פיתון (טיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפיתון היא משפחת טילי אוויר-אוויר שפותחו בישראל על ידי רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה.

פיתוח הטיל החל בטיל השפריר 1 (1959), והמשיך בשפריר 2 (1969). הדגם השלישי כבר כונה פיתון 3 (1978), שאחריו פותח הפיתון 4 (1993). הגרסה האחרונה - פיתון 5 - נכנסה לשירות בשנת 2005.

לאורך השנים מוצבה המשפחה כמתקדמת בעולם מסוגה, אך ייצוא הטילים הוגבל עקב חשש לחשיפת סודות ביטחוניים (עם זאת, הפיתון 3 יוצר ברשיון על-ידי הרפובליקה העממית של סין, והפיתון 4 נמצא בשירות חיל האוויר ההולנדי, ובהודו כטיל קרקע-אוויר). בסך הכול הפיל חיל האוויר הישראלי בעזרת טילי המשפחה כ-150 כלי טיס, ובהם מסוקים, מטוסים ואף כלי טיס בלתי מאוישים קטני ממדים.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 שפריר 1 1.2 שפריר 2 1.3 פיתון 3 1.4 פיתון 4 1.5 פיתון 5 2 דגמי ייצוא 3 ראו גם 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

בשנות ה-50 העביר חיל האוויר הישראלי למערכת הביטחון הישראלית דרישה ומאפיינים לייצור עצמי של טיל אוויר-אוויר. זאת כחלק מהמדיניות שנהגה אז ונועדה לקדם את תעשיית הנשק הישראלית ולהפחית את תלותיות הצבא בייבוא ממקורות חוץ (ישראל הייתה אז עדיין תחת אמברגו אמריקאי, ושנים לאחר מכן התחלף זה באמברגו צרפתי). הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) נרתמה לפיתוח הטיל בשנת 1959, תחת השם שפריר.

[עריכה] שפריר 1

שפריר 1
מידע בסיסי
שימוש ראשון	1963 במסגרת ניסויים בצרפת
כניסה לפעילות מבצעית	מלחמת ששת הימים
פלטפורמת שיגור	מיראז' 3
מאפיינים כלליים
הנעה	רקטת דלק מוצק
משקל שיגור	65 ק"ג
אורך	2.5 מטר
קוטר	14 ס"מ
מוטת כנפיים	55 ס"מ
מהירות	מאך 2.5±
טווח	5 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרב	30 ק"ג מטען רסס
מרעום	קרבה/מגע
הנחיה	ביות תת אדום

הדגם הראשון היה ניסיון לפיתוח עצמאי וחדש לחלוטין, ונועד להיות טיל קטן ממדים לפגיעה ישירה. ניסיון זה כשל כבר בשלבי בחינה ראשוניים על ניירות התכנון. מהנדסי רפא"ל פנו לשינוי התוכנית, ולמעשה ביצעו העתקה גרועה של טיל ה-AIM-9B סיידווינדר החדש, בעל ביות על קרינה תת אדומה, בשינויים מסוימים.

בדגם השני של השפריר הוגדל מנוע הטיל, קוטרו הורחב (מ-11 ל-14 ס"מ), גופו הוארך (מ-2 ל-2.5 מטר), וראש הקרב שולש במשקלו (מ-11 ל-30 ק"ג - מדובר בגודל לא רגיל, שמצביע על כך שמהנדסי רפא"ל לא האמינו שהטיל אכן יוכל לפגוע בצמוד למטרה או בתוכה). בסך הכול הוכפל משקל הטיל (מ-30 ל-65 ק"ג), וטווח הירי שלו שופר משמעותית (מ-3 ל-9 ק"מ בגובה רב).

חרף כך שהמפתחים עצמם לא האמינו במבצעיות של הטיל והציעו שיפורים רבים, הוחלט על ייצור ורכישה של כ-200 טילים על-ידי חיל-האוויר בדצמבר 1962, כחימוש אוויר-אוויר עיקרי למטוסי המיראז' 3 ("שחק") החדשים. השיפורים שהוצעו נדחו מסיבות תקציביות, אם כי המפתחים העלו על הנייר מספר שיפורים אפשריים, שמעולם לא יצאו אל הפועל.

