אמנות מוסלמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

המונח אמנות מוסלמית מתייחס בדרך-כלל לאמנות הפלסטית, לארכיטקטורה ולקליגרפיה כפי שהתפתחו ונפוצו באימפריה המוסלמית, והמדינות שהתפצלו ממנה, מהקמתה בהמאה ה- 7 לספירה הנוצרית ועד התפוררות האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20 לספירה הנוצרית. ביטויים לאמנות איסלמית קיימים גם לאחר התקופה הזו, אולם ניכרת בהם השפעה מערבית, ושוני הולך וגובר בין קהילות מוסלמיות שונות. שני מאפיינים בולטים של האמנות המוסלמית הן שימוש נרחב בכתב הערבי כאמצעי לעיטור, ופיתוח ארכיטקטורה מיוחדת לבניית מסגדים ומדרסות (בתי מדרש מוסלמיים).

תוכן עניינים 1 אזור גאוגרפי 2 מגבלות דתיות 3 אמצעי ביטוי לאומנות מוסלמית 4 היסטוריה 4.1 ראשית האיסלאם 4.2 התקופה האומיית 4.3 התקופה העבאסית 4.4 התקופה העות'מאנית 5 קליגרפיה 6 איורים 7 ערבסקות 8 ארכיטקטורה

[עריכה] אזור גאוגרפי

ביטויים של אמנות מוסלמית אפשר למצוא באזור רחב מאוד המשתרע מדרום מזרח אסיה ועד אנדלוסיה שבדרום ספרד. המרכזים של האמנות המוסלמית השתנו לפי השתנות המרכזים הפוליטיים של השלטון המוסלמי. ערים מרכזיות שבהן התפתחה אמנות מוסלמית הן מכה, אל-מדינה, ירושלים, דמשק, בגדד, כופה, בצרה, קהיר, קורדובה, איסטנבול, סמרקנד ועוד. בכל אחד מהמרכזים האלה אפשר למצוא מאפיינים משותפים בצד השפעות של האמנות המקומית שקדמה לאיסלאם או שהתקיימה בצדו.

[עריכה] מגבלות דתיות

האמנות המוסלמית התפתחה על-פי מגבלות השריעה (ההלכה המוסלמית). המגבלה הבולטת ביותר היא האיסור החמור על יצירת דמויות של בני אדם בציור או בפיסול. איסור זה מכונה אניקוניזם. האיסור הזה חל במיוחד על עיטור מסגדים ומבנים דתיים אחרים, ועל ציור דמותו של מוחמד, או דמויות מפתח אחרות של האיסלאם. בפועל היו חריגות רבות מכלל זה, כך שאפשר למצוא ציורים של מוחמד, אולם לא התפתחה איקונוגרפיה. במקומה התפתחה הקליגרפיה של הכתב הערבי, וכן שיטת עיטור הכוללת שרטוטים של ענפים, עלים ופרחים. עיטורים אלה מכונים ערבסקות (מונח שמקורו בצרפתית: arabesque).

[עריכה] אמצעי ביטוי לאומנות מוסלמית

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] ראשית האיסלאם

ראשית אמנות האסלאם - רקע היסטורי ואומנותי

מייסד האסלאם, מוחמד, לא היה נביא בלבד, הוא היה גם מנהיג, שופט, מחוקק ומפקד, והחליפים ששלטו אחריו ירשו גם את התפקידים הללו.

מוחמד ייסד את הגרעין של האימפריה המוסלמית, באמצעות המרת דת, הן מרצון והן בכפיה, בתרגילים פוליטיים ויכולת אדמניסטרטיבית מעולה. בתחילת דרכו, בשנת 600 לספה""נ, היה מוחמד סוחר מכאי, אשר האמביציה להחזיר את דת אברהם ליושנה והאמונה באל אחד ובעולם הבא, בארץ שבה קיים פוליתאיזם, וכמה קבוצות קטנות של יהודים ונוצרים, בערה כאש בעצמותיו, והוא חש ששליחות אלוהית בפיו.

