הסוחר מוונציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הסוחר מוונציה הוא קומדיה מאת ויליאם שייקספיר שנכתבה בתאריך לא ידוע בין 1594 ו-1597. הקומדיה מציגה את דמותו של היהודי שיילוק. שיילוק, הוא הסוחר מוונציה, מחתים את הצעיר האיטלקי אנטוניו על ערבות, לפיה אם לא ישלם ידידו של אנטוניו, בסאניו, את חובו לשיילוק, ישלם אנטוניו את החוב בליטרת בשר מבשרו. דמותו של שיילוק היא בין הדמויות המרתקות ביותר ביצירת שייקספיר. מחד - הסטריאוטיפ האנטישמי הקלאסי, של היהודי המלווה בריבית, היישר מחשכת ימי הביניים, מאידך, אדם, מעונה, סובל, אב דואג לבתו ג'סיקה (יסכה). בפיו של שיילוק בחר שייקספיר לשים את אחד המונולוגים היפים והמרגשים שנושאת דמות שייקספירית:

Hath not a Jew eyes? Hath not a Jew hands, organs

dimensions, senses, affections, passions; fed with

the same food, hurt with the same weapons, subject

to the same diseases, heal'd by the same means

warm'd and cool'd by the same winter and summer

as a Christian is? If you prick us, do we not bleed?

If you tickle us, do we not laugh? If you poison us,

do we not die? And if you wrong us, shall we not revenge?

"האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, אברים, קומה ותואר, חושים, מאוויים, רגשות? האם לא כמוהו כנוצרי אותו לחם יאכל, באותם כלי משחית ייפצע, באותן מחלות ייפגע, באותן רפואות יתרפא, באותו חום יחם לו בקיץ ובאותו קור יקר לו בחורף? אם תדקרונו, הלא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו, הלא נצחק? אם תרעילונו, הלא נמות? ואם תעשקונו האם לא נתנקם?"

(הסוחר מוונציה, מערכה שלישית תמונה ראשונה, תרגום שמעון הלקין, 1936).

[עריכה] כתיבת המחזה

עלילתו של המחזה, בקווים גסים, לקוחה מסיפור עם שנמצא במספר מקורות שונים, ביניהם קובץ הסיפורים המפורסם גסטה רומנורום, שתורגם לאנגלית בתרגום פופולרי בשנת 1577. כן השפיעו על שייקספיר בעת הכתיבה משפטו של היהודי המומר רודריגו לופז שהיה לשיחת היום באנגליה האליזבטנית, שנמצא אשם בקשר לרציחתה של אליזבת הראשונה מלכת אנגליה, ומחזהו האנטישמי הארסי של בן זמנו כריסטופר מארלו, "היהודי ממלטה".

נראה כי המחזה נכתב בין 1594 ל-1597, ונרשם ב"רישום סוחרי צרכי הכתיבה" (Stationer's Register), השיטה המקובלת באותה התקופה לשמירת זכויות יוצרים ב-22 ביולי 1598. המחזה הודפס לראשונה ב-1600, ונראה כי הוצג לראשונה על הבמה ב-1598.

[עריכה] עלילה

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

גיבור המחזה הוא איטלקי צעיר, איש ונציה בשם אנטוניו. ידידו של אנטוניו, בסניו רוצה להגיע לבלמונט, כדי לחזר אחר היורשת העשירה פורציה. לשם כך עליו להשיג סכום של 3,000 דוקאטים. אביה של פורציה קבע בצוואתו כי מי שיגלה מבין שלוש תיבות קטנות, את היקרה מביניהן, הוא שיזכה בידה. בסניו רוצה לנסות את מזלו, שכן לפורציה מחזרים רבים, ביניהם הנסיך ממרוקו, והנסיך מארגון.