ניסויי ירי שבוצעו בצרפת במרץ 1963, היוו כישלון מוחלט. במקרים רבים הטיל כלל לא נורה, וכשהוא נורה - לרוב כשל המנוע לאחר שנייה או שתיים. במערכת הביטחון הוחלט לתקצב את המשך הפיתוח, תוך כדי קליטת הטילים בחיל האוויר. השינויים שבוצעו עסקו בעיקר בשיפור הרש"ק ומרעום הקרבה, כאשר חומר הנפץ הומר במטען רסס יקר, בתקווה שכך יוכל הטיל להשמיד את המטרה גם ממרחק פגיעה גדול יותר. רקטת ההנעה שופרה, אך הוחלפה לחלוטין רק בדגם הבא - שפריר 2.

ביולי 1963 בוצעו ניסויי ירי נוספים בטיל, ואלה גילו שהטיל היה חסר-אונים בעקיבה אחר מטרה מתמרנת ב-2 ג'י, ושעל-מנת לפגוע יש לשגר אותו בזווית של 10 מעלות לכל היותר מקו-הטיסה של המטרה. למעשה מדובר בכישלון לטיל. אחוזי הפגיעה הנמוכים (21% עם מרעום מגע, ו-47% עם מרעום קירבה) היו התגשמות של סיוט למפתחי הטיל, אך למעשה דחפו להצלחה מעל כל שיעור מקובל בפיתוח ההמשך - השפריר 2.

בסך הכול הופלו בעזרת השפריר 1 שלושה מטוסי מיג-21, כולם במהלך מלחמת ששת הימים והעימותים שקדמו לה (יש לציין שעקב הצלחת מבצע מוקד, לא היו כמעט קרבות אוויר במהלך המלחמה).

[עריכה] שפריר 2

שפריר 2
מידע בסיסי
שימוש ראשון	1969
כניסה לפעילות מבצעית	מלחמת ההתשה
פלטפורמת שיגור	מיראז' 3 F-4 פאנטום
מאפיינים כלליים
הנעה	רקטת דלק מוצק
משקל שיגור	93 ק"ג
אורך	2.5 מטר
קוטר	15 ס"מ
מוטת כנפיים	55 ס"מ
מהירות	מאך 2.5±
טווח	5 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרב	11 ק"ג חנ"מ
מרעום	קרבה
הנחיה	ביות תת אדום

עקב הכשלון בפיתוח השפריר 1, הוחלט להתחיל מיידית בפיתוח דור ההמשך - השפריר 2 - תוך שימוש בדור הראשון כבסיס הפיתוח. ההחלטה המשמעותית הראשונה הייתה להשתמש בראש הביות ובמרעום הקרבה האלקטרואופטי של השפריר 1, למרות שכבר בעת תחילת הפיתוח יצאו אל השוק טילים בעלי ראש ביות מקורר וחיישן קרבה אלקטרומגנטי (כגון ה-AIM-9D האמריקאי, שאף שירת בחיל האוויר הישראלי עם הסרת האמברגו האמריקאי). בדיעבד התברר שהחלטה זו הייתה נכונה - תעשיות הנשק הישראליות לא יכלו לפתח באותה תקופה מערכות מתקדמות כל-כך, עם תקציבי פיתוח זניחים ביחס לתקציבים האמריקאיים, וחרף כך, בתנאים מבצעיים הוכיח השפריר 2 עליונות על מתחריו.

על פניו, תהליך הפיתוח היה חלק. הבעיה העיקרית במהלכו הייתה זהות היצרן והמפתחים. משרד הבטחון הוציא מכרז פנימי על ייצור הטיל, על מנת לייעל ולהוזיל את הייצור והפיתוח. בתחילה יוצר הטיל בתעשיה האווירית, אך לאחר שזאת דיווחה על קשיים בתהליכי ייצור של חלק מהמכלולים, חזרה רפא"ל לתמונה - תחילה כקבלנית-משנה, ואחר כך כמובילת הפרויקט.

