מודל הנפש הפרוידיאני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] המודל הסטרוקטורלי
המודל הסטרוקטורלי הוא המייצג את מבנה הנפש על-פי פרויד. לפי פרויד, הנפש הינה מבנה מורכב המחולק לשלוש רשויות, והן:
- סתמי - איד: החלק המאגד את היצרים הטבעיים
- אני - אגו: החלק המהווה את עיקר המודע של האדם
- אני עליון - סופר אגו: החלק המאגד את המוסר וצורכי החברה
[עריכה] סתמי
אחת ממסקנותיו של פרויד נובעת מכך שבעולם קיימים, במשך כ-400 מיליון שנים, בעלי חוליות , שלהם (וגם ליצורים שקדמו להם) היה מכנה משותף, מעבר למאפיינים הפיזיים, הבא לידי ביטוי בכך שכולם מונעים על ידי יצרים.
על פי הלך מחשבה זה, אין זה הגיוני כלל לסבור שהיצרים החייתים נעלמו כלא היו בנפשו של האדם, פרויד הניח כי היצרים החייתיים עודם קיימים גם אם בצורות עקיפות. כך ניתן לנסח את ה"רשות" הנפשית הראשונה מבין שלוש: האיד, או - הסתמי.
האיד הוא, לדברי פרויד: "כל אשר ילוד אישה מביא איתו מלידה, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, הוה אומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני", כלומר - סך היצרים הנפשיים הקמאיים שלנו, בצורתם הפשוטה ביותר. האיד נוהג לפי עקרון ההנאה: רדיפה אחרי ההנאות, ובריחה מן הכאב.
בתחילה ציין אותו פרויד בליבידו - יצר המין, האנרגיה המינית, אך החל מ-1920, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, קבע שני יצרים שונים בבסיס האיד: הארוס - האהבה, יצר החיים - והטאנאטוס - המוות, יצר ההרס.
[עריכה] אני
בניגוד לאיד, הטבוע באדם מלידה והינו תוצר של אבולוציה בת מיליוני שנים, עם הרשות השנייה בני האדם אינם נולדים, אלא היא מתפתחת אגב מגע עם המציאות. רשות זו היא האגו, או האני.
האני היא הרשות הנתונה ללחצים מכל הכיוונים. מצד אחד - המציאות, מצד שני המאווים של הסתמי, ומן הצד השלישי - המוסר של האני העליון.
האני הוא החלק המודע לנו ביותר, שתפקידו כפול:
- לתווך בין הדחפים שמעמיד האיד, ובין המציאות
- לווסת בין דחפים אלו לבין האני העליון (כלומר בין האיד, לסופר-אגו).
דוגמה ראשונה לתפקיד הראשון היא התינוק היושב בעריסה. ההתפתחות של האגו מגיעה כאשר התינוק רוצה חלב, או את מגע האם, ואינו מקבלו. בתחילת שלב זה, האני עדיין אינו קיים. עם הזמן מתפתחת אצל התינוק הפרדה בינו ובין האם, ואיתה הכרה ראשונית בעולם חיצוני, השונה ממנו גופו, שלא תמיד נענה לרצונותיו. ניתן לומר שעם הכרה זו נוצר האני.
דוגמה שנייה לתפקיד הראשון, היא החשיבה הרציונלית. כאשר הילד הרך, שלצורך הדוגמה גדל בבית עם נימוסים ויקטוריאנים, רוצה עוגיה, אין הוא פשוט לוקח עוגיה מהצנצנת. ההיגיון שלו מזהיר אותו, שלא יקבל עוגיה אם לא יבקש בנימוס, או יחכה לסוף הארוחה. זוהי בעצם ההכרה הנפשית שכדי לספק את יצריי ולהימנע ממכאוב, אני צריך לנהוג לפי חוקים אוביקטיביים שקיימים במציאות, השונים מהדרך בה אני רוצה ומרגיש. הכרה זו, מכונה גם עקרון המציאות.