מוחמד קיבץ סביבו קבוצה קטנה של מאמינים ותומכים. ככל שגברה השפעתו כן גבר החשש מכוחו הגובר מצג מנהיגי העדה המכאית. החשש גרם לרדיפה אחרי מוסלמים, חסידי מוחמד, אשר כתוצאה ממנה נס מוחמד למדינה ושם קיבל מקלט. לתאריך הגירתו המפורסמת (הג'רה) בשנת 622 מתייחסים כאל התחלת הספירה המוסלמית. ממדינה פתח מוחמד בסדרה של מסעות צבאיים נגד מכה וגביריה עד שהצליח לכבוש אותה כליל, להרוס את כל האלילים שהיו בה ולהפכה למוקד הדתי החשוב של האסלאם מאז ועד ימינו.

עם מות מוחמד בשנת 632 נמשכה תנופת הכיבושים של המוסלמים בכל עוצמתה. ואכן תקופה זו הייתה לתקופה של ניצחונות צבאיים שבאו במהירות רבה בזה אחר זה. הערבים פשטו וכבשו את א""י וסוריה בשנת 636 ואת מסופוטמיה בשנת 637, מצריים נכבשה בשנת 639. כן כבשו המוסלמים את פרס, מערב תורכסתאן וחלקים מן הפנג'ב, את צפון אפריקה וספרד. וכך בפחות ממאה שנה היה חציו של העולם התרבותי, מספרד ועד לגבולות סין, בידי המוסלמים, מאוחד תחת כוח תרבותי חדש - האסלאם.

ראשית אמנות האסלאם - מיזוג של תרבויות

אמנות האסלאם אינה אמנות של ארץ מסוימת או של עם מסוים. היא אמנות של ציביליזציה שנוצרה מתוך צירוף של נסיבות היסטוריות: כיבוש העולם העתיק על ידי הערבים, איחוד של טריטוריה נרחבת תחת דגל האיסלאם ופלישה של עמים זרים לשטחים אלה. למן ההתחלה נקבע הכיוון של אמנות האיסלאם על ידי המבנים הפוליטיים שחרגו מעבר לגבולות הגיאוגרפיים והחברתיים. לכן דיון באמנות האסלאם, צריך להיערך לפי סדר השושלות השונות שעלו לשלטון ופיצלו את האימפריה המוסלמית.

אמנות האסלאם שאבה את השארתה משני מקורות עיקריים: מקור אחד היה המסורות האומנויות (פרה-אסלאמיות) אשר היו נפוצות בארצות הכבושות והמקור השני מסורות ערביות ותורכיות נומדיות. בתקופתו של מוחמד לא הייתה לערבים אמנות משל עצמם, שכן ערב שלפני האסלאם הייתה עקרה מבחינה אומנותית. עם כיבוש סוריה, מסופוטמיה, מצרים ואיראן הם ירשו את האמנות שרווחה בארצות הללו. ממקורות ספרותיים עולה כי הח'ליפים האומיים (שליטי השושלת הראשונה ששלטה באסלאם) השתמשו באמנים ובחומרים מקומיים בפרובינציות הכבושות לשם בניית עריהם החדשות לרבות הארמונות והמסגדים. כך למשל עובדי פסיפס סוריים וביזנטיים היו אלה אשר קישטו את המסגד בדמשק. אמנים מצריים עבדו בכיפת הסלע אשר בירושלים. בבנייתה של בגדד השתתפו אמנים שקובצו מסוריה, איראן, מוצול, כופה, ואסט, ובצרה.