השינויים מהשפריר 1 התמקדו במכלול ההנחייה וההנעה. ממדי הרש"ק הוקטנו חזרה ל-11 ק"ג חומר נפץ, וקוטר הטיל הורחב מ-14 ל-15 ס"מ. ככל הנראה, גם כאן בוצעו תהליכי הנדסה הפוכה מטיל הסיידווינדר. יש לציין כי הסיידווינדר היווה בסיס להעתקה במדינות רבות, בהיותו אחד מהפופולריים שבטילי האוויר-אוויר בעולם. בכל המקרים הועתק מבנה הטיל במדוייק, כולל הזנב הייחודי בעל גלגלות הייצוב וכנפוני הניהוג הקדמיים. במדינות בעלות טכנולוגיה מתקדמת הועתקו גם מכלולי ההנחייה והביות, ובמקומות מסוימים - כמו בישראל - נוצרו שיפורים ביחס למקור במכלולים אלו. הרש"ק, המרעום ומכלול ההנעה היו לרוב מפיתוח עצמאי.

השפריר 2 עדיין היה מוגבל בפעילות, אך מוצלח יותר נגד מטרה מתמרנת מקודמו. בדומה לכלל טילי התקופה, הטיל יכל להינעל אך ורק כאשר מטוס המטרה הפנה את צינור הפליטה שלו לכיוון המטוס הרודף, בתוך קונוס נעילה צר יחסית.

בשימוש מבצעי, בעיקר במהלך מלחמת יום הכיפורים, הוכח הטיל כאחד מהמוצלחים בכל הזמנים: בסך הכול נזקפו לזכותו 106 הפלות של מטוסים ומסוקים עם אחוזי הפלה גבוהים מ-50%, תוך שהוא עוקף את דגמי הסיידווינדר שהיו אז בשירות חיל-האוויר. את הפלתו הראשונה רשם הטיל למחרת כניסתו לשירות מבצעי, ב-2 ביולי 1969, מול מיג 21 מצרי.

השפריר 2 סיים את פעילותו המבצעית ב-1980. על פיתוח טילי השפריר קיבל מנכ"ל רפא"ל, ד"ר זאב בונן, את פרס ביטחון ישראל לשנת 1970. במבט לאחור ניתן לומר שמגבלות הפיתוח והתקציב לא הגבילו את הטיל לעומת טילים מתקדמים ממנו, והוא היווה בסיס מוצלח להמשך הפיתוח של משפחת הטילים, שזכתה לאחר מכן לשם ההולם - "פיתון".

[עריכה] פיתון 3

פיתון 3
מידע בסיסי
שימוש ראשון	1981
כניסה לפעילות מבצעית	מלחמת שלום הגליל
פלטפורמת שיגור	F-4 פאנטום, F-15, F-16, כפיר
מאפיינים כלליים
הנעה	רקטת דלק מוצק
משקל שיגור	120 ק"ג
אורך	2.95 מטר
קוטר	15 ס"מ
מוטת כנפיים	80 ס"מ
מהירות	מאך 3.5
טווח	15 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרב	11 ק"ג חנ"מ
מרעום	קרבה אקטיבי
הנחיה	ביות תת אדום

בשנת 1978 נכנס לשירות מבצעי טיל חדש, שנקרא פיתון 3. הטיל היה למעשה דור ההמשך של סדרת השפריר, אך זכה לשם חדש וידידותי לאוזניים מערביות, שהלם אותו יותר משפריר (זאת הסיבה מדוע אין בנמצא פיתון 1 ו-2). בעוד שפריר הינו על שם השפרירית (Dragonfly) - חרק מעופף לא מזיק - הפיתון הינו נחש מאיים, גדול ממדים, שחונק את קורבנותיו למוות. בנוסף, המילה פיתון הינה זהה בעברית ובאנגלית.

