אפאזיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אפאזיה (Aphasia) היא מחלה נוירולוגית הגורמת לאובדן או פגיעה של יכולת השימוש בשפה, כגון דיבור וכתיבה. אפאזיה נגרמת מנזק מוחי בדרך כלל במרכזי השפה (כגון אזור ברוקה), שנמצאים, אצל רוב האנשים, בהמיספרה השמאלית של המוח. הנזק לאזורים אלו יכולה להתרחש כתוצאה משבץ מוחי, פגיעת מוח טראומטית, או פגיעות ראש שונות. אפאזיה עשויה גם להתפתח לאט, במקרים של גידול במוח. הביטוי של המחלה תלוי באזור במוח שנפגע ובמידת החומרה של הפגיעה – במקרים שונים, יתכן שחולה אפאזיה יוכל לדבר אך לא לכתוב, או להיפך, להבין משפטים מורכבים יותר מאלו שיהיה מסוגל ליצור בעצמו, וכן הלאה.

אפאזיה יכולה להתרחש במשולב עם הפרעות דיבור נוספות, כגון דיסארתיה (קואורדינציה לקויה של שרירי הדיבור), או אפרקסיה של הדיבור (ליקוי בתכנון המוטורי של הדיבור), שנגרמות גם הן מנזק מוחי.

מוחות פגועים של ילדים צעירים יכולים לעתים לתכנן את עצמם מחדש, כך שישתמשו באזורים שונים של המוח לעיבוד הדיבור, ולרכוש מחדש יכולות שנפגעו. מוחות בוגרים, לעומת זאת, הם פחות "גמישים" ולא יכולים לעשות זאת.

ניתן לאבחן אפאזיה באמצעים שונים, החל מסריקות קליניות מהירות ועד בדיקות באורך מספר שעות, שכוללות משימות שונות שבוחנות את יכולות השפה והתקשורת.

[עריכה] סוגי אפאזיה

אפאזיה באזור הברוקה נגרמת מפגיעה באונה המצחית של המוח. חולים בסוג זה של אפאזיה לרוב מדברים, במאמץ רב, במשפטים קצרים, בלתי שוטפים, שלעתים קרובות מושמטות מהם מילים קצרות ופחות עיקריות, אך הם בעלי משמעות (nonfluent aphasia). חולים אלו מסוגלים להבין את דבריהם של אנשים אחרים, ולכן הם מודעים לבעיות הדיבור שלהם, ולעתים קרובות מתוסכלים מכך. במקרים רבים אפאזיה באזור הברוקה גורמת לשיתוק או חולשה של הצד הימני של הגוף, עקב החשיבות של האונה המצחית למוטוריקה ותנועה של הגוף.

בניגוד לאפאזיה באזור הברוקה, נזק לאונה הרקתית יכול לגרום לאפאזיה באזור הוורניקה, שהחולים בה מסוגלים לדבר משפטים ארוכים ושוטפים (fluent aphasia), אך חסרי משמעות. לעתים קרובות החולים מוסיפים למשפטים מילים שאינן נחוצות, ואף מממציאים מילים. לרוב הם סובלים גם מקשיים בהבנת דיבור, ולכן לעתים קרובות אינם מודעים לטעויות שלהם. כמו כן, הם לא סובלים בדרך כלל משיתוק גופני, משום שהאזור הפגוע אינו קשור למוטוריקה.

סוג נוסף של אפאזיה, הוא אנומיה. אנומיה מתאפיינת בקשיים בזיהוי שמות. הסובלים מאנומיה יכולים להתקשות בזיהוי מילים ששייכות לקבוצה ספציפית – למשל מילים ששייכות לקבוצה דיקדוקית מסוימת (למשל קושי בזיהוי פעלים, אך לא שמות-עצם) או מילים שקשורות לתחום מסוים, או בזיהוי כללי יותר של מילים. החולים לרוב מודעים לבעיה שלהם, והתחושה שלהם מתוארת כדומה לתחושה של אנשים נורמליים, כאשר מילה "עומדת להם על קצה הלשון".

קיימת גם אפאזיה גלובאלית, שהיא למעשה פגיעה נרחבת באזורי השפה במוח. הדבר גורם לקשיים חמורים בתקשורת והחולים מוגבלים מאוד ביכולת הדיבור וההבנה שלהם.

ישנם סוגים רבים של אפאזיה, המסווגים בשתי דרכים שונות. סיווג המבוסס על אפיון הפגיעה ומיקומה במוח (ככל סוגי האפאזיה שפורטו לעיל) הוא הראשון שפותח, על-ידי הנוירולוגים שעסקו בתופעה בתחילה, והורחב לאחר מכן בידי חוקרים נוספים (ולכן נקרא גם מודל בוסטון-ניאוקלאסי). מאחר וחולים מעטים מתאימים בדיוק לסוג מסוים של אפאזיה, פותחה שיטת סיווג על פי מודל קוגניטיבי נוירופסיכולוגי, המבוסס על החלקים בשלבי עיבוד השפה שנפגעו.