יאן הוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יאן הוס (צ'כית: Jan Hus, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 1369 - 6 ביולי 1415) היה הוגה דתי ומהפכן צ'כי, שייסד תנועה דתית שהתבססה על רעיונותיו של ג'ון ויקליף בימי הביניים. ממשיכי דרכו נודעו כהוסיטים. הכנסייה הקתולית לחמה ברפורמות שהציע והביאה לנידויו מן הכנסייה ב-1411 ונדון למוות בשרפה על המוקד על־ידי ועידת קונסטנץ.
הוס נחשב למבשר המוקדם החשוב ביותר של רעיונות הפרוטסטנטיות והמהפכה ההוסיטית (Husitství) נחשבת למשבר החריף ביותר שחוותה הכנסייה הנוצרית בימי הביניים, לפני פרוץ המהפכה הפרוטסטנטית. יום יאן הוס, הנערך ביום הוצאתו להורג ב־6 ביולי הוא חג לאומי בצ'כיה.
תוכן עניינים |
[עריכה] שנותיו הראשונות
יאן הוס נולד בהוסינץ, כפר קטן בבוהמיה, כ-75 קילומטרים דרומית-מערבית לפראג תחת השם יאן הוסינצקי (Jan Husinecký, יאן מהוסינץ). תאריך לידתו נקבע ל-6 ביולי 1369, אך ככל הנראו גם התאריך וגם השנה שגויים. השם "הוס" נוצר מקיצור שיצר הוס עצמו. הוס היה בן למשפחת איכרים ענייה וכנער מצא את פרנסתו כנער מקהלה ובביצוע שירותים שונים בכנסייה. הוא חיבב את העיסוק הקלריקלי, פחות מנטייה פנימית ויותר מחיבה לשקט ולשלווה בכנסייה.
מעט מאוחר יותר, ככל הנראה ב-1386 החל ללמוד באוניברסיטת קארל בפראג ובין השנים 1393 ו-1396 השלים תואר ראשון ושני בפילוסופיה וכן תואר ראשון בתאולוגיה. התקדמותו אחר–כך הייתה מהירה: לפני שנת 1400 הוסמך לשמש ככומר, בשנת 1401 הפך לדיקן הפקולטה לפילוסופיה ובשנה שלאחר מכן הפך לרקטור אוניברסיטת קארל. בשנת 1402 הפך מטיף בכנסיית בית-לחם בפראג, כשהוא נושא דרשות בצ'כית, והמיסה מלווה בשירה, שני חריגים בולטים לנוהג המקובל.
בעקבות נישואי אן, אחות המלך ואצלב הרביעי, למלך ריצ'רד השני מאנגליה בשנת 1382 נוצר קשר הדוק יותר בין ממלכת בוהמיה ואנגליה. תלמידים שנשלחו מפראג ללמוד באוניברסיטת אוקספורד, שם הרצה התאולוג ויקליף החלו מפיצים את רעיונותיו הפילוסופיים ואחר כך גם התאולוגיים של ויקליף, כשבולט כאן פועלו של פועלו של הירונימוס מפראג, שתרגם מכתביו החל בשנת 1398.
הוס אימץ הרבה מהביקורת של ויקליף על כנסייה, כאשר בניגוד לויקליף לא הסתפק בביקורת מוצנעת ותיאורטית אלא הטיף בעוז לשינוי דרכיה של הכמורה ולשינוי בכנסייה. האוניברסיטה של פראג (שהייתה אז גוף דתי) התקוממה נגד הפצת הדוקטרינות החדשות של ויקליף, ובשנת 1403 אסרה לקיים דיון בארבעים וחמש תזות, שחלקן התבסס על ויקליף. הארכיבישוף זבינייק זאז'יק, שכהונתו החלה ב-1403 נתן תחילה גיבוי להוס, שדרשותיו זכו להצלחה רבה, אך נאלץ להדיחו בגלל התקפותיו נגד הכמורה.