[עריכה] אני עליון
לצורך ההשוואה, פועל הסתמי לפי עקרון ההנאה, בעוד האני, לפי עקרון המציאות. מלבד שני אלה, קיימת רשות שלישית - האני העליון. האני העליון הינו המצפון, והוא המחולל של רגשות האשם. לרשות זו ניתן תפקיד מכריע בדרך בה שומרת וממיינת הנפש את המידע שהיא מקבלת.
תפקיד האני העליון לבקר ולמנוע מבעד היצרים לפעול, ולהגיע לתודעתנו אם אינם מוסריים. הוא השומר המוסרי, ובזכותו, על-פי פרויד, יכולים בני האדם לקיים חברה. רוב תהליכיו הם בלתי מודעים לנו, כפי שמשאלות איד רבות אינן ידועות לנו, ואנו יכולים להרגיש את פועלו, במוסר הכליות וברגשות האשם שאנו מרגישים, לעיתים אף ללא סיבה רציונלית-מוסרית מוצדקת.
במקום מצב שבו החברה תפעל בדיכוי ובאלימות כלפי היצרים שלנו (כפי שקורה בחברת קופים למשל, או אריות, כאשר הזכר השליט כופה את שלטונו בכוח), מבנים הפרטים חלק של החברה, החלק ששומר על הסדר החברתי, בתוכנו.
ניתן לראות את תפקידו של האני העליון "כזרוע חברתית", המצויה עמוק בנפש האדם. אותה זרוע, מקורה בשנים הראשונות של הילדות, אך עם ההתבגרות היא נפרדת מהעולם החיצון ובעלת ישות משל עצמה.
ניתן לדמות את הנפש לבית, בו גרים הורים, ילד, וסבא וסבתא. הילד מפונק ואינו יודע שובע. ההורים מנסים לרצות את ילדם ולמנוע ממנו להיפגע. הסבא והסבתא, אחראים על המסורת והחוקים. הם גוערים בילד ולא מרשים לו לקבל את כל מה שהוא מבקש. ההורים תפקידם לקשר בין הילד, הסבים והעולם החיצון.
נדמה שעל חדרו של הילד שומר אחד ההורים, ולא נותן לכל דבר להיכנס ולהגיע לעיני הילד, שמא יפגע בו הדבר. ישנם דברים, שהם כל כך מסוכנים לילד, שההורים שומרים אותם במחסנים נעולים, שמא יוודע לו הדבר. ההורים משולים לאני, הסבים - לאני העליון, הילד - לאיד, ההורה השומר - למנגנוני ההגנה של האני, והמחסנים - לנבכי הלא מודע.
[עריכה] המודל הדינמי
את הדינמיקה בין הרשויות השונות תיאר פרויד באמצעות המודל הדינמי. פרויד דימה את האישיות לאנרגיה פסיכית, היכולה לעבור ממבנה אחד של האישיות למבנה שונה. אנרגיה זו, שמקורה במזון אותו צורך האדם, אינה נעלמת, אלא מומרת. על-פי קביעה זו, כל כמות אנרגיה הנכנסת מרשות נפשית אחת משמשת רשות נפשית אחרת.
כך העניק פרויד, לדוגמה, הסבר לתופעה שבה בני אדם מוסריים, הולכים ומפתחים מצפון חזק ככל שהם עונים יותר על צורכי החברה. במקום שמצפונם ירפה מהם ככל שיסבלו יותר למען המוסר, מצפונם רק הולך וגדל ומענה אותם עינויים נוספים. ההסבר המוצע על-פי מודל זה הוא, שהאנרגיה הנחסכת מהגשמת הצרכים שבאיד, עוברים לאני העליון, ומחזקים אותו.
[עריכה] המודל הטופוגרפי
בהרצאות המפורסמות של פרויד בנושא "המבוא לפסיכואנליזה", פותח פרויד בתאור והסבר על מעשי כשל: הטעויות הקטנות שבני אדם נוטים לעשות בלא לשים לב, המראות על כוונותיהם האמיתיות. ביניהם: שיכחה, פליטת פה, פליטת קולמוס, שגיאת קריאה וכו'. מעשי כשל אלו מכונים גם "טעויות פרוידיאניות".
