ז'אן רנואר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן רנואר (15 בספטמבר 1894 – 12 בפברואר 1979) היה במאי קולנוע צרפתי, אשר ביים ושיחק בלמעלה מארבעים סרטים מימי הסרט האילם עד לשנות ה-60. כן כתב ביוגרפיה נחשבת של אביו, הצייר האימפרסיוניסטי הדגול, פייר אוגוסט רנואר.
רנואר היה בנו השני של פייר אוגוסט רנואר ורעייתו אלין ויקטורין שאריגו. הוא אחיו של השחקן הצרפתי הנודע פייר רנואר, ודודו של קלוד רנואר, צלם הקולנוע הנודע. בתו, אלין רנואר הינה פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ונערות
רנואר נולד ברובע מונמרטר בפריז, וילדותו נחלקה בין בית המשפחה בפריז, ובין האחוזה המשפחתית בדרום צרפת. רבים מציוריו של אביו מתקופת ילדותו מציגים אותו כילד מתולתל ונאה.
הצלחתו הכלכלית של אביו הביאה לכך שרנואר קיבל את השכלתו בפנימיות, אותן כינה "בתי סוהר אלגנטים" ומהם היה נמלט בקביעות. בשנת 1913, לאחר שהשלים תואר בפילוסופיה ובמתמטיקה הצטרף לחיל הפרשים.
רנואר שירת שירות קרבי במלחמת העולם הראשונה ולאחר שנפגע מכדור ברגלו, החל לשרת כטייס. פגיעתו הותירה אותו עם צליעה תמידית, אך תקופת ההחלמה הממושכת ממנה גרמה לו לגלות את הקסם שבקולנוע, ואת אומנותו של צ'רלי צ'פלין שנודע בצרפת בכינוי "שארלו". עם תום המלחמה שוחרר רנואר בדרגת סגן.
בתקופה זו נאלץ רנואר לטפל באביו החולה, אשר מת ב-3 בדצמבר 1919. בתקופה זו התאהב בדוגמנית אנדרה הויכטלינג (שהייתה ידועה בשם הבמה קתרין הסלינג), אשר דיגמנה עבור יצירותיו של אביו, ונישא לה בינואר 1920. בטרם הלך לעולמו שיכנע פייר אוגוסט רנואר את בנו כי עתידו נמצא ביצירת חפצי קרמיקה ובמשך שנים מספר שלח בכך רנואר את ידו, בטרם החל לעסוק ביצירת סרטים.
המניע לכך היה מורכב. הוא רצה לקדם את קריירת המשחק של אשתו, אדומת השיער והיפהפיה, ההון שירש מאביו איפשר לו את החירות לעסוק במשלח יד שיבחר, ובתקופה זו גילה את סרטיו של אריך פון שטרוהיים. הייתה זו אומנותו של שטרוהיים, יכתוב רנואר לימים, שגרמה לו להבין כי יצירת הסרט היא יצירת העולם שבתוך הסרט, וכי ניתן לייצר בצרפת סרטים טובים שיציגו נושאים צרפתיים בסביבה צרפתית, דבר שבעבר נחשב לבלתי אפשרי. הוא החל לבחון את ההעמדות של הדמויות בציורי אביו, ובציורי ציירים צרפתים אחרים, והאמין כי יש בהם ערך קולנועי רב.
בשנת 1924 ביים את הראשון מתשעת הסרטים האילמים שיצר, ברובם שיחקה אישתו. סרטים אלו היוו לרוב כישלון קופתי, ורנואר נאלץ למכור את ציורי אביו על מנת לממן את פעילותו. בין הסרטים היה נסיון גרנדיוזי לעיבוד קולנועי של היצירה "ננה" מאת אמיל זולה, נסיון שעלה לרנואר הצעיר מליון פרנק.
בשנת 1930 לאחר ששיחקו יחדיו ככיפה אדומה והזאב, בסרטו של אלברטו קוואלקנטי "כיפה אדומה", נפרד רנואר מאשתו. עד מהרה החל במערכת יחסים עם מרגריט מתייה, עורכת סרטים צרפתית, אשר על אף שמעולם לא נישאה לרנואר, נשאה את השם "מרגריט רנואר".
[עריכה] סידרה קלאסית של סרטים
במהלך שנות השלושים כאשר החליף הקולנוע את הסרט האילם נהנה רנואר מתקופה של פריחה אומנותית והצלחה קופתית וביקורתית מרובה. בשנת 1931 החל לביים סרטים מדברים. סרטו "הכלבה" ("La Chienne") נחשב לסרטו הגדול הראשון. בשנת 1932 נוצר "בודו ניצל מן המים" ("Boudu sauvé des eaux"), המושפע בבירור מדמות הנווד הצ'פלינית. השחקן מישל סימון אשר שיתוף הפעולה האומנותי שלו עם רנואר נחשב להצלחה בסרטים רבים, נמשה מנהר הסן על ידי מוכר ספרים, וגישתו האנושית של הנווד מתעמתת עם האווירה הבורגנית והחומרנית של ביתו של מוכר הספרים. גישתו הפרועה והאנרכיסטית של הנווד, עומדת בניגוד לקיפאון והשמרנות של הסביבה הבורגנית, ומייצגת את האנושיות שבה דגל רנואר.