[עריכה] הקרע באפיפיורות
ההתפתחויות בפראג הושפעו במידה ניכרת מהקרע באפיפיורות, שנבע מעימותים פוליטיים באפיפיורות. המלך ואצלב הרביעי, בלבו של האזור שנקרע בין נאמנויות לאפיפיורים המתחרים לא צפה שהתמיכה בגרגוריוס השנים עשר תקדם את ענייניו והורה לאנשיו לשמור על נייטרליות מרבית בסכסוך, והתנהגות דומה הייתה מצופה גם מהאוניברסיטה. הארכיבישוף הבוהמי נותר נאמן לגרגוריוס ברומא, ובאוניברסיטה רק הבוהמים, עם הוס כדוברם, נותרו נייטרלים. ואצלב, בעידודו של הוס, הוציא בקוטנה הורה צו שהורה על מתן שלושה קולות לבוהמים ורק אחד לבני אומות אחרות. כתוצאה מכך עזבו חלק ניכר מהמרצים והתלמידים הגרמנים את האוניברסיטה בשנת 1409 והקימו את אוניברסיטת לייפציג. אוניברסיטת פראג איבדה בעקבות זאת את מעמדה הבינלאומי, אך התלמידים שיצאו ממנה החלו להפיץ את זרעי הרעיונות הבוהמים והויקליפים ברחבי אירופה.
הוס ניצב עתה בשיא תהילתו ומעמדו, כרקטור הראשון של האוניברסיטה הצ'כית וחביבו של בית המלוכה. הארכיבישוף זבינייק זאז'יק, תומכו של גרגוריוס השנים עשר, נותר מבודד. אבל אחרי מועצת פיזה נבחר אפיפיור חדש, אלכסנדר החמישי, והאפיפיורות אוחדה שוב אחרי קרע ממושך. לזאז'יק הייתה לפתע אפשרות להעלות בפני אפיפיור מקובל על הכול את קובלנותיו ולהאשים את חסידי ויקליף בכל המהומות האקלסטיות שהתעוררו בבוהמיה.
האפיפיור החדש הוציא בולה ב-20 בדצמבר 1409 שהסמיך את הארכיבישוף לפעול כנגד הויקליפים: החרמת כל כתבי ויקליף, גינוי תורותיו ואיסור על הטפה חופשית. אחרי פרסום הבולה פנה הוס לאפיפיור, אך לשווא. ב-9 במרץ 1410 נשרפו 200 מספריו וכתבי היד יקרי הערך של ויקליף, והוס וחסידיו הוחרמו. הליך זה חולל מהומה גדולה בבוהמיה, שהגיעה במקומות מסוימים להתפרעויות המוניות.
הממשלה ניצבה בשלב זה לצידו של הוס, וכוחם של חסידיו הלך וגדל מיום ליום. הוא המשיך להטיף בכנסיית בית–לחם, ודרשותיו הפכו חריפות יותר ויותר בביקורתן על הכנסייה. האפיפיור החדש, אנטי אפיפיור יוחנן העשרים ושלוש, הוציא בפברואר 1411 בולה להחרמת כנסיון העיר, הוצאת צו נידוי כלפי פראג וגירוש מן הכנסייה של הוס, אך כל זאת ללא הועיל.