סגנון אסלאמי מובהק ומגובש התפתח בהדרגה על בסיס שני מקורות השראה העיקריים: מחד המסורת האומנותית הקלאסית המאוחרת (נוצרית - ביזאנטית) ומאידך המסורת הפרסית סאסאנית. במונומנטים אסלאמיים מוקדמים כמו פסיפסי כיפת הסלע, שנת 691, והמסגד הגדול בדמשק, מוצאים מוטיבים קישוטיים הן קלאסיים-ביזאנטים והן פרסיים, זה לצד זה. אף בחפצי האמנות הזעירה, מן התקופה המוסלמית המוקדמת, משמשים הקישוטים השאולים משתי התרבויות השונות, בעת ובעונה אחת. הערבים שאלו מהתרבות הסאסאנית צורות עיטור שרווחו בפרס. מצד אחד עיטורים ביזאנטיים וקופטיים שהיו מקובלים במצרים ובסוריה ובצפון אפריקה, ומצד שני ממגוון זה של צורות אומנותיות סגלו להם מוטיבים נבחרים ומזגו אותם לסגנון אסלאמי אחיד. שכן המוסלמים בררו בקפידה את אותם יסודות שנעמו לעינם ולצרכם והרכיבו אותם מחדש בצורה שהייתה מוסלמית טיפוסית מובהקת. נזכיר כמה דוגמאות: למשל המוטיב הפופולרי ביותר שאותו קיבלו מן הביזנטים היה הקישוט הקלאסי של דגם האקנתוס ושריג הגפן, אך המוסלמים סגננו את המוטיב הזה עד שהשיגו מתווה מופשט לגמרי. מוטיב זה של שריג הגפן הופיע במגוון אינסופי של תבניות וצורות. פעמים הוגש הגבעול, פעמים הודגש העלה תוך שהקו מתכופף בצורה גלית או מתפתלת. הקומבינציות הדקורטיביות של מקבץ צמחים ופרות שקיימים באמנות הקלאסית בצורה נטורליסטית, מופיעות באמנות האסלאמית כקישוט ובצורה המצביעה על העדר נטייה לחקות את הטבע - מה שכמובן גרם לאופי הבלתי נטורליסטי והמופשט של האמנות האסלאמית. דגמים גאומטריים ופרחוניים ותשליבים מדויקים, שמופיעים על אריגים קופטיים מן המאות ה- 5 וה- 6 , הם אותות מבשרים לקישוט הגאומטרי העתיד להופיע באמנות האסלאמית.

התקופה הסאסאנית , שהיא התקופה שקדמה לבוא המוסלמית , הייתה אחת מתקופות הזוהר באמנות האיראנית, ונוהלה מטעם בית המלכות, ועל כן הגיעו האמנויות הארכיטקטוניות לשיא השלמות, ולמוסלמים היו דגמים מעולים להתרשמות. מן האמנות הפרסית סאסנית , שרווחה בפרס ומסופוטמיה, ירשו את חיבתם לתיאורי חיות ועופות כמו גריפונים ודרקונים, ציפורים וטווסים, אריות, דישונים, צבאים, כלבי ציד ויצורים דמיוניים מורכבים, שלפעמים עברו את גבול התמהוני. מוטיבים מעולם הצומח, מוטיב הכנפיים, אשר באמנות הסאסנית סימלו מלכות, אף הוא נכנס ישירות לאמנות האסלאמית. האמנות הסאסנית, שהצטיינה בסגנון מופשט ובעיטור פסדו פרחוני, ואשר בו בולטת החזרה הריתמית והסימטרייה כעקרונות ראשיים מתקבלת לתוך אמנות האסלאם. יש כמעט המשכיות ורצף בהתפתחות האמנותית מהתקופה הסאסנית לאסלאם.

התפתחותו של סגנון העיטור האסלאמי הושפע רבות מן האומניות של הנומדים, התורכים והאיראנים ממזרח איראן וממרכז אסיה. טכניקות ועיטורים רבים וחדשים שולבו ומוזגו לתוך אמנות האסלאם (דגמים שלא היו מוכרים באמנות הסאסנית והנוצרית מזרחית).