אנטוניו רוצה לסייע לחברו, אך כל ספינותיו ועושרו מצויים בלב ים. אנטוניו פונה ליהודי שיילוק, המלווה בריבית, ומבקש ממנו הלוואה. שיילוק מסכים להלוות לבסניו את 3,000 הדוקאטים הדרושים לשם המסע, בתנאי שאנטוניו יערוב להחזרת ההלוואה בליטרת בשר מבשרו, שתחתך מהמקום בגופו בו יבחר שיילוק. בסניו מבקש מאנטוניו שלא לקבל על עצמו את התנאי הזדוני, אך אנטוניו, הדואג לחברו, חותם בפני נוטריון על ההסכם. בסניו יוצא עם חברו גרציאנו לבלמונט.

בתו של שיילוק, ג'סיקה (יסכה) מאוהבת בנוצרי לורנצו, בורחת מהבית עם אוצרו של שיילוק, ומתירה אותו אבל וחפוי ראש.

בבלמונט בוחר הנסיך ממרוקו בתיבת הזהב, והנסיך מאראגון בתיבת הכסף בסניו (הנעזר ברמזיה של פורציה) בוחר בתיבת העופרת, ובתוכה דיוקנה של פורציה, וזוכה בידה על פי תנאי הצוואה. פורציה נותנת לבסניו טבעת, והוא נשבע שלא להסירה מידו לעולם.

בינתיים, אל ונציה, מגיעה הידיעה המרה כי הספינות הנושאות את הונו של אנטוניו טבעו בים. אנטוניו אינו מסוגל לעמוד בערבותו, ולשלם את הסכום לו התחייב בתאריך המיועד. שיילוק עומד על התנאי המזוויע שעליו הסכים אנטוניו, שכן ברצונו לנקום בנוצרים את בריחת בתו ואובדן אוצרו.

פורציה, שנישאה בינתיים לבסניו, שומעת על המעשה. בסניו יוצא מייד לוונציה, כשעמו כספה של פורציה, על מנת להציל את אנטוניו. שלא בידיעת בסניו, מתחפשת פורציה לגבר, ויוצאת אף היא לוונציה.

משפטו של אנטוניו נערך בפני הדוג'ה של ונציה. שיילוק מסרב להצעתו הכספית של בסניו, המוכן לשלם פי שלושה מן החוב על מנת לשחרר את אנטוניו מהתחייבותו הנוראה. הדוג'ה אינו מצליח להכריע בעצמו בעניין ומזמן משפטן צעיר בשם בלתזר. בלתזר אינו אלא פורציה המחופשת למשפטן. בלתזר מפציר בפני שיילוק להראות את מידת הרחמים, בנאום מפורסם - "The quality of mercy is not strain'd, It droppeth as the gentle raine from heauen Vpon the place beneath" -"מידת הרחמים, אין כל אונס לה, כרביבים מן השמים על הארץ היא רועפת..." (תרגום שמעון הלקין), אך שיילוק אינו מראה רחמים, ודורש את ליטרת הבשר מהמקום הסמוך לליבו של אנטוניו. בלתזר מסכים כי מידת הדין היא כי שיילוק יקבל את ליטרת הבשר.

בעוד שיילוק עומד על אנטוניו כשהסכין המושחזת בידו, מראה בלתזר, הוא פורציה המחופשת, כי על פי כתב הערבות יכול שיילוק לקבל רק ליטרת בשר. אם יתיז סכינו של שיילוק, ולו טיפת דם אחת, יהיה דינו, על פי חוקי ונציה, החרמת רכושו, חציו לאוצר המדינה, וחציו לנפגע ממעשיו, וחייו יהיו נתונים לרחמיו של הדוכס.

שיילוק הובס. אנטוניו משכנע את הדוכס לוותר לו על החרמת חצי מרכושו לאוצר המדינה בתנאי כי יתנצר, ויעניק את רכושו ללורנצו, מאהבה הנוצרי של בתו.

בסניו, אשר אינו מכיר את אשתו המחופשת, מציע למשפטן בלתזר מתנה כגמול על חוכמתו. פורציה, היא בלתזר, מבקשת את הטבעת שעל אצבעו, והוא נותן לה אותו בחוסר רצון, ומפר את שבועתו שלא להסירה מידו.

עם שובו לבלמונט מקנטרת אותו פורציה על אובדן הטבעת, ולאחר מכן מספרת לו כי היא המשפטן לו נתן את הטבעת.