[עריכה] כתבי המחילה
אחרי מותו של הארכיבישוף זבינייק זאז'יק ב-1411 טיפס העימות הדתי לשלב חדש והחל עימות סביב סוגיית כתבי המחילה, האינדולגנציות, שהיו כתבי מחילה אוטומטית לחוטאים שנמכרו תמורת תשלום. בשנת 1411 הכריז האפיפיור יוחנן העשרים ושלוש על "מסע צלב" כנגד המלך לדיסלב מנפולי, שתמך ביריבו הפוליטי והאפיפיורי גרגוריוס השנים עשר. גם בפראג הטיפו למען מסע הצלב, ומוכרי האינדולגנציות קראו לאנשים ללכת לכנסיות ולרכוש כתבי מחילה למימונו. הוס, בעקבות ויקליף, יצא כנגד המסחר בכתבי מחילה, אך לא הצליח לגייס את אנשי האוניברסיטה על צידו. בשנת 1412 התנהל עימות פומבי בנושא, שבו העלה הוס את ה"חקר" שלו בנושא כתבי המחילה (Quaestio magistri Johannis Hus de indulgentiis), שהועתק למעשה מהפרק האחרון ב"האקלסטיקה" של ויקליף, ואת המסה שלו "המחילה על אשמה ועונש" (de absolutione a pena et culpa). לפי ויקליף והוס, לאף אפיפיור או בישוף אין זכות להרים חרב בשם הכנסייה. עליו לנהוג כמצוות הנצרות ולהתפלל בעד אויביו ולברך את המקללים אותו. מחילה נקנית באמצעות חרטה הבאה מן הלב, לא באמצעות כסף.
הארכיבישוף מת ב-1411, ועם מותו, התנועה הדתית בבוהמיה נכנסה לשלב חדש – החלו הוויכוחים בנוגע להיתרים הדתיים, האינדולגנציות (מדובר בהיתרים לחטאים שנעשו על ידי המאמינים, שניתן היה לקנות בכסף). ב-1411, יוחנן העשרים ושלושה החל במסע הצלב שלו כנגד המלך לדיסלאוס מנפולי, מגינו של גרגוריוס. גם בפראג המטיפים דיברו בעד מסע הצלב, וביקשו מהאוכלוסייה לתרום את חלקה למלחמה והחל מסחר בהיתרים הדתיים. הוס, שנהג כפי שלמד מוייקליף, הרים את קולו כנגד המסחר הזה, אך הוא לא הצליח לזכות בתמיכתם של כל אנשי האוניברסיטה בנושא. ב-1412 היה ויכוח בנושא ובו הוס הביע את דעתו - שאין לאף אפיפיור או בישוף, זכות להשתמש בחרב בשם הכנסייה; תפקידם של אנשי הדת הוא להתפלל בעד אויביהם ולברך את מקלליהם; עליך להתיר את חטאיך על ידי חזרה בתשובה אמיתית, ולא ניתן לקנותה בעד כסף. מומחי התאולוגיה של הפקולטה השיבו, אך בלא הצלחה.
כמה ימים אחרי כן שרף המון את הבולות האפיפיוריות כנגד הוס, כשהוא טוען שיש לציית להוס ולא להמון הנוכלים רודפי הבצע והנואפים של הכנסייה. שלושה אנשים מן המעמדות הנמוכים שהפריעו למטיפים בעת דרשותיהם וקראו לכתבי המחילה מרמה נערפו והפכו למרטירים הראשונים של הכנסייה ההוסיטית.
הפקולטה לתאולוגיה באוניברסיטה דרשה מהוס להעביר את נאומיו ותורותיו לדיקן האוניברסיטה לבחינה, אך הוא סרב. הפקולטה גינתה את ארבעים וחמישה הסעיפים שהציג הוס פעם נוספת, והוסיפה כמה תזות כפירה אחרות שמקורן היה בהוס. המלך אסר אל הוראת סעיפים אלו, אך הוס והאוניברסיטה כאחד לא קיבלו את הגינוי בהליך מזורז הזה, ודרשו הוכחה כי לסעיפים אין יסוד בכתובים.
[עריכה] סטיות נוספות
המהומות בפראג חוללו שערורייה לא נעימה מבחינת האפיפיורות ושליחי האפיפיור והארכיבישוף החדש אלביק ניסו לשכנע את הוס לסגת בו מהתנגדותו לבולות לשווא, ואף המלך נכשל בניסיונו לפייס בין הצדדים. במקביל, הגיעו שליחי הכמורה של פראג לרומא והעלו את טענותיהם בפניו וזה הורה לקרדינל של כנסיית סנט אנגלו לפעול כנגד הוס בלי רחמים. הקרדינל הטיל עליו את חרם הכנסייה הגדול וקבע כי יש לעוצרו ולהביאו בפני הארכיבישוף ואת הכנסייה שלו יש להחריב. הצעדים הקשים שננקטו כנגד הוס וחסידיו, וצעדי הנגד של ההוסיטים והפניות של הוס מהאפיפיור לישו הנוצרי כשופט העליון במקרהו העצימו את סערת הרוחות והובילו את המלך לדרוש מהוס לעזוב את פראג. בניגוד לציפיות, הסערה לא דעכה עם עזיבתו.