עד אמצע שנות השלושים היה רנואר מזוהה עם "החזית העממית", ומספר מסרטיו כגון "פשעו של מסייה לאנג" (1936) ייצגו את ערכי הסוציאליזם המזוהים עמה. בשנת 1937 יצר את הסרט שנחשב לטוב שבסרטיו "האשליה הגדולה", בכיכובו של אריך פון שטרוהיים, והשחקן הצעיר והפופולרי ז'אן גאבן. סרט זה הינו סרט פציפיסטי על מחנה שבויים גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, ועל נסיונות הבריחה שעושים ממנו הכלואים, הבאים ממדינות שונות – אנגלים, צרפתים, אמריקנים ורוסים. האחווה הבינלאומית הנוצרת כובשת לבסוף גם את ליבם של שומרי המחנה הקשוחים. הסרט זכה להצלחה רבה בצרפת ובעולם, אך נאסר להקרנה בגרמניה. שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס יצא כנגד הסרט וכינה אותו "סמל הרקבון שפשה בעם הצרפתי הנחות". באיטליה הוקרן הסרט, ואף זכה בפסטיבל הסרטים של ונציה, אך לאחר מכן אסר הרודן בניטו מוסוליני על הקרנתו. כיום נראה הסרט כפנייה ישירה לעמי אירופה, ערב מלחמת העולם השנייה לשמור על השלום, ולהמנע מן המלחמה הקרבה.
סרטו הבא "החיה האנושית", טרגדיה פילם נוארית על פי ספרו של אמיל זולה בכיכובם של ז'אן גאבן וסימון סימון, אשר הוקרן לראשונה בשנת 1938 שמר על השגיו הקולנועיים של "האשליה הגדולה".
ממש ערב המלחמה הוקרן "כללי המשחק" (1939) הנחשב על ידי המבקרים ליצירת המופת של רנואר. המדובר בסטירה על החברה הצרפתית, בה שיחק רנואר עצמו את תפקיד אוקטאב, דוכס המארגן מסיבת סוף שבוע המלווה בתככי אהבה בין האדונים ובין המשרתים. הסרט היה סרט קודר, וכישלון קופתי נוראי. הוא הוסר מן האקרנים מייד לאחר ההקרנות הראשונות, ובמהלך השנים שלאחר מכן לא הוקרן, ואף נאסר להקרנה בצרפת של וישי שכן נחשב למבשר התבוסה הצרפתית המוחצת במלחמה, ולמתריע על הרקבון החברתי שפשה בחברה הצרפתית, בניגוד לערכים השמרניים שלהם הטיף המרשל פטאן. במשך שנים רבות נחשב הסרט לאבוד, ורבים סברו כי העותק היחיד הושמד בהפצצה אווירית בימי המלחמה, אך לבסוף ניתן היה להרכיב גירסה מעותקים שונים ששרדו, במהלך שנות ה-50 ובסיועו של רנואר, אשר במהלך השנים ערך את הסרט שוב ושוב. כיום נמצא הסרט בכל רשימה של "הסרטים הדגולים שנוצרו".
[עריכה] גלות
עם תחילת מלחמת העולם השנייה גוייס רנואר לצבא הצרפתי ל"שירות הקולנוע הצבאי". רנואר היה אז בן 45. לאחר תקופה קצרה בשירות הצבא, הגיע לרומא על מנת לביים גירסה לאופרה טוסקה. כניסתה של איטליה למלחמה לצד גרמניה, עם פלישתה לצרפת, הביאה לשובו של רנואר לצרפת. עם התבוסה הצרפתית במלחמה, נמלט מצרפת, עם מאהבת בשם דידו, אשר לה נישא לאחר מכן, בשנת 1944. בתחילה נמלט רנואר לליסבון ולאחר מכן, לפי הזמנת הבמאי הדוקומנטרי הדגול רוברט פלהרטי, הגיע להוליווד.