דוגמה ל"טעות פרוידיאנית": יושב ראש הפרלמנט שבפתיחת ישיבה, אומר בחגיגיות "אני מכריז על סיום הישיבה!". דוגמה נוספת: שכיר, שכאשר הוא מחפש מקום חניה בחניון עם הבוס שלו, שואל אותו "אפשר לחנוק פה?" (במקום לחנות פה). הדוגמה המוכרת ביותר היא שיכחה של שמו של אדם מסוים בצורה שיטתית. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות. מהללו נוכל ללמוד, אליבא דפרויד, שישנם דברים בנפשות בני האדם שהם אינם מודעים אליהם.
על-פי פרויד, קיימת חלוקה נוספת של הנפש, לרמות שונות של מודעות, אשר אינן חופפות בהכרח את הרשויות הנפשיות. על-פי מודל זה, המכונה המודל הטופוגרפי, ניתן להבחין בין 3 רמות שונות של מודעות:
- המודע: סך הדברים שבהכרת האדם - "כל מוצג המצוי בתודעתנו והנתפס על ידינו".
- הקדם מודע (הסמוך למודע): כל נתון פסיכי הנמצא על ידינו בצורה חבויה, אלא שאפשר לעוררו מדעת, כדוגמת ההיזכרות, ההיכרות.
- הקדם-מודע משמש גם כ"צנזור" בין המודע ללא מודע כאשר רעיונות לא רצויים לא מתקבלים למודע אלא עוברים ללא מודע.
- הלא מודע: כל נתון החבוי בנפשנו, שאין בידינו להעלותו בצורה ספונטאנית על פני השטח של התודעה. לדוגמה: מאורע טראומטי שחווה האדם בילדותו, שאין הוא יכול להיזכר בו בשום אופן או להכיר אותו, נמצא בלא-מודע. לעיתים מדובר בידע שאילו היה האדם מודע עליהם, היה מאיים עליו או מעורר בו חרדה.
- הערה: ה"תת-מודע" הוא מושג עממי שבדרך כלל בא להחליף את המושג "לא-מודע". מושג זה מחלק את הנפש לשני חלקים במקום לשלושה, ומתעלם מחשיבות הקדם-מודע. מושג זה אינו מקובל בפסיכותרפיה המקצועית, והוא מופיע לרוב לצורך ספרותי או עממי, או בספרי רפואה משלימה וכאחד ממושגי העידן החדש.
גם בתוך הקדם מודע והלא מודע ישנם שלבים שונים של עומק ו"זמינות" המידע. לדוגמה - ישנם זכרונות, שהדרך היחידה להכירם היא בהיפנוזה. הרחקתם של הזכרונות השונים מתודעת האדם אינה סימן לחוסר היעילות או לרפיונם של הכוחות הנפשיים, אלא להיפך - היא תוצאה של תהליך מיוחד ודינמי ביותר - תהליך ההדחקה.
[עריכה] עקרון הקביעות
עקרון הקביעות הוא עיקרון בסיסי שניתן לבארו מבחינה פיזיולוגית כך : "מערכת העצבים היא מנגנון, שתפקידו להרחיק מידי פעם את הגירויים הנקלטים, למישור התחתון הנמוך, ככל האפשר." פעולה זו משרתת מניעת גירוי מתמיד של האורגניזם על ידי זכרונותיו, דהינו - אין האדם שוכח דבר, אלא מאחסנו באזור נפשי נגיש פחות.
ניתן לדמות את הזיכרון למחסן - שבו חלק מהדברים נמצאים בפתח המחסן, חלק בסופו, וחלק מאחורי דלתות נעולות וכספות.