אם נסכם פרק זה של ראשית התפתחותה של אמנות האסלאם, נוכל לומר בביטחון שאמנות האסלאם, אקלקטית בטבעה, ספגה וקלטה את המוטיבים האמנותיים, הסגנון והטכניקות של התרבויות שבהן נתקלה תוך כיבוש ארצות המזרח, ואמצה אותן תוך כדי התאמתן לאופייה ולמהותה. אך הבסיס להתפתחות אמנות האסלאם היה מורכב מפסיפס של אלמנטים אמנותיים רבים, שהיו שאובים מן התרבות הקלאסית המאוחרת, והאמנות הפרסים סאסנית והנומדית. באמצע המאה ה- 9 מצאה לה דרכי ביטוי משלה, שונים מאלו של האמנויות שבכל שאר התרבויות הגדולות, ועל האופי הזה שמרה עד לזמן החדש.

[עריכה] התקופה האומיית

אחרי מות הנביא מוחמד , בשנת 632, נבחרו הח'ליפים הראשונים בעיר מדינה. במהרה התגלעה מחלוקת בין שתי הכיתות באסלאם, השיעה והסונה, ומשפחת אומייה הסונית ניצחה במאבק ויסדה את השושלת המלכותית הראשונה בשנת 661. האומיים העבירו את עיר הבירה ממדינה לדמשק, וכך נחשפו לתרבות הקלאסית המאוחרת.

האמנות האומיית

האמנות בתקופת השושלת האומיית ביקשה ליצור שפה חזותית שתשרת את צורכי השלטון, ולשם כך אימצה דפוסים ומושגים מהתרבויות שנפגשה עמן במהלך הכיבוש: תרבות המערב הרומי - ביזנטי מצד אחד ותרבות המזרח הסאסאני והמרכז האסיאני מצד אחר. לתרבויות אלו היו מסורות אמנותיות וטקסיות עתיקות יומין, ששימשו את השליטים וחצרותיהם. זיקתם של האומיים לתרבויות אלו הייתה דו ערכית, זיקה של קבלה ודחייה. הם קיבלו מהן צורות ותכנים המתייחסים למלכות ולשלטון, אך נמנעו מאימות כוללני של תפיסות ודפוסים, בעיקר מפני שהיו טעונים תכנים פגאניים או נוצריים. רק מעט הגיע לידינו מהאומנויות השימושיות של התקופה האומיית. כלי החרס לא יוצרו בעותה עת בכמות ניכרת, וקומץ כלי הזכוכית ששרדו בסוריה ובמצרים הם המשך סגנוני ישיר של הזכוכית הרומית. כלי המתכת הספורים ששרדו, כגון קנקנים, כלי שתייה וצלחות כסף, נעשו לפי מיטב המסורת הסאסאנית. המסורות הגרקו - רומיות והסאסאניות באו לידי ביטוי גם באמנות גילופי העץ והשנהב, שלימים התפתחה בכיוון חדש ומקורי. ההשפעה הגרקו רומית הבולטת ביותר היא בעיטורי לוחות העץ האומאיים ממסגד אל אקצא בירושלים. לוחות אלו מגולפים במוטיבים של קיסוס ושריגי גפן.

הארכיטקטורה האומיית

שליטי בית אומיה שירשו את האימפריה הביזנטית והססנית פעלו למען פיתוח ענף הבניה כראוי למעמדם. במבנים שלהם בולטות ההשפעות של הסגנון הביזנטי והססני, ניתן לראות זאת במסגדים ובארמונות. הסיבה לכך היא שרוב פועלי הבניין היו תושבי הארצות הכבושות, וזה היה הסגנון שהם הכירו, בנוסף האדריכלים ברובם היו מומחים יוונים. מבנים חשובים שנבנו בתקופה: כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא שנבנו על ידי החליף עבד אל-מלכ, המסגד באל מדינה והמסגד הגדול בדמשק.

