כלי קשת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כלי הקשת הם משפחת כלי נגינה אשר שייכים לקבוצת כלי המיתר.

את הצליל בכלי הקשת מפיקים בעיקר בעזרת קשת, ולעתים באמצעות פריטה באצבעות (פיציקטו). הקשת, שאותה מעבירים על המיתרים (ארבעה), גורמת לרטט במיתרים אשר מתבטא בצליל, המועצם בדרך כלל על ידי תיבת תהודה.

כלי הקשת העיקריים במוזיקה המערבית הם קונטרבס, צ'לו, ויולה וכינור (מסודרים מהגדול לקטן).

תוכן עניינים 1 מבנה כלי הקשת 2 כיוון כלי הקשת ומיתריהם 3 כלי הקשת בתזמורת 4 על הקשת

[עריכה] מבנה כלי הקשת

לכל כלי הקשת המערביים אותו מבנה מלבד הקונטרבס, שבמבנהו יש שינויים קלים. מבנה כלי הקשת מודגם בתמונה: כל כלי הקשת מורכבים מצמרת, צוואר (הנקרא גם שחיף) וגוף (שעיקרו תיבת התהודה). לאורך חלקי כלי הקשת מתוחים מיתרים.

הצמרת - לכל כלי הקשת יש בצמרת מפתחות כיוון, בעזרתם מותחים את המיתרים על מנת לשנות את גובה הצליל המופק מהם. מפתחות אלה צבועים בצבע שחור, והם לא מחוברים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים לצמרת הכלי בעזרת לחץ. גודל המפתחות תלוי באורך המיתר ובגודל הכלי. בעת סיבוב המפתח, יש לדחוף אותו כלפי פנים, כדי שייתפס חזק בחורו. כדי להגביר את החיכוך בין היד למפתח, במפתחות עצמם ישנם שקעים. במפתחות הכיוון יש חור, ובו מושחלים המיתרים. מפתחות אלו, מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר. כאשר מסובבים את המפתחות, המוט מסתובב ומביא למתיחת המיתר ולהרפייתו. כך ניתן לשלוט על גובה הצליל. מפתחות אלו משנים את הצליל במרווחים הגדולים מרבע טון. על מנת לכוון את הצליל במדוייק, משתמשים בברגי הכיוון הקטנים הנמצאים בתחתית הכלי. בעזרתם ניתן לכוון את צלילי המיתרים בחלקיקי-הטון.

צמרת הכלי מסתיימת בצורה של "שבלול". צורה זו זהה בכל כלי הקשת, גם בקונטרבס, ונועדה בעיקר בשביל היופי, אך גם היא משפיעה על טיב הצליל המופק מכלי הקשת.

הצוואר- מתחת למפתחות הכיוון נמצא הצוואר, הנקרא גם "שחיף" הצוואר עשוי מחתיכה ארוכה של עץ, המעוגלת ברוחבה. השחיף (הצבוע בשחור) ממשיך אל גוף הכלי. על השחיף לוחצים בעזרת ארבע אצבעות, כשמאחור מניחים את האגודל. קיצור המיתרים, הנגרם כתוצאה מהלחיצה משנה את גובה הצליל.

על גבי השחיף מתוחים המיתרים. המיתרים עשויים ממתכת מלופפת, המיתרים המפיקים צלילים נמוכים יותר עבים מהמיתרים המפיקים את הצלילים הגבוהים. המיתרים קשים, וצריך ללחוץ עליהם בעוצמה מרובה בשביל להפיק צליל ערב. כתוצאה מכך כריות אצבעות יד שמאל של נגני כלי הקשת הופכות קשות. הלחיצה על המיתר עלולה להכאיב לנגנים מתלמדים, עד שהם מתרגלים, וכריות אצבעותיהם נעשות קשות. ישנם גם תרגילים לפיתוח חוזק האצבעות, ההופך את הלחיצה לקלה יותר. בכלי קשת אין סריגים (סימונים על גבי השחיף המורים למנגן על מיקום הנחת האצבע, כמו למשל בגיטרה), ישנן "פוזיציות" ששמן נקבע על-פי המיקום של היד על גבי השחיף, והנגנים נדרשים לקלוע למיקום המדוייק על גבי השחיף שיתן את הצליל הרצוי.