ההבדלים בין השפריר לטיל החדש הינם בולטים ביותר - מדובר בטיל גדול ממדים יחסית לטיל לטווח קצר (אך עדיין לא בגודל של טיל לטווח בינוני, כמו ה-AIM-120 אמראם), אשר הוארך לשם התקנת רקטת הנעה חדשה, שאיפשרה לטיל מרחב פעולה של עד 15 ק"מ בגובה גבוה ומהירות של מאך 3.5, לעומת 5 ו-2.5 בלבד של קודמו (בהתאמה). שינוי נוסף ובולט לעין בוצע בזנבות הטיל - בעוד שבקודמיו מוקם הזנב בקצה הטיל, הארכת מכלול ההנעה יצרה מרווח בולט בין קצה הטיל לזנבות; כמו-כן הוגדלה מוטת הזנב, וצורתו שונתה ונמשכה אחורה. כך נוצר טיל בעל מאפיינים ייחודיים, הניתן בקלות לזיהוי חיצוני ביחס לטילים אחרים.

השיפורים והשינויים לא פסחו גם על ראש הביות וההנחיה. כעת ניתן היה לשגר את הטיל בזווית של עד 30 מעלות מקו הירי של המטוס, ולהינעל על מטוס גם במצבי טיסה בניצב או חזיתית למטוס התוקף. יכולת זאת היוותה פריצת דרך משמעותית בחיל האוויר הישראלי - עד אז היו בשירותו רק טילים המסוגלים להנעל על הגזרה האחורית (rear sector) של מטוס המטרה בלבד. המשמעות היא שכעת לא נדרש הטייס לתמרן עד למאחורי מטוס המטרה. בנוסף, נטען על-ידי רפא"ל כי לטיל ביצועים עדיפים על פני מקבילו האמריקאי ה-AIM-9L בכל מאפיין - מהירות, רדיוס פניה וטווח פעולה.

הטילים שימשו כנשק העיקרי לקרבות אוויר של מטוסי ה-F-4 פאנטום ("קורנס") והכפיר הישראליים, ובמהלך מבצע שלום הגליל ולפניו הופלו בעזרתם 35 מטוסים ומסוקים סוריים.

[עריכה] פיתון 4

פיתון 4
מידע בסיסי
כניסה לפעילות מבצעית	מבצע דין וחשבון
פלטפורמת שיגור	מטוסי F-4 פאנטום, F-15 ,F-16, מערך נ"מ קרקעי משולב (בשירות צבא הודו)
מאפיינים כלליים
הנעה	רקטת דלק מוצק
משקל שיגור	120 ק"ג
אורך	2.95 מטר
קוטר	15 ס"מ
מוטת כנפיים	50 ס"מ
מהירות	מאך +3.5
טווח	15 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרב	11 ק"ג חנ"מ
מרעום	קרבה אקטיבי, גיבוי בחיישן מגע
הנחיה	ביות תת אדום

כניסת הפיתון 4 לשירות, בשנת 1993 (הטיל נחשף לציבור בשנת 1995), היוותה את המהפכה האמיתית בשוק טילי האוויר-אוויר לטווח קצר.

לאחר איחוד גרמניה ונפילת מסך הברזל בתחילת שנות ה-90, התגלתה לעולם המערבי תמונת מצב עגומה: טילי הוימפל R-73 מתוצרת ברית המועצות, שנכנסו לשימוש עוד בשנת 1985 ופיתוחם החל עוד בשנת 1973, היו למעשה המתקדמים מסוגם בעולם. עד אז רווחה בקרב מדינות הברית הצפון אטלנטית דעה מזלזלת ביכולות הטילים הסובייטיים. ניסויי ירי שבוצעו בגרמניה על מטוסי מיג-29 הראו עליונות ברורה של ה-R-73 על פני מתחרהו המערבי - הסיידווינדר. דבר זה האיץ את פיתוח הטילים איריס-טי ו-AIM-132 אסראם האירופיים. ה-R-73, כקודמו המולניה R-60, היה טיל בעל מבנה אווירודינמי ייחודי - לטיל היו עוד ארבעה משטחי ניהוג וייצוב בקדמת הטיל (כל שאר טילי האוויר-אוויר בעולם היו בעלי ארבעה משטחי ניהוג בלבד). בנוסף הייתה לטיל קישוריות לכוונת קסדה (תצוגה עילית), שאיפשרה לטייס לנעול את הטיל במבט בלבד, גם מעבר לטווח הנראה של ראש הביות.