[עריכה] התקופה העבאסית

בשנת 750 נפלה השושלת האומיית ובמקומה עלתה לשלטון השושלת העבאסית. העבאסים העבירו את מרכז השלטון מדמשק לעיראק ובנו בה את בירתם בגדאד. העתקת נקודת הכובד הפוליטית והתרבותית מזרחה היה האירוע החשוב ביותר בתקופה העבאסית המוקדמת. להלכה, החזיקו העבאסים בשלטון עד שנת 1258, השנה שבה כבשו המונגולים את בגדאד ורצחו את הח'ליף העבאסי. למעשה, נפלו חלקים נרחבים של האימפריה זמן רב קודם לכן לידי שושלות מתחרות: בספרד שלטו האומיים (755-1031), במצרים - הטולונים (868 - 904), וברחבי האימפריה במזרח ובמערב קמו שושלות מקומיות שהתנתקו מהממשל המרכזי בבגדאד. נהירה מתמדת של עמים תורכיים ממרכז אסיה למערבה והחלפה הדרגתית של הצבא הערבי בחיילים ממוצא תורכי, פתחו פרק חדש בהיסטוריה של אמנות האסלאם. המסורות האמנותיות שהביאו עמם התורכים התמזכו עם המסורות ההלניסטיות והמזרחיות של איראן ועיראק. פי המיזוג הזה היה הסגנון העבאסי, המשתקף היטב בשרידי העיר החדשה סאמארא, שתפסה את מקומה של בגדאד ושימשה בירה זמנית של האימפריה העבאסית בשנים 836-883.

האמנות העבאסית

רוב ידיעתינו על אמנות הקישוט העבאסית שאובות ממצאי החפירות בעיר סאמארא - בעיקר לוחות סטוקו ועץ שעוטרו בדגמים צמחיים בדרגות שונות של הפשטה. הדגמים גולפו באלכסון עמוק ("האלכסון המודגש") והתקבל על כן רושם פיסולי. סגנון העיטור של סאמארא שימש מקור השראה לאמנות האסלאמית לדורותיה. בעקבות ההיכרות עם האמנות הסינית מיוצרים בתקופה זו לראשונה באסלאם כלי חרס המשמשים חפצי מותרות - למשל כלים מעיראק שחיקו את כלי טאנג הסיניים. עם זאת, הישגם המרשים ביותר של קדרי עיראק הוא טכניקת הבוהק: עיטור על גבי הזיגוג בצבעים שהופקו מתחמוצות מתכת. חידוטש נוסף מתקופה זו הוא חיפוי הכלים בזגיג בדיל לבן עם כתובות ברכה. משם ואילך הופך הכתב הערבי לאמצעי קישוט ראשון במעלה. מהתקופה העבאסית גם השתמרו כתבי יד של הקוראן על קלף בכתב כופי (לרוב דפים בודדים).

הארכיטקטורה העבאסית

מאומה לא נשאר מהעיר העבאסית בגדאד, שנוסדה בשנת 762 בפקודת הח'ליף אל מנצור. בגדאד תוכננה על ידי מהנדסי הח'ליף כעיר עגולה. היו לה ארבעה שערים בנקודות מפתח וכיכר מרכזית. במרכז הכיכר הוקם ארמון הח'ליף; בראשו התנוססה כיפה ירוקה שנראתה מרחוק והפכה לסמל הבירה ושליטיה העבאסים. סמיכות הארמון והמסגד הגדול שמאחוריו משקפת את השפעת הדת בתכנון האדריכלות האסלאמית המוקדמת. העיר סאמארא הוקמה על הגדה המזרחית של החידקל בשנת 836 בידי הח'ליף העבאסי אל מועתצם והייתה בנויה כולה לבנים בלתי שרופות. בסוף המאה ה-9 ננטשה העיר סופית. נותרו ממנה שני מבנים: מסגד אל מותווכל שנבנה אחרי שנת 847, ומסגד אבו דולף שנבנה ב-860. מארמון הח'ליפים נותר רק "באב אל עאמה" - השער הראשי הפונה לנהר. מסגד מתווכל, הגדול במסגדי העולם המוסלמי, היה ערוך סביב חצר גדולה פתוחה. מהמסגד נותרו חומות הלבנים המסיביות שהקיפוהו, וכן צריח תפילה ("מינארט") בעל מדרגות לולייניות - הצריח החלזוני.

