צבא אשור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצבא האשורי היה אחד הצבאות החזקים בסהר הפורה. בעזרת צבא זה, הצליחו האשורים להקים אימפריה אימתנית, שנפלה אחרי תבוסת צבאה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הצבא האשורי
האשורים, במקור עם חקלאי שיש לגדות החידקל, הושפעו רבות מהפלישות הנשנות לשטחם והאקלים החורפי הקשה. מצבם הביא ללידת עם קשה־עורף, אמנם צבאם היה דל וחלש. רק לקראת ימי האימפריה האשורית חל השינוי במבנה הצבאי. חשובות במיוחד הן הרפורמות של תגלת פלאסר השלישי. על מבנה הצבא האשורי אנו למדים מתבליטים בארמונות מלכיה.
הצבא האשורי, כשאר צבאות עמי התקופה, נתחלק לשלושה חילות עקריים: חיילות הפרשים, חיל המרכבות, וחיל הרגלים. חיילות אלו הורכבו מאשורים ועמים אחרים שנכבשו על ידי אשור, כפי שמדווח סרגון השני, כובש השומרון, בכרוניקות בבליות.
גודל הצבאות נבע מהצורך והיכולת להחזיקו, שכן במונולית מכורח, מצבה המציינת את גודל הכוחות בקרב הקרקר, מצוין צבא בעלות הברית כאחד שמנה 60,000 רגלים, 2,450 מרכבות, 1,900 פרשים ו10,000 רוכבי גמלים. אל מול צבא אימתני זה, העמיד שלמנאסר השלישי צבא של כ-100,000 איש, למרות שחוקרים מודרניים מניחים כי הצבא היה קטן בהרבה ולא עלה על כמה עשרות אלפי חיילים.
הצבאות האשוריים נפרסו בערים החשובות, קצוות האימפריה ולאורך דרך המלך, הקשר בין הכוחות למלך היה דרך שליחים מיוחדים שתפקידם היה לרכב מבסיס לבסיס עם הודעות ותגבורת, ובעת לוחמה כנראה שימשו חיילות-המצב אלו כתגבורת לצבא האשורי הלוחם. הצבא האשורי הצטיין בניידותו, חיל ההנדסה שלו אפשר בניית גשרים ואלתור סירות למען חציית נהרות, ואף היו בשימוש הצבא האשורי נאדות שנופחו ושומשו כמצופים במבצעים אמפיביים.
[עריכה] מבנה והתפתחות היחידות הצבאיות
[עריכה] חיל הרגלים
חיל הרגלים התפלג לשלוש זרועות עיקריות: נושאי החניתות, הקלעים והקשתים, כל אלו צוידו בחרבות ברזל ארוכות, בנוסף לציודם המקורי. רב רובו של החי"ר האשורי השתייך לחי"ר קל או בינוני אם כי, היו להם מעט חיילי חי"ר כבדים.
נושאי הרמחים היו המרכיב החשוב ביותר בצבא אשורי. הם עשו את מרבית לחימת הפנים-אל-פנים ועבודות המצור לצד חיל ההנדסה. הגנתם היחידה (מגן וקסדת ברזל) שונו פעמים רבות, בעיקר עקב חוסר ההחלטיות של מלכי אשור בדבר המגן. המגנים המלבניים שאופייניים לצבאו של אשור נצירפל השני הפכו במהרה למגנים קטנים ועגולים, ועשויי עור או מקלעת – שינויים שהצריכו את הגדלתם של המגנים הקלים בימיו של אשור בניפל.
הקשתים מילו תפקידי מפתח בצבא, הם צוידו בקשת מורכבת, אך הם נפלו באיכותם לעומת הקשתים ההמצרים. בקשתים ניצבו לפני בבעיה קשה – הצורך להגנה עצמית יחד עם שמירה על הניידות ההכרחית בשדה הקרב. עד ימיו של תגלת פלאסר השלישי לבש הקשת בשריון קשקשים כבד ולווה על ידי נושא מגן. מימיו של תגלת פלאסר ואחריו, הוחלפו כל אלו בנושא צינה (מגן גבוה, מלבני בבסיסו ואליפטי בקצו, שהיה עשוי עץ ועור, הדומה למגנו של הקשת החמוש בקשת אופקית בימי הביניים) מיוחד, שנע מקדימה לקשת. עד לימיו של אשור-בניפל גדלה הצינה מעבר לגובה האדם הממוצע, בכדי לספק הגנה מירבית לקשתים. בניגוד לקשתים מבני העם האשורי, הקשתים מקרב העמים הכבושים נשלחו לשדה הקרב עם הגנה מעטה, אם בכלל. קשתותיהן של האשורים עוטרו בקצותיהן, עיטור שהקל על קשירת החבל לצידי הקשת, האשפות של האשורים היו מלבניים או אליפטיים.
הקלעים התווספו לצבא אשור מאוחר יותר, בימיו של תגלת פלאסר השלישי, והיו ברובם מקרב העמים הזרים שנכבשו על ידי אשור, או שכירי חרב. מרבית פועלם היה בזמן המצור, בו עמדו מאחורי הקשתים וההמטירו גלי אבנים על מגני ערי האויב ותושביהם.