בעת חשיפת הפיתון 4 לציבור הרחב, התגלה מבנה אווירודינמי בעל דימיון רב לזה של ה-R-73: משטחי זנב ארוכים ומשוכים לאחור לצרכי ייצוב; על ראש הביות מוקמו ארבעת משטחי הניהוג הקדמיים המוכרים, כשלפניהם הוצבה עוד רביעיית משטחי ייצוב; וכן נוספו עוד שני משטחי ניהוג ישרים על מכלול ההנחיה. מבנה זה, שלמעשה לקח קדימה את הרעיונות שבבסיס הטילים הרוסיים, הביא ליצירתו של טיל חדש לחלוטין ובעל יכולות תימרון שעד אז נחשבו לבלתי אפשריות - בין השאר, הטיל מסוגל לבצע סיבוב של מעל 220°.

מרבית מרכיבי הטיל הוחלפו ושודרגו, כאשר בנוסף לשינוי במבנה האווירודינמי הוחלף מקטע ההנחיה והביות. כעת המושג "שגר ושכח" קיבל משמעות שונה מהמקובל: הטיל יכל לעקוב אחרי מטרות מתמרנות גם ב-9 ג'י, בעלות חתימת חום נמוכה על רקע בעל ניגודיות נמוכה. ראש ההנחיה ידע לתכנן נתיב טיסה מיטבי שבו גם אם המטרה תוחטא בהזדמנות הראשונה - עדיין תהיה הזדמנות שנייה לפגיעה [1]. כמו כן, לראשונה בטילים ישראליים, נכנסה לשימוש כוונת קסדה משולבת (מתוצרת אלביט מערכות), שאיפשרה לטייס לנעול על מטרה שאינה בקו הירי המקובל (למשל כזו הטסה בקו חליפה מקביל למטוס) באמצעות מבט בכיוון המטרה בלבד. המושג All-Aspect (יירוט בספירה מלאה) שודרג גם הוא - בעוד יכולות הפיתון 3 היו מוגבלות למדי, הפיתון 4 יכל לנכס לעצמו את המשפט "ראית - נעלת - הפלת". מעכשיו לא נאלצו טייסים לתמרן חדות על מנת להכנס לעמדת ירי בטוחה, או לשחרר חימוש יקר ובידוני דלק על מנת להקל את משקל המטוס לפני הכניסה לקרב-אוויר.

באופן אירוני למדי, הטיל מעולם לא עבר טבילת אש מבצעית. בעוד הדורות הקודמים זכו להפלות רבות במסגרת מלחמות העבר, ותוך-כך הגדילו את אימת חיל האוויר הישראלי בעיני יריביו הערביים, לא הייתה ולו הפלה אחת של כלי-טיס זר בכל שנות שירותו המבצעי של הטיל, החל משנת 1993 ועד 2005, אז נכנס לשירות מבצעי הפיתון 5 (ההפלה היחידה באותה תקופה נזקפת לזכות מסוק-קרב, שהפיל מטוס קל שחדר לתחום הטיסה הישראלי).