המלך, שדאב על שערוריית הכפירה שנקשרה בשם מדינתו ועל המהומות שהתחוללו ניסה לפייס פעם נוספת בין הצדדים והכריז על קיום היוועדות (סינוד) בצ'סקי ברוד ב-2 בפברואר 1412. בסופו של דבר, התקיימה ההיוועדות בארמון הארכיבישוף בפראג, מה שהוציא מכלל חשבון את השתתפותו של הוס באופן אישי. הועלו הצעות שונות, אך הוס עמד על דרישותיו, ובמיוחד על כך שלבוהמיה תנתן חירות דומה לזו של ארצות אחרות בתחום הדתי, וכי אישור או גינוי יבוצעו רק בהסכמת המלך. אנשי האוניברסיטה, לעומתו, תבעו המשך ציות מוחלט לרומא. ברקע הדברים, עמדה השאלה האם בוהמיה חזקה מספיק לעמוד במתקפות רומא ובמתקפות אפשריות של מלכים במרכז אירופה, שהיו ששים לעוט על ההזדמנות לנעוץ את שיניהם בבוהמיה באמתלה של הגנה על הדת. הסינוד לא העלה תוצאות כלשהן, אך המלך הורה לסינוד להמשיך בעבודתו ולנסות להגיע בכל זאת לפשרה.
הדוקטורים (מומחים לתאולוגיה) של האוניברסיטה תבעו מהוס וחסידיו לאשר את התפישה האורתודוקסית, לפיה ראש הכנסייה הוא האפיפיור ואילו הקרדינלים הם גופה, ויש לציית לכל תקנות הכנסייה. ההוסיטים ניסו להתקרב במידת האפשר לעמדתם והוסיפו לסעיף את המלים "כפי שכל נוצרי מאמין חייב" סטניסלב זה זנוימה, ידידו של הוס לאורך שנים ועתה אויבו ועמו שטפּן פָּאלֶץ', עזבו במחאה את ההתכנסות. המלך הגלה אותם, יחד עם שני דוברים אחרים.
הוס, ששהה אז אצל מגניו בקוז'י הראדק שבסמוך לאוסטריה העלה על הכתב את טענותיו, שהושפעו כתמיד במידה רבה מויקליף, ואלו נקראו בכנסיית בית–לחם בפראג. שם השיבו להם זה זנוימה ופלץ' במסות מתנגדות. אחרי גירושם של מתנגדיו העזים ביותר, תפשו חסידי הוס את מרכז הזירה. הוס המשיך לכתוב את המסות שלו ונשא דרשות בקוז'י הראדק וההוסיזם הבוהמי החל לחלחל למדינות השכנות - הונגריה, קרואטיה ואוסטריה. האפיפיורות, במקביל, לא נותרה בטלה נוכח סכנה מתגברת זו לסמכותה. בינואר 1413 התכנסה ברומא מועצה שבה גונו כתבי ויקליף פעם נוספת, והוצאה הוראה לשרפם.
[עריכה] מועצת קונסטנץ
הכנסייה, ערה לנזקים החמורים שעורר הקרע המתמשך בכנסייה ולדרישות הרבות לרפורמה, נועדה למועצה כללית ב-1 בנובמבר 1414. קיסר האימפריה הרומית הקדושה, זיגמונד, אחיו למחצה של ואצלב הרביעי והיורש לכתר הבוהמי, היה להוט לנקות את הממלכה מכתם הכפירה.