הגוף- בקצה הצוואר ישנה בליטה בחלקו האחורי של הצוואר. הנגנים מנצלים אותה במעברי הפוזיציות. מתחת לצוואר, מתחילה תיבת התהודה, שתפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. בכינור, למשל, תיבת התהודה קטנה ולכן הצליל המופק פחות עמוק, ולעומת זאת לקונטרבס יש תיבת תהודה ענקית, ולכן צלילו עמוק יותר, ישנן עוד תוספות לכלים שמאזנות הבדל זה. לתיבת התהודה יש שוליים הבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי שלא יתפרק.

לצד המחובר לצוואר של תיבת התהודה קוראים גם כתפיים. בכינור, ויולה וצ'לו הכתפיים ישרות, ואז מתעגלות כלפי מטה, ואילו בקונטרבס הכתפיים "שמוטות". בצידי תיבת התהודה של כלי קשת ישנם שקעים התורמים לכך שכאשר מנגנים עם הקשת על המיתרים החיצוניים (בכינור- מי וסול, בצ'לו- דו ולה), היא לא תתנגש בגוף הכלי. הצ'לנים נעזרים בשקעים אלו כדי לתפוס את הכלי בעזרת ברכיהם ולייצב אותו.

בסמוך לשקעים, ישנם שני חתכים המקבילים זה לזה הדומים לצורת S או f. החתכים גורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הפכו לסימן היכר המאפיין את כלי הקשת. צורתם של החתכים השתנתה מעט לאורך ההיסטוריה.

בין שני החתכים, נמצא הגשר, עליו מונחים המיתרים. הגשר גבוה, ומעוגל (שלא כמו בגיטרה, בה הגשר שטוח), כדי שהנגן יוכל לנגן על כל מיתר בנפרד. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת, והוא לא מודבק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים המתוחים - כ-50 קילו. הגשר עשוי עץ ומונח בצורה אנכית לכלי. את הגשר לא מורחים בלכה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר הוא להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן הוא צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. משום שאינו מצופה לכה, הגשר מתבלה מהר יותר משאר הכלי ולכן לעיתים מחליפים אותו. על הגשר ישנם ארבעה חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים. החתכים מקבעים את המיתרים למקומם. מיקומו של הגשר קבוע, על תיבת התהודה ישנם שני "חצים" קטנים, ביניהם יש לשים את הגשר. לשם הדיוק שבהפקת הצליל, חשוב שהגשר ימוקם במרכז הכלי.

המיתרים מסתיימים בחלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, המתוח בעזרת פלסטיק אל תחתית הכלי. חלק זה צר בתחתיתו, והולך ומתרחב, ובמעלהו ישנם 4 ברגים, 'ברגי הכיוון' עליהם מלופפים המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון המדוייק של הצליל, בחלקיקי-הטון. יש הסבורים כי המשחל משפר את הצליל המופק מכלי הקשת, ויש החולקים עליהם וטוענים כי המשחל פוגע בצליל.

הקשתות של הכינור, הויולה, הצ'לו והקונטרבס דומות אחת לשנייה מאוד, ובכולן מנגנים באותה שיטה, אך בכל זאת ישנם כמה הבדלים בין הקשתות. הקשת של כינור ארוכה יחסית לקשתות של קונטרבס וצ'לו. שערותיה של קשת של כינור יותר "צרות" כאשר הן נמתחות, ואילו שערותיה של קשת הקונטרבס יותר "רחבות". זאת משום שבכינור, בזמן הנגינה נהוג להזיז את הקשת מהר, יחסית לכלים האחרים, משום שהזזה מהירה של הקשת נותנת צליל יותר פתוח (כמובן שיש קטעים ביצירות בהם מזיזים את הקשת פחות מהר, אך עדיין לא לאט כמו בקונטרבס). בקונטרבס נוהגים לנגן עם קשת יותר מתוחה מאשר בכינור. קשת מתוחה מאפשרת הפעלת משקל רב יותר על הקשת, הדרוש לנגינה בקונטרבס משום שהמיתרים בקונטרבס יותר עבים וארוכים ממיתרי הכלים האחרים.