[עריכה] פיתון 5

פיתון 5
מידע בסיסי
כניסה לפעילות מבצעית	2006, במהלך מלחמת לבנון השניה
פלטפורמת שיגור	מטוסי קרב ישראליים
מאפיינים כלליים
הנעה	רקטת דלק מוצק
משקל שיגור	103.6 ק"ג
אורך	2.96 מטר
קוטר	16 ס"מ
מוטת כנפיים	64 ס"מ
מהירות	מאך 4
טווח	20 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרב	11 ק"ג של חנ"מ
מרעום	קרבה אקטיבי, מגובה בחיישן מגע
הנחיה	ביות תת אדום

הפיתון 5 נכנס לשירות בשנת 2005, והיווה את ההמשך הטבעי לפיתון 4. למעשה, בחיל-האוויר כלל לא חשבו שיש צורך במחליף לפיתון 4: הטיל סיפק את כל צרכיו המבצעיים של טייס הקרב. אולם ברפא"ל חשבו אחרת, והצליחו לשכנע את קברניטי החיל בכך שיש לאן להתקדם, ובשנת 1997 הוחל בפיתוח הטיל.

מרבית השינויים בין הדגמים הינם פנימיים (ומסווגים) - מפתחי הטיל בחרו שלא לעבור לשיטת הניהוג הווקטורי, אלא להשאר עם המבנה הקודם. ההבדל החיצוני היחיד הוא הארכת מוטת הכנפיים (מ-50 ל-64 ס"מ), והארכה בסנטימטר בודד של גוף הטיל. טווח הטיל הוגדל ל-20 ק"מ (לעומת 15), ומהירותו הוגדלה למאך 4 (לעומת 3.5). ראש הביות שודרג, וכעת יכל להבחין במטרות בצורה ברורה מאי-פעם. אך כל אלו לא מתקרבים ולו במעט אל הייחודיות האמיתית בטיל: היכולת להנעל על כל מטרה, ללא תלות במיקומה היחסי אל המטוס התוקף. הטיל מסוגל להנעל על מטרה הנמצאת ממש מאחוריו, וכרגע הינו היחיד מסוגו בעל יכולת כזאת (המכונה "יכולת [נעילה ב] ספירה מלאה" - Full Sphere Capability. להמחשה - [2]).

השינויים בראש הביות נתנו לו יכולת הדמיית תמונה מתקדמת: בעוד חיישן תת-אדום רגיל רואה כתמי אור בלבד, חיישן בעל הדמיית תמונה מסוגל לראות תמונה ממשית, ולהבדיל בין חלקי המטרה השונים - כמו גם להבדיל בין כתם אור שיוצר נור הטעיה לבין זה של מנוע המטרה (חיישן מקביל מפותח על ידי ריית'און האמריקאית לשימוש בטילים מתחרים כגון ה-AIM-9X סיידווינדר) שינויים אלו חייבו שימוש במחשב הנחיה חזק במיוחד, שאף הוחלף פעמיים במהלך פיתוח הטיל. תוצר נוסף של מערכת הדמיית תמונה הינה היכולת לפגוע במרכז המטרה ולא רק באזור המנוע, וכך להביא להסתברות הפלה ודאית.

בנוסף, הטיל הינו בעל יכולת נעילה לאחר השיגור (LOAL - Lock On After Launch), ויכולת פעולה גם מעבר לטווח הנראה של הטייס (אמנם לא במובן הרגיל, המשמש לתיאור טילים לטווח בינוני ומעלה, אך קרוב לכך).

	"כל מה שאנחנו עושים, מאז תחילת הדרך, הוא בעצם לאפשר, או להקל, על טייס הקרב הישראלי להגיע לעמדת הירי ממנה הוא ישמיד את האויב. למעשה, האידאל מהבחינה הזאת, הוא להסיר מהטייס את הצורך לנווט ולהביא את המטוס שלו לעמדת ירי. אנחנו באנו ואמרנו עכשיו לטייסים - 'איפה שאתה נמצא זאת עמדת הירי שלך, כל מה שנשאר לך לעשות הוא ללחוץ על הכפתור'. ואת זה עושה הפיתון–5".
-- דן רוזן, מותיקי פרויקט הפיתון, בראיון לבטאון חיל האוויר