רנואר נתקל בקושי למצוא פרויקטים שיתאימו לו בקולנוע האמריקני. בשנת 1943 ביים את הסרט "ארץ זו היא שלי" בכיכוב מורין או'הרה (הידועה כג'יין בסדרת "טרזן") וצ'ארלס לוהטון, דרמה אנטי נאצית המתרחשת בצרפת. בשנת 1945 ביים את "איש הדרום" סרט על פועלים חקלאים בטקסס הנחשב לעבודתו הטובה ביותר בתקופתו האמריקנית, ואף היה מועמד לפרס האוסקר. בשנת 1946 קיבל אזרחות אמריקנית. בשנה זו יצר את "יומנה של חדרנית", עיבוד לספרו של אוקטאב מירבו בכיכוב פולט גודאר וברג'ס מרדית'. סרט זה נכשל בקופות, ונראה כי הקהל האמריקני לא קיבל היטב את הבמאי הצרפתי. יצירתו האחרונה ב"תקופה האמריקנית" היא "האישה על החוף" (1947) בכיכוב ג'ואן בנט ורוברט ריאן. הסרט, מלודרמה ייצרית, צולם ונערך מחדש לאחר שהקרנותיו המוקדמות נכשלו.
[עריכה] יצירה משני צידי האוקיינוס
בשנת 1949 נסע רנואר להודו ליצירת סרטו הצבעוני הראשון "הנהר". הסרט, המבוסס על ספר בשם זה מאת רומר גודן, הינו התבוננות עמוקה ביחסי אנוש עם הטבע, וסיפורן של שלוש נערות מתבגרות בהודו הקולוניאלית. הסרט זכה בפרס הבינלאומי בפסטיבל קאן בשנת 1951 וסימן את תחילת התקופה החשובה השנייה בחיי היצירה של רנואר. . בתחילת שנות ה-50 שב רנואר לאירופה, ויצר טרילוגיה של קומדיות מוזיקליות צבעוניות. "מרכבת הזהב" (1953) בכיכובה של האיטלקיה אנה מניאני, "קן קן צרפתי" (1954) בו שב לשתף פעולה עם ז'אן גאבן, ו"הלנה והגברים" (1956) בו שיחקה אינגריד ברגמן עסקו בנושאים של הקשר בין התיאטרון, הפוליטיקה והמסחר. בתקופה זו עסק אף בהפקת תיאטרון בפריז.
סרטיו הבאים של רנואר נוצרו בשנת 1959 תוך שימוש בטכניקות שנלקחו מן השידורים החיים בטלוויזיה. "הפיקניק על הדשא" ו"צוואתו של ד"ר קורדלייה" התרכזו בסכנה שצפה רנואר מפיתוח היתר של הרציונליות האנושית על חשבון החושים והרגשות.
בשנת 1962 יצר רנואר את "רב הטוראי החמקן" (Le Caporal épinglé), אשר נחשב בעיניו כסרטו העצוב ביותר. בסרט זה, בו כיכבו ז'אן פייר קאסל וקלוד בראסר שב רנואר למחנה השבויים הגרמני, זו הפעם במלחמת העולם השנייה. הסרט בוחן את הצורך האנושי בחירות מחד, ובביטחון רגשי וכלכלי מאידך.
בשנה זו פירסם רנואר ביוגרפיה של אביו, תחת הכותרת "רנואר, אבי", בה הוא תיאר את ההשפעה העצומה שהייתה לאביו עליו ועל עבודתו. מכיוון שרנואר נתקל בקשיי מימון לסרטיו המשיך לכתוב תסריטים לאחרים, ואף כתב ספר עלילתי בשם "מחברות הקפיטן ז'ורז'" אשר התפרסם בשנת 1966 והיה מסע נוסטלגי אל החינוך האריסטוקרטי שקיבל רנואר, וזכרונות אהבתו לנערה כפרית.
[עריכה] שנותיו האחרונות
בשנת 1969 ביים רנואר את סרטו האחרון "התיאטרון הקטן של ז'אן רנואר". הוא הביע סימפטיה למרד הסטודנטים של שנת 1968 והסרט נקרא בתחילה "זו מהפכה". הסרט הוא סידרה של ארבעה סרטים קצרים עשויים במגוון סגנונות. הסרט הוקרן רק בשנת 1971. בריאותו הרופפת, וקשיי מימון מנעו ממנו את המשך היצירה הקולנועית. הוא בילה את שנותיו האחרונות בביתו בבברלי הילס בכתיבה של זכרונותיו שיצאו לאור בשם "חיי והסרטים".
בשנת 1973 היה מעורב בבימוי מחזה בשם "קרולה" בכיכוב לסלי קרון ומל פרר כאשר מחלה פתאומית מנעה ממנו את המשך הפרויקט. בשנת 1974 יצאו לאור זכרונותיו. . בשנת 1975 זכה בפרס האוסקר על מפעל חייו הקולנועי. ובשנת 1977 קיבל דרגת מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי ממשלת צרפת.
בשנת 1979 מת בביתו בבברלי הילס. גופתו הוטסה לצרפת, ונטמנה בחלקת הקבר המשפחתית.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ז'אן רנואר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