גם הוס שאף לשים קץ לדיונים, והסכים בשמחה לבקשתו של זיגמונד ללכת לקונסטנץ, מקום המועצה. מן הדרשות שנשא עמו, ניכר כי סבר שיוכל לשאת את דבריו בפני הנאספים ולהטות אותם לעמדתו. זיגיסמונד הבטיח לו מעבר בטוח בממלכתו. הכללים היו אמורים להשתנות בהיוועדות חצר האפיפיור, אך זיגיסמונד נמנע ככל הנראה מהבהרת עניין זה להוס.
הוס, שהיה מודע לכך שהוא עשוי שלא לשוב מדרכו, כתב את צוואתו ויצא ב-11 באוקטובר לדרכו. ב-3 בנובמבר הוא הגיע לקונסטנץ, ולמחרת נתלתה על שערי הכנסייה הודעה המבשרת על העימות הפומבי בין מיכל מנמצ'קהו ברודו והוס הכופר.
תחילה, היה הוס חופשי, וקבע את ביתו בביתה של אלמנה, אך אחרי מספר שבועות הצליחו יריביו להביא למאסרו בעקבות שמועה שהפיצו כאילו הוא מתכוון להימלט. הוא הובא בתחילה למעצר בביתו של קאנון, ואחר כך, ב-8 בדצמבר, הושלך למרתפי המנזר הדומיניקני. זיגמונד, נטען, כעס מאוד על הניצול לרעה של הבטחת המעבר שלו ואיים לסלק את הבישופים, אך כאשר נרמז לו שהדבר יביא לפיזור המועצה, התאים עצמו לנסיבות וזנח את בן חסותו.
כבר ב-4 בדצמבר, מינה האפיפיור ועדה של שלושה בישופים לנהל את החקירה המקדימה נגד הוס. נשמעו עדים עבור התביעה, אך להוס לא ניתן להשתמש בטוען להגנתו. מצבו החמיר אחרי השערוריה של יוחנן העשרים ושלוש, שנאלץ לעזוב את קונסטנצה כדי להימנע מהצורך לוותר על הכס, נוכח ההאשמות שהופנו כלפיו. הוס, שהיה עד אז שבויו של האפיפיור וקיים קשר עם חבריו, הועבר עתה לידי ארכיבישוף קונסטנץ ונכלא במצודתו, גוטליבן, שעל הריין. הוא נותר שם שבעים ושלושה ימים, מבודד מחבריו, כבול בשלשלאות ביום ובלילה, רעב וחולה.
[עריכה] משפטו של הוס
ב-5 ביוני 1415 הובא הוס למשפט ולצורך כך הועבר שוב למרתפי המנזר הפרנציסקני. הוא הכיר באבהותו לכתבים נגד זה זנוימה ופלץ' והכריז כי הוא מוכן לחזור בו מדבריו, אם יוכיחו לו כי טעה. הוא הודה בהערצתו לויקליף ואמר כי משאלתו היא שנשמתו תגיע לאותו מקום בו שוכנת זו של ויקליף, אך הכחיש שהגן על תורת ויקליף בנוגע להסעודה האחרונה, היינו, ארבעים וחמישה הסעיפים. הוא פשוט התנגד לגינוי החפוז שלהם. המלך דחק בו למסור את עצמו לרחמי המועצה, משום שאינו רוצה להגן על כופר.
בישיבת המשפט האחרונה, ב-8 ביוני, נקראו שלושים ותשע קביעות שלו, 26 מהמסה על הכנסייה ו-13 מדברים שכתב נגד זה זנוימה ופלץ'. הקיסר זכה להסברים בנוגע לסכנה הנובעת מתורות אלו לכוחו שלו, כדי להסיתו נגד הוס, וזה הכריז כי הוא מוכן להודות אם ניתן יהיה לשכנעו בטעויות שבדבריו. כל שאיפתו הייתה, אמר, לזכות במשפט הוגן ובזמן נוסף להסביר את הסיבות להשקפותיו. אם הסיבות שלו והטקסט התנ"כי אינם מספקים, הוא ישמח אם יורו לו את הדרך הנכונה. הכרזה זו נחשבה בעיני שוביו לכניעה ללא תנאי מצד הוס והוא נדרש עתה להכריז כי טעה בכל התזות שלו, לוותר על ההטפה להן בעתיד, לחזור בו מהן ולהכריז כי ההיפך מהן הוא הנכון.