[עריכה] חרדות
לדעת פרויד, הנפש האנושית עשויה לפתח בתוכה הסתבכויות, המונעות מן האדם תיפקוד מתאים כלפי המציאות. תהליכים אלו מכונים חרדה, ופרויד הבחין בין שלושה סוגים שלהן:
- חרדה מציאותית: מזהירה את האורגניזם מפני סכנות חיצוניות
- חרדה נוירוטית: נובעת מהחשש שהאני יאבד שליטה על הסתמי
- חרדה מוסרית: נובעת מרגשי האשם שמקורם באני-עליון
את הפסיכואנליזה פיתח פרויד על-מנת להתגבר או להקל על חרדות אלה.
[עריכה] מנגנוני הגנה
לא כל הזכרונות המורחקים אל הלא מודע, מורחקים לשם "סידור המחסן". ישנם זכרונות מסוימים שידיעתם מביאה לחרדה, ולכן הם עוברים הדחקה - הרחקת הידע לאזור הלא מודע, כך שהוא אינו יכול לפגוע באדם ולהפריע את חייו היומיומיים. לרוב ניתן למצוא טראומות ילדות מודחקות אל הלא מודע, אך גם יצרים שאין האדם יכול לקבל, ומשאלות אסורות, מודחקים אל הלא מודע.
ההדחקה היא הבסיסית ביותר מבין כמה מנגנוני הגנה - מנגנונים נפשיים שמטרתם לאפשר ליחיד להתמודד עם חרדות ומציאות מאיימים על ידי שיבוש היכולת להכיר בהם, לדעת אותם, להבין אותם. מלבד ההדחקה, שהיא כאמור מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר, ישנם מספר לא מועט של מנגנוני הגנה אחרים שמשמשים את האדם - הכחשה, התקה, המרה, השלכה, רציונליזציה ועוד.
דוגמה: אשה מוכה על ידי בעלה, יכולה להתמודד עם מציאות זו באמצעות רציונליזציה - מתן תירוץ הגיוני לתופעה כדי להתכחש לאמת שבה ולאחריות של האדם עליה - הוא בעצם עושה את זה מאהבה, הוא לא שולט בזה וכו'. מנגנון הגנה פרימיטיבי הוא ההכחשה - שאותה ניתן למצוא בצורה הפשוטה ביותר בקרב ילדים - "לא לקחתי את הסוכריה!"
מנגנוני ההגנה הם, על-פי פרויד, צורכי אנרגיה משמעותיים ביותר, ומביאים לסילופים ניכרים של המציאות. כל מנגנוני ההגנה פועלים בעיקר במישורים לא-מודעים, ואף על פי שהכרות עם מנגנוני ההגנה חשובה כשלעצמה, ההדחקה היא החשובה מכולם עבור הבנת יצירה של הרשות השלישית בנפש - האני העליון.
[עריכה] המודל הפסיכוסקסואלי
- ערך מורחב – המודל הפסיכוסקסואלי
בנוסף לחלוקת הנפש במצב נתון, מציע פרויד מודל התפתחותי, המתאר את היווצרותה של הנפש עבור אדם בן-תרבות.
תחילת ההתפתחות בתינוק בן יומו. כאמור, תינוק זה מפתח לעצמו "אני", המכיר ומסוגל להתמודד ולתווך בין הסתמי למציאות החיצונית. לפי תורתו של פרויד היצרים - הליבידו, האהבה והמוות - אינם מתפתחים עם ההתבגרות המינית, כפי שנהוג היה לחשוב עד זמנו. פרויד סבור, שיצרים אלו קיימים עם התינוק מיום היוולדו, והוא חילק את המיניות הילדותית לשלושה שלבים:
השלב האוראלי (אוריס - פה, בלאטינית): מקביל פחות או יותר לשנה הראשונה של התינוק- הוא השלב שבו התינוק מנסה לקלוט את העולם בעיקר באמצעות הפה, אך גם דרך העור והחישה הפיסית. הפה הוא המקור העיקרי למיניות, ושיאה - יניקה משדי האם. הפה מכיל גם משמעות הרסנית - הנשיכות; הצורך לנשוך מופיע כששיניו מתחילות לצמוח.
