ארנסט רנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ג'וזף ארנסט רֶנָן (28 בפברואר 1823 - 2 באוקטובר 1892) היה פילוסוף, היסטוריון, פילולוג וארכאולוג צרפתי.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 הגדרת הלאומיות 3 אנטישמיות 4 ספריו 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

רנן נולד בטרגר שבבריטני למשפחה של דייגים. אביו היה רפובליקאי מושבע ואילו אימו צידדה במלוכנים. רנן נקרע כל חייו בין תפישות העולם המנוגדות של הוריו. כשרנן היה בן חמש מת עליו אביו ואחותו הנרייט בת השבע עשרה הייתה לסמכות המוסרית בבית המשפחה.

בקיץ 1838 זכה רנן בכל הפרסים של בית הספר המקומי. הישגיו דווחו לאנשים הנכונים בפריז על ידי הנרייט שלימדה שם ורנן בן ה-15 הוזמן על ידי הכומר רב ההשפעה פליקס דופנלו ללמוד במכללה שייסד, סנט ניקולס דו שרדונה, אליו נהרו תלמידי הסמינרים הקתוליים המבריקים ביותר מרחבי צרפת ובני האצולה. העיר פריס היממה את הנער, שלא יצא קודם לכן מבריטני ופתחה את עיניו. הוא למד כי "ידע אינו פריבילגיה של הכנסייה" והחל להתבונן בדת באור ביקורתי יותר.

ב-1840 עזב רנן את סנט ניקולס והחל ללמוד פילוסופיה בסמינר שבאיסי-לה-מולינו מתוך דבקות בסכולסטיקה. מותש מהרטוריקה אותה השאיר מאחוריו בסנט ניקולס, ביקש הנער המבריק להעמיק יותר בלימודי התאולוגיה הקתולית. הפילוסופים להם נמשך בתחילה היו ניקולה מלבראנש ותומס ריד ואחריהם המשיך להגל, קאנט והרדר. הוא החל לראות סתירה בין התורה הדתית למדע. הוא אף לא הסתפק בפילוסופיה בלבד: להנרייט כתב כי היא מרגשת אותו אך מספקת רק מחצית מתאבונו לאמת, וכי הוא "משתוקק למתמטיקה". מהתכתבותו עם הנרייט משתקפת לעברנו אשה השווה לו ביכולתה האינטלקטואלית ואף עולה עליו באופיה ובטבעה. השפעתה על רנן הייתה רבה ולאחר מותה ב-1861 הוא הקדיש ל"נשמתה הטהורה" את ספרו החשוב על חייו של ישו.

הייתה זו פילולוגיה, ולא מתמטיקה, שפתרה לבסוף את ספקותיו הגוברים. לאחר שהשלים את חוק לימודיו באיסי למד במכללת סנט סולפיס במטרה להשלים תואר בפילולוגיה לפני בואו בנדרי הכמורה. הוא למד את השפה העברית והחל לקרוא את התנ"ך העברי. ההבדלים שמצא בין שני חלקיו של ספר ישעיה, התארוך של חמשת חומשי התורה לפי התחביר והתעוד ההיסטורי לזמן מאוחר יותר מזה של משה רבנו וספר דניאל שנכתב מאות שנה לאחר האירועים המתוארים בו, כל אלה כיבו בו את האמונה בכתבי הקודש כלשונם. רנן איבד את אמונתו בסתר לבו אולם לזמן מה עדיין רצה באורח חיים של כומר קתולי. בסופו של דבר זנח אף את כוונותיו אלה. באוקטובר 1845 עזב את סנט סולפיס ועבר ללמוד בסטניסלה, מכללה חילונית, שאף אותה עזב והלך לעבוד כמורה בבית ספר לנערים של קרוזה.

התמורה שחלה בנער שהתחנך על ברכי הכמורה הושלמה והוא היה למדען. הוא נחשף למדעי הטבע דרך תלמידו בקרוזה, הכימאי מרסלין ברתלו ב-1846. ברתלו נותר ידידו הקרוב עד יום מותו של רנן. במקביל התקדם בחקר הפילולוגיה השמית: ב-1847 קיבל מהאקדמיה הצרפתית את פרס וולני היוקרתי, על החיבור Histoire générale et systèmes comparés des langues sémitiques שכתב על השפות השמיות. באותה שנה הצטרף כחבר מן המניין לסגל האקדמי של אוניברסיטת ונדום.

בעקבות מסעו לסוריה ב-1861 הוא החל לכתוב את Vie de Jésus, אחד מהספרים המוקדמים ביותר שנכתבו על חיי ישו מנקודת מבט היסטורית-מדעית טהורה. על כך שילם בהשעיה מכהונתו היוקרתית כפרופסור לעברית ב-Collège de France, השעיה שבוטלה רק עם עלייתה מחדש של הרפובליקה ב-1870.

רנן לא הסתגר כל ימיו במגדל השן האקדמי. מכתביו עולות דאגתו לחברה בה חי והשקפת העולם הליברלית שלו. ב-1869 הציג את מועמדותו מטעם הליברלים בבחירות הפרלמנטריות. הליברליות שלו התמתנה עם השנים עד שהיה מוכן להשלים עם קיומה של הקיסרות השנייה ולפעול במסגרתה. אולם זו לא האריכה ימים: מלחמת צרפת פרוסיה שפרצה ב-1870 שמה קץ לשלטונו של נפוליאון השלישי.

