איגור סטרווינסקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איגור פיודורוביץ סטרווינסקי (17 ביוני 1882 - 6 באפריל 1971), מלחין של מוזיקה קלאסית מודרנית.
סטרווינסקי נולד בעיירה אורניינבאום (Oranienbaum) ליד סנקט פטרבורג ברוסיה, נפטר בניו יורק, ונקבר בונציה בבית עלמין באי סן מיקלה. המגזין "TIME" הזכיר את שמו כאחד האנשים המשפיעים על המאה.
בין יצירותיו הנודעות ניתן למנות את "פולחן האביב", ו"ציפור האש".
סטרווינסקי היה אחד מבכירי המלחינים במאה ה-20, בעל כוח השפעה הגדול ביותר במוזיקה בת זמננו. הוא זכה בפרסים רבים ובאותות כבוד, ביניהם מדליית הזהב של התזמורת הפילהרמונית של לונדון ב-1951, פרס סיבליוס בסך 27,000 דולר מן "הקרן הפינית לאמנויות ולמדעים" ב1963 ועוד.
בהצליחו לעמוד בקצב שהכתיב. סטרווינסקי אימץ לו דרך ביטוי חדשה, תפיסה חדשה ואף גישה חדשה, כאשר דחה לצמיתות את אלה, ששימשו אותו קודם לכן ביצירותיו. "ציפור האש" ו"פולחן האביב", שבהן חנך את הפרימיטיביזם במוסיקה של המאה ה-20, עוררו עליו את חמת המבקרים והמאזינים, שלא הצליחו לקבל את החידוש שבהן ושפכו עליו קיתונות של לעג וגינוי. רק מאוחר יותר, כאשר נטש את הפרימיטיביזם לטובת הנאו-קלאסיציזם, חזרו בהם רבים מן המגנים והחלו לראות במוזיקה זו יצירות מופת, בעוד שכתיבתו הנאו-קלאסית נראתה להם כשמרנית ומפגרת אחרי הזמנים.
כאשר שינה שוב את סגנונו ונטש את הנאו-קלאסיציזם לטובת הכתיבה הסריאלית, נתקל שוב בביקורת נוקשה מצד המבקרים, שתיארו את המלחין כרפה שכל ותשוש, בעודם מהללים את המוזיקה שכתב הנאו-קלאסיקן.
המאפיין הבולט ביותר בקריירה של סטרווינסקי הוא בצעידה המתמדת קדימה, כאשר עיניו מופנות היישר ליעדו הסופי תוך התעלמות מקהל מאזיניו ומבקרי המוזיקה שלו. צעדו היה איתן ותקיף, הודות לאמונתו הבלתי מעורערת במעשיו ובדרך שבה בחר לעשות אותם.
[עריכה] חייו
אביו של סטרווינסקי היה זמר בס ראשון במעלה בתיאטרון מרווינסקי וגם אחיו היה מוזיקאי, כך שילדותו הייתה עתירת חוויות ורשמים מוזיקליים.
בגיל 9 החל ללמוד נגינה בפסנתר, משהשתפרה נגינתו החל להתאמן באלתור על חשבון הזמן הקצוב לתרגילים רשמיים למורת רוחם היתרה של מוריו והוריו. לאחר מכן נשלח על ידי הוריו ללימודים גבוהים, אשר היו רחוקים מתחום כשרונו. הוא חילק את זמנו בין לימודי משפטים באוניברסיטת פטרבורג ללימודי מוזיקה חלקיים, עד שהצליח לשכנע את הוריו בצורך להשקיע יותר במוזיקה. הוא שכר לעצמו מורה להרמוניה, שלא היה אהוד עליו ביותר, ובמהרה החל ללמוד באופן עצמאי מן הספרים והחל לעיין בתורת הקונטרפונקט, שקסמה לו במיוחד. ב-1902 פגש ברימסקי-קורסקוב, שלימד אותו את יסודות התזמור ונחשב למורו הרוחני. הוא יעץ לו להמשיך בינתיים בלימודיו האקדמאים ובמקביל לרכוש ידיעה מקיפה יותר במוזיקה, באמצעות לימודים פורמליים ושיטתיים בהרמוניה ובקונטרפונקט.
בתקופה זו הצטרף לאגודה מוזיקלית, אשר הייתה מקיימת הופעות של מוזיקה קאמרית צרפתית חדישה. היה זה מפגשו הראשון של סטרווינסקי עם מלחינים כמו פול דיקא, קלוד דביסי וסזאר פרנק, שהטביעו את רישומם ביצירתו בהמשך הקריירה שלו כמלחין.
דמות נוספת, אשר הייתה מעורבת בחייו של סטרווינסקי, היה סרגיי דיאגליב, חובב אומנויות שלימים הפך להיות מנהלו האישי. דיאגילב היה מנהלו של באלט רוס, שפעל בפריז בראשית המאה והעלה את הבאלטים של סטרווינסקי, תחילה את "ציפור האש" ו"פטרושקה" ואחר את הבאלט החדשני והשערורייתי, "פולחן האביב" ב-1913 בניצוח פייר מונטה. בבאלט הבא, "כלולות" (Les noces), נקט יתר ריסון וצימצם את התזמור לארבעה פסנתרים ו-17 כלי הקשה. הבאלט "פולצ'ינלה" מבוסס על נושאים של פרגולזי.
סרגיי דיאגילב היה הראשון לעמוד על גאוניותו של סטרווינסקי ולהכריז עליה ברבים. הקרבה הנפשית בין השניים הייתה רבה, וסטרווינסקי דרש להיקבר לצד דיאגילב, בונציה.
בהמשך חייו שמר סטרווינסקי אמונים לבאלט. "אפולו מוליך המוזות", להרכב מיתרים קטן, כתוב בפשטות קלאסית והנו אולי המלודי ביותר ביצירותיו. "נשיקת הפיה" מביא נושאים של צ'ייקובסקי. שני אלה בוצעו לראשונה בשנת 1928 בארצות הברית. "משחק הקלפים" בוצע לראשונה בניו יורק בשנת 1937.
בכתיבתו הסימפונית סטה סטרווינסקי מן המקובל בצורה זו, ולשיאה הגיע בסימפוניית תהילים, שנכתבה ליובל התזמורת הסימפונית של בוסטון ולכבוד מנהלה סרגיי קוסביצקי. בפסטיבל ישראל, באוגוסט 1964, ניצח סטרווינסקי הישיש על סימפוניית תהילים בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמקהלה הקאמרית תל אביב (בהמשך המקהלה הפילהרמונית) באמפיתיאטרון קיסריה.
האופרות של סטרווינסקי מציגות פסיחה על שתי הסעיפים - "מעשה בחייל" (1919) היא יותר הצגה מאופרה מושרת, וב"שועל" (1922) יש יותר ריקוד ממשחק. "מאוורה", על פי פושקין דומה יותר לאופרה מקובלת, אך אדיפוס רקס היא יותר אורטוריה מאופרה, גם משום שהיא כתובה בלטינית וגם משום שאין בה כמעט בימוי. מכל האופרות שלו, רק "דרכו של הולל" היא אופרה של ממש, שיש לה מקום של כבוד ברפרטואר האופראי.
את המעבר שלו למוזיקה סריאלית עשה סטרווינסקי רק לאחר מותו של שנברג, אך השפעתו של שנברג ניכרת ביצירותיו. בין יצירותיו הסריאליות הבלדה "אברהם ויצחק" (ירושלים, (1964).