[עריכה] התקופה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית, שראשיתה בהשתלטות שושלת עות'מאן על אסיה הקטנה ובכיבוש קוסטנטינופול בידי מחמד השני בשנת 1453, השתרעה בשיאה מעיראק במזרח ועד וינה בבמערב וצפון אפריקה בדרום. תחת שלטונם של העות'מנים נפתח פרק חדש בתולדות האסלאם, ועם כיבוש קונסטנטינופול והסבת שמה לאיסטנבול - הפכה העיר למוקד של תרבות אדריכלות ואמנות.

האמנות העות'מאנית

עד אמצע המאה ה-17 היו סולטני האימפריה העות'מנית פטרונים נלהבים של אמנות ואדריכלות. בחצרם ייסדו מרכזים לייצור חפצי אמנות והעסיקו בהם אמנים מוכשרים, בעיקר ציירים שהתמחו באיור כתבי יד ופירמאנים ובעיצוב דגמים לשאר האמנויות. בתחילה הושפעו אמנים אלה מהמסורות המקומיות, ומן המסורת הסינית והאיראנית, ואוצר עיטוריהם כלל דגמים מסוגננים של ערבסקות, שריגים, פרחים וציפורים. במחצית המאה ה התפתחו נושאי קישוט נוספים, בהם מוטיב של עלים ודגם ה"צ'ינטמאני", שמקורו בסין הבודהיסטית, המורכב משלושה כדורים ושני קווים גליים. באותה עת גם התפתח סגנון קישוטי נטורליסטי שנודע בשם "ארבעת הפרחים" : צבעוני, ציפורן, יקינתון ושושנה. עד מהרה הפך סגנון זה למאפיין הטיפוסי והחשוב ביותר של האמנות העות'מאנית. דגמים אלה מופיעים על אינספור חפצים ואריגים מן המאה ה-16, שנחשבה לתור הזהב של האמנות העות'מנית. לקראת סוף המאה ה-14 הסתננו השפעות אירופאיות אל האמנות העות'מנית, ובסוף המאה ה-18 התפתך בה סגנון אמנות חדש שנודע בשם "הרוקוקו התורכי". כלי החרס העות'מאניים יוצרו בעיר איזניק, שהייתה מרכז הקדרות העות'מאנית ובתי המלאכה המלכותיים. בשנים 1490 -1525 פרי סגנון הכלים ב"כחול לבן". עיטורי הכלים האלו עשויים בגוני כחול וטורקיז, לפי האופנה הסינית, וכוללים בעיקר פרחי לוטוס, עננים מסוגננים וערבסקות. בשנים 1525 -1555 חלה התפתחות נוספת בקדרות העות'מאנית בדמות "כלי דמשק", שבהם נוספו לגוני הכחול והטורקיז גם ארגמן וירוק. העיטורים כללו מעתה גם דגמי עלים, זרי צבעונים, ציפורנים, יקינתונים, שושנים ורימונים. עיטור כלי הקרמיקה העות'מאניים הגיע לשיאו בשנים 1555 -1700 בדגמי פרחים בשלל צבעים בסגנון נטורליסטי. תנופת הבנייה בגדולה באותה עת הניבה ביקוש גדול לאריחים וכלי חרס והעשירה את מגוון הקומפוזיציות. בעיקר רווחו מוטיבים פרחוניים, ערבסקות וכן כתובות המשולבות בעיטורי עלים, ענפים, שריגי גפנים, פרחים וברושים. במחצית השנייה של המאה ה-17 החלה תעשיית החרס העות'מאנית לדעוך, ובמאות ה-18 וה-19, לאחר שקיעתה של איזניק, הגדילה העיר קטוהיה את תוצרתה כדי לעמוד בדרישות השוק. רבים מהאמנים הארמנים ברחו והגיעו לסוריה ולארץ ישראל. אחרים השתקעו בירושלים והקימו בה בתי מלאכה לחרס בסגנון תורכי, הפועלים עד ימינו. לכלי החרס העות'מאניים היה ביקוש רב באירופה, ושם ראו בהם חפצי