המלחמה הייתה נקודת מפנה בחיי רנן. הוא נאלץ לראות את גרמניה שהעריץ על תרומתה לחשיבה המדעית, כובשת את מולדתו. בכל זאת לא חדל להיות מושפע מהגרמנים: ב-1871 הוא פירסם את La Réforme intellectuelle et morale, חיבור בו הציע לארצו שיטה פוליטית חברתית שבבסיסה הייתה מונרכיה פאודלית לפי המודל הגרמני המנצח. כשלונה של הקומונה הפריזאית שכנע אותו עוד יותר שהדרך שהציע היא הנכונה. משבחרה האומה ללכת בדרך אחרת, הוא שקע לזמן מה במרירות הניכרת בחיבוריו גדושי האירוניה מהתקופה. אולם רנן לא היה חסיד שוטה ועקשן של רעיונותיו. משהוכחה הרפובליקה השלישית כהצלחה הוא שינה את דעתו על הדמוקרטיה ונתן ביטוי בכתביו לרעיונות אופטימיים יותר. ראיית השחורות התחלפה באמונה בקידמה ואף בראייה מפויסת וחיובית יותר, אם לא של האמונה הקתולית עצמה, לפחות של היופי הגלום בתרבות הכנסייתית, באורח החיים ובזכרונות הטובים מילדותו הדתית.

הפילוסוף שהזקין הביט לאחור על נעוריו. בן כשישים היה כשפירסם ב-1883 את ספרו האוטוביוגרפי Souvenirs d'enfance et de jeunesse (זכרונות ילדות ונעורים). דווקא ספר זה, שאינו עבודה מדעית, הוא הידוע ביותר מספריו. הוא זכה לכך משום שציבור הקוראים נשבה בקסמי ההתרפקות הרומנטית של אישיות מפורסמת על עבר מלא תום. אין לראות, עם זאת, בזכרונות אלה את עיקר מורשתו של רנן. באותו עשור הוא כתב ספרים אחרים המייצגים יותר את רוחו האופטימית אך מפוכחת. מעל לכל היה רנן אידאליסט, והוא קובע כי הדת והמדע יתקיימו כל עוד העולם קיים. הוא מתאר עולם דמוקרטי, עם חופש מדעי, שוויון ושגשוג.

רנן עבד בשקידה והיה כותב פורה ביותר. בגיל שישים, לאחר השלמתו של פרויקט מונומנטלי אחד (היסטוריה של הנצרות בשמונה כרכים), הוא המשיך למשימה כבדה לא פחות - כתיבת ההיסטוריה של עם ישראל. חמישה כרכים של חיבור זה ראו אור, השניים האחרונים מביניהם לאחר מותו של רנן. חיבור היסטורי זה אינו נקי מטעויות אולם חשיבותו העיקרית היא בעיסוקו בהתפתחות של הרעיון הדתי היהודי.

בשנותיו האחרונות זכה רנן לכיבודים רבים, כולל אות לגיון הכבוד. ב-1892 נפטר לאחר מחלה ממנה סבל מספר שנים. הוא נקבר בבית הקברות של מונמארטר. לאחר מותו ראו אור, פרט לשני הכרכים האחרונים בהיסטוריה של עם ישראל, גם אסופת מכתביו לאחותו הנרייט, מכתביו לחברו ברתלו וספר על מדיניותו של פיליפ היפה בענייני דת.

[עריכה] הגדרת הלאומיות

בהרצאה שנשא בסורבון ב-11 במרץ 1882 הציג רנן תשובה משלו לשאלה מהי אומה. לפי רנן, אומה היא לא יותר מקבוצת אנשים בעלי רצון לחיות יחד. הגדרה זו מנוגדת לזו הגרמנית של פיכטה, שמתיימרת להגדיר אומה במונחים אוביקטיביים של גזע או קבוצה אתנית. רנן אמר את הדברים בהקשר הפוליטי של הסכסוך בין צרפת וגרמניה סביב הבעלות על אלזס-לורן. הוא קבע כי עצם קיומה של אומה (הווה אומר, של לאומיות) עומד ל"משאל עם יומי". כלומר, אין ללאומיות זכות קיום בזכות עצמה.

[עריכה] אנטישמיות

כתבי רנן העוסקים בשפות השמיות ובהיסטוריה שמית נגועים במידה מסוימת של אנטישמיות. המונח אנטישמיות עצמו, נטבע לראשונה ככל הנראה על ידי מוריץ שטיינשניידר כביקורת על רנן, שתיאר את הגזעים השמיים כנחותים. יש לציין שבמקרה של רנן, המונח אנטישמיות (ולא אנטי-יהודיות) הוא אכן במקום, משום שבכתביו התייחס לכלל העמים השמיים יחד, בעיקר בהקשר של לשונותיהם.

בין אם היה אנטישמי ובין אם לא, אין להכחיש את תרומתו של רנן להכרת היהדות בקרב משכילי אירופה, כפי שבאה לידי ביטוי בתרגומיו הרבים, כמו גם ב"היסטוריה של עם ישראל" שחיבר ובחקר השפה העברית עצמה.

[עריכה] ספריו

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מיצירותיו של ארנסט רנן בפרויקט גוטנברג.