את טבילת האש המבצעית שלו עבר הפיתון 5 במהלך מלחמת לבנון השניה, כאשר בשני מקרים שונים הופלו בעזרתו מזל"טים בשירות החיזבאללה - אלה סומנו כאיום האווירי העיקרי שאיתו צריך להתמודד חיל האוויר הישראלי במערכה זאת, ביחד עם הרקטות הארטילריות לטווח ארוך, לאחר שבמהלך שנת 2005 חדרו פעמיים מזל"טים של החיזבאללה לתחום ישראל, אך יצאו ממנו עוד לפני שהוזנקו לעברם מטוסי-קרב. למעשה, במהלך ניסויי הטיל השונים, זה בדיוק היה מתאר האיום - מזל"ט קטן ממדים בעל חתימת חום נמוכה, הטס בגובה נמוך. כמו בניסויי הירי, גם בשימוש המבצעי הוכיח הטיל את יכולותיו, פגע ישירות במטרה, וכבר למחרת התנוסס על המטוס המפיל סימן הפלה טרי.

[עריכה] דגמי ייצוא

עקב שילוב של טכנולוגיות מסווגות וייחודיות, נמנעה ישראל מלייצא את טילי המשפחה, למעט במספר מקרים מצומצם:

• סין

בשנת 1982 נחתם הסכם בין ישראל לסין על ייצור בהרשאה של טילי הפיתון 3 במפעלים בסין, כאשר בתחילה נמסרו (בשנת 1983) לסין טילים שיוצרו בישראל. בשנת 1988 הוחל בייצור סדרתי של הטילים בגרסה הסינית, שנקראה PL-8, ונועדה לשימוש במטוסי קרב מתוצרתה.

עקב היותם טילי האוויר-אוויר המתקדמים ביותר של סין, יוצרו אלה בכמויות משמעותיות, וזכו גם לגרסאות מתקדמות יותר. הסינים טוענים שהגרסה האחרונה הינה בעלת קישוריות לכוונת קסדה מתוצרתם, המשפרת את ביצועי הטיל.

• הודו

צבא הודו רכש ב-2004 מערכת מתוצרת רפא"ל, המשלבת בין טילי פיתון 4 לטילי AIM-120 אמראם, לצורך שימוש באמצעים נגד מטוסים. טילי הפיתון קיבלו מאיץ (בוסטר) נוסף על מנת לאפשר ירי מגובה הקרקע (במצב רגיל, טיל אוויר-אוויר משתמש גם בכוח ההתמדה שנוצר ממהירות התעופה של המטוס המשגר).

• הולנד

חיל האוויר ההונלדי רכש כמות לא ידועה של טילי פיתון 4 לצורך שימוש במטוסי הקרב שלו. טילים אלו הינם בעלי יכולת מוגבלת ביחס לגרסה שמופעלת בחיל האוויר הישראלי.

כמו כן בוצעו בדיקות היתכנות של שימוש בפיתון 4 על מטוסי F/A-18 הורנט, F-5 ונוספים, אך אלה מעולם לא יצאו אל הפועל.

[עריכה] ראו גם

• דרבי - טיל אוויר-אוויר לטווח בינוני מתוצרת רפא"ל
• AIM-132 אסראם - טיל אוויר-אוויר לטווח קצר מתוצרת בריטית
• איריס-טי - טיל אוויר-אוויר לטווח קצר מתוצרת גרמנית

[עריכה] לקריאה נוספת

• מאיר (מוניה) מרדור, רפא"ל, בנתיבי המחקר והפיתוח לביטחון ישראל (תל אביב, 1981)

[עריכה] קישורים חיצוניים

• משה וינברג, שפריר 2: פיתוחו והפעלתו של טיל אוויר-אוויר (ענף היסטוריה במטה חיל האוויר, נובמבר 1999)
• נועם אופיר ורן רוזנברג, משאיר את כולם מאחור, (בטאון חיל האוויר, גיליון 152, אוגוסט 2003)