השלב האנאלי (אנוס - פי הטבעת): חופף בדרך כלל את השנה השנייה והשלישית. תקופה שבה נועד לפי הטבעת אזור ארוגני ראשי. גירוי רירית פי הטבעת, על ידי עשיית צרכים ויצירתם, גורמת לתינוק הנאה. בשלב זה הסביבה מחנכת את העולל לוותר על צואתו למען ההיגיינה והניקיון: בתחילה אין התינוק מסכים, הוא רוצה לשמור את צואתו, שכן היא חלק מגופו. הוא לומד לשלוט בסוגרים ולעשות צרכיו במקום הראוי לכך, כדי לשמור את אהבתם אליו.
שני שלבים אלו הם מיניות אנושית בצורתה הפרימיטיבית. כאשר ישנם חסכים או מעבר לא נורמאלי של אחד מהשלבים, מפתח האדם, לפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הפרעות התנהגות.
דוגמה: אדם בעל חסכים אוראליים, יצטרך לשים תמיד משהו בפה - בוהן, סיגריה, עט, או דבר מאכל. אדם שנמנעה ממנו היכולת לשמור את צרכיו ולשחק בהם בתחילת השלב האנאלי, יהפוך לחסכן וקמצן, וידאג תמיד לרכושו - כמי שמפחד תמיד על הצואה שהייתה חלק מגופו ונלקחה ממנו.
השלב הפאלי ("פאלוס" - ביוונית הפין): עתה מהווים אברי המין את האזור הארוגני העיקרי. מתאפשר פורקן מתח באמצעות האוננות. בשלב זה מתחילים להתפתח אצל הילדים תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה שבהם הילד מתאהב בהורה שכנגד.
בגילאים 5-3, כאשר מגיע האני לפיתוחו, והילד מגיע לשלב הפאלי, מתפתחות אצל הילד תשוקות ארוטיות, שמושאן הוא ההורה מן המין השני. דהיינו, מושאו הארוטי של הילד היא אמו והילדה שמה את אביה בתור מושא אהבתה. כאשר מבחין הילד בנוכחות ההורה האחר בתור המאהב של מושא האהבה, הוא מפתח חרדת סירוס מההורה האחר. שני דברים אלו: התשוקה אל ההורה מן המין האחר, ואימת הסירוס – מהוים יחדיו את תסביך אדיפוס ואלקטרה.
כבר בשלבים הראשונים, בזמן פיתוח האני, מפנים הילד את חוקיו של הוריו, ונוהג לפיהם. הפנמה זו, בשלבים המוקדמים של הילדות אינה רציונלית; למעשה היא בנייתה של הרשות הנפשית השלישית – האני העליון או הסופר אגו.
יצירת האני העליון היא ההפנמה הנפשית הלא מודעת של מערכת האיסורים והחוקים של ההורים, המגיעה לכדי יצירה של רשות נפשית, שבכוחה לבקר את הדחפים הלא מודעים של הסתמי. על-פי פרויד, פתרונו של תסביך אדיפוס מגיע על ידי הדחקת המאווים לגילוי עריות, והפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר. יחד עם הפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר, מופנמת התבנית של אהבה למין השני.
הילד מפנים את מוסר אביו, הוא מעריץ אותו ומנסה לחקותו. האב הוא סמכות מוסרית, והוא מופנם באני העליון כמצפון. אהבתו המודחקת לאם הופכת לדפוס של אהבת נשים, כדרך שאוהב אביו את אימו.
שלב החביון: שלב זה מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל 10. בשלב זה מודחקים כל הדחפים המיניים ומתועלים לרכישת ידע.
השלב הגניטלי: (מלטינית- "גניטלס", שפירושו איברי רביה). בשלב זה המתחיל בגיל 10 ונמשך עד ההתבגרות, הדחפים המיניים עולים למודע.