[עריכה] חיל הפרשים
הפרשים בצבא אשור, התפלגו אף הם לתת קבוצות. תפקידם היה הן איגופו של האויב, והן הסתערות ישירה בשטח הפתוח. מרבית הפרשים האשוריים, בדומה לרגלים היו אף הם קלים או בינוניים, אם כי לפחות חלקם לבש שריון קשקשים כבד ואפשר לסווגם כ"כבדים".
הפרשים נושאי הרמחים, שציודם דמה לזה של נושאי הרמחים הרגלים. תפקידם היה להסתער על שורות האויב, לפני נושאי הרמחים הרגליים.
הפרשים הקשתים היו חמושים בקשת מורכבת. מנגד, שימשו לאיגוף האויב, רדיפתו והתקפות גרילה. היותם רכובים על סוס אפשר להם ללבוש שריון קשקשים כבד, אך הרכיבה על הסוס גרמה לבעיה אחרת, ההחזקה במושכות הסוס וירי בו בזמן. הפתרון לבעיה זאת דמה לפתרון של בעיית הקשתים הרגליים; הפרשים בעלי הקשתות עבדו בזוגות, כאשר בן הזוג של הקשת התלווה אליו עם סוס משלו ותפס את המושכות בעת הצורך, כמו כן לעיתים אף נשא הגנה נוספת לבן זוגו.
[עריכה] חייל המרכבות
מרכבות המלחמה האשוריות, היו דומות למרכבות שהיו בשימושם של עמים אחרים בסהר בעת העתיקה. המרכבת היו החלק חשוב ביותר בצבא האשורי. המרכבה האשורית דמתה-משהו למקבילתה המצרית, הן במבנה והן במספר האנשים שרכבו עליה. מרכבות המלחמה האשוריות עברו התפתחות ארוכה עוד מימי קדם, ונהוג היה למקם עליהן שני חיילים, אחד הדריך את סוסי המרכבה, והשני עשה את הלחימה (לרוב היה מדובר בקשת, או לחילופין נושא רמח). בימיו של אשור-נצירפל השני הוסף סוס שלישי לשני הסוסים שעמדו בראש המרכבה, ומטרתו הייתה להחליף את אחד הסוסים במקרה שזה נפגע. לצידה של המרכבה הוצמדו האשפות זאת על זאת, ובהן הוחזקו גרזנים ורומח (לשימושו של הרכָב, במקרה הצורך).
גלגלי המרכבה הבינוניים חוזקו על ידי 6 חשורים ומבנה זה של המרכבה נשמר, למעט הורדת הסוס השלישי עם קץ ימי אשור-נצירפל, עד לימיו של תגלת פלאסר השלישי.
בימיו של האחרון, הוגדלו הגלגלים ומספר החשורים עלה ל-8, שינויים שגרמו לעלייה במשקל וכוח המרכבה, דבר שאפשר את נשיאתו של חייל נוסף על כל מרכבה, בימיו של סרגון השני, אם כי סנחריב בחר להשתמש הן במרכבות בעלות שש חשורים והן בכאלו בעלות שמונה. בימיו של אשור-בניפל חוזקו ועובו הגלגלים עוד יותר, בעיקר כדי לאפשר את עליתו של אף חייל נוסף על המרכבה, תפקיד החיילים שנוספו על השניים המקוריים, היה בעיקר להגן על הרוכבים והלוחמים שבמרכבה.
[עריכה] טקטיקות לוחמה אשוריות
אין בידינו הוכחות מספקות בדבר התנהלות הקרבות בשטח הפתוח, עקב חוסר היכולת של התבליטים לתאר דברים שאינם סטטיים, או שאינם סצינה ספציפית בקרב. מן המעט שביכולתו ללקט ולהסיק, פותחה התאוריה כי בעת לוחמה בשטח הפתוח יפרצו קודם המרכבות האשוריות וישרעו תוהו בשורות האויב, מאוחר יותר יחברו הפרשים הן בירית חצים וניסיונות איגוף על הכוח המבולבל והן בלחימה של אדם אל אדם. בשלב זה יפרצו לתוך הזירה הרגלים האשוריים - נושאי הרמחים יחלו בקרבות אדם אל אדם, בחסות חצי הקשתים, עד לכיליון או נסיגת אחד הצבאות.
לעתים התקדמו האשורים בשורות מאורגנות, המזכירות מעט במבנן את הפלנקס היווני, ולרוב הושארו כוחות מאחור כדי למנוע איגופים. חרף כך, היחידות והאסטרטגיה הושפעו רבות על ידי תנאי השטח, תיעודים של קרבות בשטח הררי דווקא מציינים כי מרבית הלחימה נעשתה בידי הפרשים.
לעומת זאת, כשנגע העניין למצור, בחרו האשורים אחת מארבע שיטות:
הטלת מצור והרעבת האוכלוסייה, שימוש באילי מצור ומגדלי מצור, הסתערות על חומות העיר וכיבושן, או חפירת מנהרות מתחת לחומות כדי להביא לקריסתן.
[עריכה] לקריאה נוספת
- תורת המלחמה בארצות המקרא, לאור הממצאים הארכיאולוגיים,יגאל ידין, הוצאת החברה הבינלאומית.
- היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, יעקב ליוור, הוצאת מערכות.
קטגוריות: אשור | היסטוריה צבאית | צבאות
