ויולה דה גמבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ויולה דָה גָמבה (או כפי שמכנים אותה, "גמבה") הוא שמה של קבוצת כלי נגינה, ממשפחת כלי הקשת. הגמבה הייתה נפוצה, בגדלים שונים, בימי הביניים וברנסנס, אך רק כלי הבאס שרד עד לתקופת הבארוק. אין לבלבל בין הויולה דה גמבה והוויולה דה בראצ'ו (ויולת זרוע), המכונה כיום סתם ויולה.
אם כי מנגנים בגמבה בתנוחה המזכירה את הצ'לו, אין קשר בין משפחת הגמבה ומשפחת הכינורות; הויולות דה גמבה התפתחו מן הכלי הספרדי ויוּאֶלָה (vihuela), שבו ניגנו גם בפריטה וגם בקשת, וממנו התפתחה במקביל גם הגיטרה.
בתקופת הרנסנס נחשבה הויולה דה גמבה לכלי אצילי במיוחד, וצלילה נחשב כדומה במיוחד לקול האנושי. גדולי מלחיני הבארוק והרנסנס כתבו לכלי - הבולטים ביותר הם קופרן, טלמן, בוקסטהודה, מרן מארה ובאך, אשר כתב שלוש סונטות קונצ'רטנטיות לגמבה וצ'מבלו.
לקראת אמצע המאה השמונה עשרה יצאה הוויולה דה גמבה מן האופנה ואת מקומה תפס הצ'לו בעל הצליל המבריק יותר. היידן כתב סדרת יצירות לבריטון, כלי מיתר ממשפחת הגמבה, ושוברט חיבר סונטה לארפג'ונה, אף היא גלגול מאוחר של הכלי.
מנעד הצלילים של ויולה דה גמבה:

לוויולה דה גמבה שישה או שבעה מיתרים, המכוונים בקוורטות (בניגוד לכלים ממשפחת הכינור המכוונים בקווינטות). כמו בכל כלי הבארוק, המיתרים עשויים ממעי חיה (הנקרא בעברית לעיתים "גיד"), והמיתרים הנמוכים עשויים מעי מלופף מתכת. לכל הכלים במשפחת הגמבה סריגים על השחיף, בדומה לגיטרה, אך הם ניידים ועשויים אף הם מעי. זהו אחד הגורמים לצלילה המיוחד של הגמבה, משום שהסריג משמש כגשר, והמיתר מצלצל כמיתר פתוח. לוויולה דה גמבה גשר פחוס יותר, המאפשר נגינה קלה יותר של אקורדים.

את כלי הבס ממשפחת הגמבה מקובל להחזיק בין הברכיים. את הכלים הקטנים יותר מחזיקים במאונך על הברכיים. את הכלי הנמוך ביותר במשפחת הגמבה, הויולונה (אביו של הקונטרבס), משעינים על הרצפה. לכלים ממשפחת הגמבה (כמו גם לקונטרבס המודרני) כתפיים "שמוטות", ומנגנים בהם בקשת המוחזקת מעל כף היד, ולא מתחתיה כמו במשפחת הכינור.

בשנים האחרונות, עם צמיחתה של התנועה למוזיקה עתיקה, התעוררה מחדש ההתעניינות בכלי, והיום הוא בין הכלים הפופולריים ביותר ונשמע מעל מאות הקלטות, כמו גם באולמות הקונצרטים. אחד הגורמים לפופולריות הגוברת שלו היה הסרט הצרפתי כל הבקרים שבעולם, בכיכובו של ז'ראר דפרדייה, שגיבורין הם המלחינים הצרפתיים מרן מארה וז'אן דה סט. קולומב, שכתבו יצירות רבות לגמבה. פס הקול של הסרט, בביצועו של נגן הגמבה והמנצח ג'ורדי סוואל, היה לרב-מכר.