במהלך ההיסטוריה, השתנה המבנה של כלי הקשת. שינויים אלה נעשו בנסיון ליצור צליל יפה יותר. גם היום בוני הכינורות עושים כל מיני ניסויים כדי להשיג צליל יפה יותר. בימי קדם, המיתרים היו עשויים מגידים, כיום הם עשויים ממתכת, המשיגה צליל יותר מבריק וחזק. ניתן לראות את ההבדלים בין הויולה דה גמבה (כלי קדום הדומה לקונטרבס), לבין כלי הקשת של היום. מלבד הכלים עצמם, גם הקשת השתנתה, וגם אופן הכיוון של כלי הקשת השתנה (ראו להלן, כיוון כלי הקשת).

[עריכה] כיוון כלי הקשת ומיתריהם

לכל כלי הקשת ארבעה מיתרים. מיתריהם של כלי הקשת עשויים מתכת מלופפת, לרוב פלדה. המיתרים הנמוכים שבכל כלי (בכינור המיתר סול, בויולה וצ'לו המיתר דו) הם העבים והמלופפים ביותר, ולהם הצליל העמוק יותר, והמיתרים הגבוהים שבכל כלי (בכינור מי, בויולה וצ'לו לה) הם הדקים ביותר, ולהם הצליל החזק והבולט יותר. ביצירות קשות ומאתגרות, נעשה שימוש רב בצלילים הגבוהים, ולכן גם במיתרים הגבוהים, משום שהם הבולטים, וגם הקשים ביותר לנגינה.

מיתריהם של הכינור, הויולה והצ'לו מכוונים לפי קווינטות, ואילו המיתרים של הקונטרבס מכוונים לפי קוורטות (בדומה בגיטרה). המשותף לכל הכלים הוא שהם מכוונים לפי מרווחים זכים, ולכן הם יותר מהדהדים. את כל כלי הקשת מכוונים לפי הצליל לה, משום שבכל כלי הקשת נמצא המיתר לה. בעבר, כיוונו את מיתר לה לפי תדר נמוך יותר (בערך 415), השווה לצליל סול דיאז של היום (בהשוואה לתו לה בתדר 440), וכיום מכוונים את מיתר לה לפי התדר 440 (עד 445). יש נטייה להעלות את התדר, כדי לקבל צליל מבריק יותר, ולכן התדר של הצליל לה (וגם של שאר הצלילים הקיימים), עולה עם השנים. זאת בגלל שכשהצליל יותר גבוה, המיתר יותר מתוח, והצליל המופק ממנו יותר חזק.

כאשר מכוונים את הכלים ברביעיית מיתרים, או תזמורת מיתרים, הכנר הראשי מנגן את מיתר לה, ושאר הנגנים מכוונים את כלי הנגינה שלהם בהתאם. לשם כך, נגני כלי הקשת צריכים לפתח שמיעה טובה. נגני כלי הקשת מכוונים לפי מרווח זה משום שהמרווחים קווינטה וקוורטה הם מרווחים זכים (וקבועים, שלא כמו הטרצה, שיכולה מעט להשתנות).

[עריכה] כלי הקשת בתזמורת

כלי הקשת הם חלק בלתי נפרד מן התזמורת הסימפונית, והם מנגנים ברוב הקטעים במהלך נגינת היצירה. כלי הקשת מסוגלים להפיק צליל רך, בעזרת ויברטו, והם עשויים גם להשמיע צליל תקיף, בעזרת הזזת הקשת במהירות. בדרך-כלל הכינורות מנגנים את המנגינה הראשית ביצירה, כאשר הויולה, הצ'לו והקונטרבס מלווים אותם. בכל תזמורת, או הרכב עם כלי קשת, ישנו כנר ראשי, שיושב ראשון, שנחשב ה"מוביל", מלבד המנצח. מקובל שבתחילת הקונצרט המנצח לוחץ עימו יד. בתזמורת הכינורות מתחלקים לכינורות ראשונים, וכינורות שניים, כך שיש חמישה קולות בסך הכול (סופרן, מצו סופרן, אלט, טנור ובס). כלי הקשת מחזיקים את רוב ההרמוניה בתזמורת, וגם מבחינה מספרית הם הדומיננטים בתמורת הסימפונית.