בוונציה מקבל אנטוניו את הידיעה כי אניותיו הגיעו בשלום לנמל. כך מסתיים המחזה בפתרון בעיותיהם של האוהבים הצעירים, ובהשפלה לשיילוק.

[עריכה] המחזה והאנטישמיות

המחזה מועלה כיום על הבמות, אך הקהל המודרני יכול למצוא כי הנימות האנטישמיות המועלות בו הינן בעייתיות. רבים התווכחו בדבר השאלה, האם היה שייקספיר אנטישמי, או האם המחזה הוא מחזה העוסק באנטישמיות כתופעה. קשה לייחס לשייקספיר, לו מיוחסת הבנה דקה בנפש האדם, תכונה כאנטישמיות, ורבים מחפשים במחזה משמעות שתקהה את עוקצן של המילים הבוטות. שייקספיר לא הכיר יהודים, שכן אלו גורשו מאנגליה בשנת 1290, ושבו רק בימיו של אוליבר קרומוול עשרות שנים לאחר מותו של שייקספיר. יש להניח כי שייקספיר לא ראה יהודי מימיו. אך יש להניח כי לא ראה אף איטלקי, יווני או דני, ובכל זאת היטיב לתאר את דמותם של גיבורי העת העתיקה, ושל המלט נסיך דנמרק. שייקספיר אינו מקל על הבאים לנתח את המחזה. אל מול הדמות הסטריאוטיפית, של היהודי הקמצן, התככן, המלווה בריבית, העומדת כצל קודר אל מול האיטלקים העליזים, הצעירים, המהווים את שאר גיבורי המחזה, עומד שיילוק כאדם. אב דואג, בעל רצונות ורגשות, שגם רצונו לנקום באנטוניו מתורץ היטב בעוול שנעשה ליהודים במהלך הדורות.

[עריכה] הקריאה האנטישמית של המחזה

בחברה האנגלית של המאה ה-17 היו רגשות אנטישמיים. יהודי אנגליה הוגלו ממולדתם עוד בשנת 1290 ולא הורשו לשוב. אך גם בהעדרם, הוצגו על הבמה האליזבתנית כקריקטורות דוחות, בעלות אפים מעוקלים ושיער אדום ומקורזל. דוגמה אופיינית היא מחזהו האנטישמי הארסי של כריסטופר מארלו, "היהודי ממלטה" המראה דמות סטריאוטיפית של יהודי, המתקרא "בראבס" (שמו של אחד מן הגנבים שאמורים היו להצלב לצד ישו אך שוחרר על ידי פונטיוס פילאטוס לבקשת ההמון היהודי). היהודי ביצירתו של מארלו, וביצירות דומות, מתואר כרשע, תככן ותאב בצע.

קוראים רבים קוראים את "הסוחר מוונציה" כהמשך למסורת אנטישמית זו. הכותרת במהדורת הקוארטו המקורית הייתה "היהודי מוונציה", המראה כי המחזה נכתב לאור הצלחת "היהודי ממלטה". פרשנות רווחת למבנה המחזה מעמתת את מידת החסד הנוצרית עם נקמנותו של היהודי, הנעדר את חסד האל, ואינו מבין את משמעותו של החסד. יש הרואים בהתנצרותו של שיילוק משום "סוף טוב" לדמותו, כשם שסיפק שייקספיר "סוף טוב" גם לדמויות האחרות במחזה.

מעבר לכל הפרשנויות מצויה העובדה הפשוטה כי שיילוק אכן זומם להרוג את אנטוניו, ועומד על קבלת ליטרת הבשר שלו. ברור כי זו אינה התנהגות ראויה, וכי המדובר בראייה שלילית של שיילוק, המייצג כאן את עמו. הרב שלמה יוסף זוין כתב מאמר, בשם "משפט שיילוק בראי ההלכה" בו הוא מוכיח כי דרישתו של שיילוק לליטרת הבשר מנוגדת ליהדות, שכן בשרו של אנטוניו, ולמעשה חייו, אינם רכושו, אלא רכושו של הקב"ה, ואסורים במקח וממכר, וכי שיילוק, שומר המצוות, אינו יכול לפנות לערכאות על מנת לאכוף סעיף זה. מאמרו של זוין נלמד כיום בהקשרים שונים הקשורים באתיקה רפואית, ובכל הנוגע לסחר באיברים.