הוס הבין עתה אל נכון, כי כל תקווה שלו לחיים פסה והכריז כי לא יחזור בו מתורות להן לא הטיף והוא מוכן רק למשוך ידו מתורות שהמועצה רואה אותן כשגויות. הוא סרב אז, וגם אחרי כן, לחזור בו מן התורה לה הטיף.
חודש אחרי כן, ב-6 ביולי הוכרז על גינויו והרשעתו של הוס באופן פומבי. הוא הולבש בבגדי כמורה ונדרש לחזור בו מחטאיו. משסרב, נלקחו ממנו בגדי הכמורה שלו והכנסייה ניערה חוצנה ממנו והעבירה אותו להוצאה להורג בידי הרשות החילונית. כובע נייר גבוה נחבש על ראשו, נושא הכתובת "מנהיג הכופרים" ואחר כך נלקח הוס תחת משמר כבד אל המוקד. כאשר הוצת המוקד, נטען מאוחר יותר, ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרד למדורה. הוס הבחין בכך ואמר: "הו, תמימות קדושה" ("O sancta simplicitas!"). אחרי מותו, הושלך אפרו לריין.
[עריכה] מורשתו
דעותיו, כתביו ודרשותיו הסוחפות של הוס חוללו מהפכה בכנסייה הבוהמית והיו למבשרי מהפכה משמעותית עוד יותר העתידה לבוא כעבור מאה שנים. מאבקם של חסידי הוס הביא ליצירת התנועה המוראבית והאחים הצ'כים והמאבק של הבוהמים בכנסייה הקתולית הביא בסופו של דבר בשנת 1436 להענקת מידה של אוטונומיה לכנסייה המוראבית, אליה ניתן להתייחס כתנועה הפרוטסטנטית הראשונה.
הוס והתנועה שהקים העלו את כל הנקודות שיעמדו במרכז המהפכה הפרוטסטנטית, מאה שנים אחרי כן: ההתבססות על התנ"ך כמקור הסמכות האולטימטיבי, ההתנגדות לפולחנים פוליתאיסטים שחדרו לנצרות כמו פולחן הקדושים והצלמים, צומות, ימי חג מיותרים, שבועות, תפילות המתים, כתבי המחילה, הסקרמנטים של הקונפירמציה ומשיחת החולים, קבלת אנשים שלא נשבעו לפרישות כדורשים וכמשמשים בקוד ובראש ובראשונה דחיית הטרנססובסטנציאציה, הרעיון שהיין והלחם במיסה הופכים בפועל ממש, בברכת הכומר, לדמו ובשרו של ישו.
ברובד עמוק וממשי יותר, היה העימות בין הוס לאפיפיורות ויכוח לא על דוקטרינות אלא על מקור הכוח והסמכות בנצרות ועל מעמדו של הפרט בתוכה. הוס וההוסיטים היו הראשונים שדחו את הרעיון שהאפיפיור וההיררכיה הכנסייתית מושלים בחיי הדת מכוח סמכות אלוהית, ודחו את הרעיון שנדרש תיווך של כומר בעל הסמכה אלוהית כדי לתווך בין האדם לבורא. האדם, הפרט, דובר השפה המקומית, ובעל קשר ישיר עם בוראו, הועמד עתה במרכז, ואילו התפישה הפוליתאיסטית של הנצרות הקתולית, התובעת תיווכו של כהן הבקי בלחשים סודיים כדי לתווך את החסד והמחילה זכה לערעור ראשון.
| ערך מומלץ |