ניתן לסדר את כלי הקשת בכמה סידורי במה. בסידור אחד, כלי הקשת יושבים בשורה הראשונה, כאשר הצ'לנים בדרך כלל יושבים בצד ימין של הבמה, נגני הויולה באמצע, ונגני הכינורות בצד שמאל של הבמה. למרות שניתן לנגן כל תו בשני אופנים שונים, על ידי הזזת הקשת למעלה או למטה, כאשר סקציה (קבוצת נגנים) מנגנת, כל הקשתות שלהם זזות ביחד, לאותו כיוון. דבר זה מרשים ביותר. כדי שכל הקשתות יזוזו ביחד, המנצח, קובע עם הנגנים אילו כיווני קשת הם נדרשים לעשות. כל כיוון נשמע מעט אחרת. כיוון "למטה" בדרך-כלל בא על הפעמה החזקה בתיבה, משום שהוא נשמע יותר 'מודגש' ומסמנים אותו כך, , וכיוון "למעלה" בדרך-כלל בא על הפעמה החלשה בתיבה ומסמנים אותו כך: . מלבד כיווני הקשת, חשוב באיזה חלק מחלקי הקשת מנגנים: כשמנגנים קרוב לפרוש (חלק בקשת הנמצא בצדה הימני), הצליל נשמע יותר חזק ומרוכז, כאשר מנגנים באמצע הקשת הצליל יהיה יותר קופצני, משום ששם הקשת גמישה, וכאשר מנגנים בקצה, הצליל יהיה מרוכז וחלש.

[עריכה] על הקשת

יש אפשרויות רבות איך לנגן בעזרת הקשת: אם בכיוון אחד של הקשת לנגן כמה צלילים, או לנגן כל צליל בכיוון אחר. בעזרת הקשת ניתן להשיג סוגי צליל שונים ומגוונים.

• כשיש קדמה במנגינה, הקדמה תהיה בכיוון "למעלה", כדי שתחילת התיבה תצא בכיוון "למטה", הכיוון המודגש (ראה את הפסקה הקודמת).

• ניתן לנגן צלילים מחוברים, כלומר במשיכה אחת של הקשת לנגן כמה צלילים. כותבים זאת בעזרת קשת מחברת מעל התווים. סוג זה נותן תחושה של שלווה, ושל מנגינה אחת ארוכה בדומה לכלי הנשיפה. כאשר כותבים קשת מעל התווים, יש לקחת בחשבון שאורכה של הקשת של הנגן מוגבלת, ולכן אי אפשר לנגן במשיכה אחת יותר מכ-שלוש תיבות בטמפו (קצב) מהיר ותיבה אחת בקצב איטי.

• ניתן לנגן צלילים נפרדים באותה הקשת, גם כתיבה זו נותנת תחושה של מנגינה ארוכה, אך שהצלילים בה מופרדים. כותבים זאת בעזרת קשת וקווים מעל התווים. מבחינה טכנית מנגנים את הצלילים במשיכה אחת, ולפני כל צליל עוצרים מעט את התנועה של הקשת.

• ניתן לנגן צלילים נפרדים וקופצניים, הנקראים סטקטו (staccato), וכותבים זאת בעזרת נקודות מעל התווים. יש כל מיני סוגים של סטקטו: הסוג האחד הוא להקפיץ את הקשת מעל המיתר, והאחר (הנקרא "צביטות") הוא להפעיל משקל על הקשת ולשחרר. הצליל של הסטקטו יכול להיות קליל מאוד, או לחלופין גם חד וברור.

הסקציות בתזמורת
סקציות ראשיות	כלי מיתר	כלי נשיפה	כלי הקשה
תת-סקציות	כלי קשת	כלי פריטה	כלי נשיפה מעץ	כלי נשיפה ממתכת