. בסוף מלחמת העצמאות וביסוס צה"ל כצבא היחיד של מדינת ישראל, פרש יצחק שדה מהשירות הצבאי. יש הטוענים שפרש מצה"ל מכוח האילוץ, עקב יחסיו המעורערים עם דוד בן גוריון וזיהויו כאיש מפלגת מפ"ם.

בנוסף להיותו איש צבא ומצביא דגול שהנחיל שיטות אימון וטקטיקות לחימה ל"הגנה" ולצה"ל, נודע שדה כאיש חינוך בעל השפעה רבה על הנוער הארצישראלי של תקופת היישוב, במיוחד על לוחמי הפלמ"ח הצעירים, אותם חינך לאידאלים של ציונות, שיתוף ורעות. זאב שיף ואיתן הבר כתבו עליו ב"לקסיקון לביטחון ישראל":

"שדה לא היה רק איש צבא. הוא היה ציוני, הומאניסט וסוציאליסט; רגישותו ועירנותו המוסרית והפוליטית ניכרו עוד בימיו בגדוד העבודה, והיה אפשר להבחין בהן לאורך כל דרכו הצבאית. הוא שטבע את מטבע הלשון של 'טוהר הנשק'; הוא שנה באוזני חניכיו: 'אהוב את הרובה ושנא את המלחמה'. הוא דבק ברעיונותיו הפוליטיים הסוציאליסטיים עד כדי כך, שנדחק הצדה ערב מלחמת העצמאות וסולק לאחריה".

עסק לאחר פרישתו בכתיבה. הוא כתב סיפורים קצרים, מאמרים ומחזות והעלה את זיכרונותיו על הכתב. בין ספריו: "מסביב למדורה" (1946) המכיל קטעים מכתביו, "הפנקס פתוח" (1952) הכולל סיפורים מתקופת ילדותו ונעוריו בלובלין ומחזה בשם "לוחמים".

יצחק שדה נפטר ב-21 באוגוסט 1952 ונקבר בקיבוץ גבעת ברנר.

על שמו קרויים הקיבוצים משאבי שדה וניר יצחק בנגב, מושב שדה יצחק בשרון ורחובות במספר ערים בארץ. המשורר חיים גורי, גם הוא מיוצאי הפלמ"ח, כתב עליו את השיר "בלדה ליצחק שדה" ("חבר בגדוד העבודה"), אותו ביצעה להקת הנח"ל ללחן של יאיר רוזנבלום.