[עריכה] הקריאה האוהדת של המחזה

קוראים רבים קוראים את המחזה כדרישה לסובלנות דתית, ורואים את שיילוק כדמות שניתן להזדהות עמה. "משפטו" של שיילוק בסוף המחזה אינו משפט כי אם משפח, כאשר ה"שופט", בלתזר, הוא למעשה פורציה הדנה את שיילוק ללא כל סמכות לעשות כן. כך, שייקספיר אינו בוחן את מניעיו של שיילוק, אלא מראה כי אותם אנשים ממש המגנים את שיילוק על אי יושרו, הם שמשתמשים בתעלולים בלתי הגונים על מנת לנצח בויכוח עמו.

בניגוד לגיבורים הנוצריים של המחזה, אין שיילוק מרמה, גונב, או עושה מעשי משובה. מתחת למשובתם של הצעירים השובבים, מסתתרת אי מוסריות, אותה מעמיד שייקספיר אל מול דמותו של שיילוק - בסניו, החי על חשבונה של פורציה, ג'סיקה, הבוגדת באביה ובעמה, ועוד. כל חטאו של שיילוק הוא שהעמיד את התנאי של ליטרת הבשר, תנאי לו הסכים אנטוניו בחפץ לב.

שחקנים מודרניים יכולים, אם כן, לשחק את "הסוחר מוונציה" לא כמחזה אנטישמי, אלא אף כמחזה אנטי נוצרי, המראה על שטחיותה של המחילה הנוצרית, אל מול מושג החטא היהודי. נראה כי שייקספיר לא התכוון לכתוב מחזה אנטי נוצרי, וכי לא היה בקיא בדת היהודית. נראה כי רצה להתקיף את הצביעות הרווחת בזמנו.

אין לדעת אם פרשנויות מסוג זה הינן טבועות בטקסט בן המאה ה-16 או שמא הינן פרי הרגישות של קוראים בני זמננו. מכל מקום, שייקספיר יצר בשיילוק דמות מורכבת, בעלת פנים רבות. היהודי שיילוק של שייקספיר אינו שונה מן הנוצרי באופן מהותי, בניגוד למפלצת האדם בראבס, שיצר מארלו ב"יהודי ממלטה". שיילוק הוא אדם בעל חולשות אנוש, ובעל תכונות אנוש. בכמה מן התכונות הוא אף עולה על הנוצרים שסביבו. ביצירת דמות מורכבת זו שמר המחזה על כוחו אף בקרב הקהל המודרני.

[עריכה] שיילוק על הבמה

אדמונד קין, השחקן השייקספירי הדגול, הוא שהחל לשחק את שיילוק באופן אוהד במחצית השנייה של המאה ה-19, בעוד שלפני כן שוחק התפקיד באופן דוחה וליצני, או כמפלצת של רוע בל ישוער.

מקין ואילך הייתה המסורת (שהופרה לעיתים רחוקות) לשחק את שיילוק באופן אוהד, כאדם הדורש את נקמתו המוצדקת. כך, בגירסה הקולנועית משנת 2004 בכיכובו של אל פאצ'ינו מתחיל הסרט בתיאור של חיי הגטו בוונציה, בו מופלים היהודים לרעה, ומסתיים בתיאור של שיילוק המוחרם על ידי הקהילה היהודית בשל התנצרותו.

על הבמה העברית הועלה המחזה מספר רב של פעמים. בשנת 1936 הועלה המחזה בתיאטרון "הבימה", בתרגום שמעון הלקין בכיכובו של שמעון פינקל כשיילוק, וחנה רובינא כפורציה. מאז הועלה המחזה פעמים רבות, לעיתים בכיכובו של אהרון מסקין כשיילוק. בשנת 1996 הועלתה גירסה נוספת של "הבימה" שהוצגה אף בפסטיבל ישראל. גם התיאטרון הקאמרי העלה את המחזה, וזכורה גירסה משנות ה-90 בבימויו של עמרי ניצן.