אמנות. על ראשית הציור העות'מאני ידוע רק מעט, אך אין ספק שעוד לפני כיבוש קונסטנטינופול פעלו ציירים בחצר העות'מאנית בבורסה. לאחר כיבוש העיר והקמת אסכולת החצר בחסות מחמד "הכובש", קיבל הציור העות'מאני תנופה. צבעי הציור העות'מאני שקטין, מרכיביו משרים אווירה של כובד ראש, הדמויות גדולות ופניהן בעלות הבעה, והנופים - פשוטים. בעוד שהציור האיראני אינו עוסק בעולם המציאות אלא העולם הרומנטי פיוטי המתואר בפואמות השונות, הציור התורכי היה אספקלריה של התרבות ואורחות החיים: בילויים בחצר המלוכה ובעיר, חיי הסולטן, מלחמותיו, נצחונותיו וכן מעמדים טקסיים. הציור של החצר העות'מאנית משקף את כוחם הבלעדי של השליטים התורכים, ואחר ממאפיניו הוא ריבוי דיוקנאות הסולטאנים. צווי מלכות ("פיראמנים") נכתבו לרוב בצורת מגילה, בדיו צבעונית או זהובה, בסגנון הדיוואני שהיה סגנון הכתיבה הרשמי של לשכת הסולטן. בראש הפירמאן התנוססה טוגרא - חתימת הסולטן - שהורכבה תמיד משם הסולטן, שם אביו, תוארו, והמילים "מנצח תמיד". שורת הכתב הראשונה של הפירמאן היא בעלת נוסח קבוע ורשומה בזהב. היא מפארת את הסולטן ומסתיימת במילים: "זה הצו שלו". הטוגרא - הישגה המובהק של הקליגרפיה העות'מאנית - הפכה לסמלה של האימפריה. היא נחקקה גם על חותם הסולטן והוטבעה על מטבעותיו. עם עלותו לשלטון, עיצב על סולטאן טוגרא משלו והשתמש בה כל חייו. אריגי המשי הקטיפה והברוקד הרבים שהגיעו לידינו מן התקופה העות'מאנית הם מן המאה ה-15 ואילך. בחצר המלכות העות'מאנית ובחצרות מלכי אירופה הוקירו ביותר אריגים אלו. הם נחשבו למותרות, שיקפו את מעמדם הגבוה של בעליהם, ובגדי המלכות שנתפרו מהם נשמרו באוצרות בתי המלוכה. "דרך המשי" מאסיה לאירופה מסיימת באימפריה העות'מאנית. חומר הגלם הגיע מאיראן לעיר הבירה החדשה בורסה, ובה יוצרו האריגים המפוארים בדגמים ובסגנון של האריגים האיטלקיים בני התקופה הגותית המאוחרת. מן המאה ה-16 ואילך התחרו האריגים העות'מאנים באריגים הווניצאינים והספרדיים. כמו בכלי חרס, גם באריגים העות'מאנים מורכב מילון העיטורים מדגמים פירחוניים נטורליסטים, בהם ציפורנים, צבעונים, יקינתונים, שושנים, תימורוץ, רימונים ועצי ברוש. מוטיב העלים מופיע בצורות שונות, בעיקר כעלים משוננים. מוטיבים ידועים אחרים הם ה"צ'ינטמאני" וכן ערבסקות, רצועות עננים וסהרונים. אריגי המשי היו בצבעי אדום-שני, ירוק בהיר וכחול בוהק, אך גם בגווני שנהב וחום. מהיפים שבהם תפרו גלימות לסולטנים ולאנשי חצרם.

[עריכה] קליגרפיה

האמנות המוסלמית מתאפיינת בשימוש בכתב כחלק מהעיטורים על המסגדים, הקירות והספרים. המוסלמים פיתחו את טכניקת ה"מיקרוגרפיה"- כתיבה של אותיות קטנות מאוד כחלק מהעיטור. מיקרוגרפיה אפשר למצוא בכל כתבי היד המוסלמיים.

[עריכה] איורים

[עריכה] ערבסקות

ערך מורחב – ערבסקה

[עריכה] ארכיטקטורה