מאטסואו באשו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פסל של באשו מהעיר אוגקאי

מאטסואו באשו (1644 – 28 בנובמבר 1694 松尾芭蕉) – שם עט (האיגו ביפנית) של משורר יפני מתקופת אדו. נחשב כמי שרומם את צורת השירה היפנית המכונה הייקו לדרגות העליונות ביותר, אף על פי שבזמנו היה באשו ידוע כמשורר בסגנון הקרוי "האיקי נוֹ רנְגָה" (חרוזים מקושרים, קומיים למחצה, שנוצרו על ידי קבוצה של משוררים). במאה ה-19 התפתח מהבית הראשון של הרנגה (הקרוי הוֹקוּ) סוג חדש של שירה הידוע כ"האיקי". היה זה המשורר שיקי מתקופת מייג'י שכינה לראשונה סוג שירה זו "האיקו".

[עריכה] שמות

"מאטסואו" היה שם משפחתו של המשורר, אך לרוב מתייחסים אליו כל "באשו" ומשמיטים את שם המשפחה. הוא היה ידוע כקינסאקוּ כילד, ומוּנפוּסה כשבגר. הוא השתמש בכמה שמות ספרותיים. השם הראשון שנטל לעצמו היה טוּסאי שמשמעו אפרסק בוסר (או "אפרסק בכחול") מחווה למשורר הסיני לי פו שמשמעות שמו "שזיף בלבן". את שמו הידוע כיום באשו שפירושו "עץ בננה", נטל לאחר שקיבל מתלמידו עץ בננה ושתל אותו בסמוך לבקתתו. נאמר שהאקלים היה קר מידי מכדי שהעץ ישא פירות, וכי הוא התכוון ששם העט יכוון לרעיון של משורר חסר־תועלת, או לפחות את החיבה למה שהוא חסר־תועלת.

[עריכה] קורות חיים

הוא נולד באוּאנוֹ במחוז "איגה" שליד קיוטו. הוא היה בנו של סמוראי מדרגה נמוכה שמת ב-1656 כשבאשו היה בן 12. באשו עבד תחילה בשרותו של האציל המקומי, טוֹדוֹ יוֹשיטאדה שהיה מבוגר ממנו בשנתיים בלבד. שניהם נהנו לכתוב האיקו ועבודותיו הידועות הראשונות של באשו נכתבו סביב 1662. ב-1664 הודפסו שיריו הראשונים בקיוטו. בתקופה זו אימץ באשו את השם בעל המקור הסמוראי מונפוסה. ב-1666 מת פטרונו ובאשו העדיף לעזוב את ביתו מאשר לשרת אדון חדש.

על פי המסורת הוא חי בקיוטו לפחות חלק משש השנים הבאות. הוא הדפיס שירים בכמה אנתולוגיות בתקופה זו. ב-1676 עבר באשו להתגורר באדו (כיום טוקיו). הוא המשיך לכתוב, וב-1676 כבר היה ידוע כאמן של האיקי. הוא הדפיס ספרים בעצמו ושפט בתחרויות שירה. סביב באשו התקבצה עדת תלמידים, שבנו עבורו בחורף 1680 את בקתת באשו הראשונה.

באשו חש חוסר סיפוק מהצלחתו ופנה למדיטציה בסגנון זן לנחמה. בחורף 1682 נשרפה הבקתה, ואימו מתה בתחילת 1683. בחורף של 1683 בנו מאמיניו בקתה שנייה, אך הוא נותר חסר סיפוק. בסתיו 1684 הוא החל במסע שלו קרא אחר־כך "רשומות של שלד סחוף רוחות" ("נוזאראשי קיקו"), הכותרת של יומן המסע שהכיל סיפורים ושירים שהפיק עם תום המסע. המסע החל מאדו להר פוג'י, לאיסה, אואנו וקיוטו לפני שחזר לאדו בקיץ 1685.

מקצב הליכתו המהיר במסעותיו, יש המשערים כי ייתכן שבאשו היה נינג'ה. מסעותיו אפשרו לבחון את התנאים במחוזות השונים ולשמוע את החדשות האחרונות, מידע משמעותי לשליטי שוגונות טוקוגאווה, שנהגו להעסיק נינג'ות לעבודה מסוג זה. מקום הולדתו של באשו במחוז איגה היה עשיר במסורת של נינג'ה, וייתכן שהיה שומר ראשו של טודו יושיטאדה בצעירותו. עם זאת, רק חוקרי ספרות מעטים כיום מקבלים ברצינות את הטענה כי היה מרגל עבור שוגונות טוקוגאווה.

נראה כי המסע הצליח להוציאו מהמרה השחורה בה לקה וכתביו במשך השנים הבאות מספרים על הנאתו השלווה מידידות ומהטבע. הוא ערך מסע קצר לקשימה בסתיו של 1867 על מנת צפה בירח הקציר (הירח המלא בתקופת יום השוויון הסתווי), ושוב הוציא יומן מסע, "טיול למקדש קשימה" (קשימה קיקו).

בחורף של אותה שנה הוא החל מסע ארוך נוסף, לאחר שנערכה לו פרידה "שנראתה כמו פרידה מאציל נכבד". בדרכו עבר באואנו, אוסקה, סומה, אקאשי, קיוטו, נגויה, האלפים היפניים וסאראשינה שם צפה בירח הקציר. המסע מאדו לאקאשי מתואר ב"רשומות של תרמיל בלוי מנסיעות" (אוֹי נוֹ קוֹבּוּמי), ובו הוא מפרט את אמונתו בהאיקי כסוג אמנות מרכזי. המסע לסאראשינה מתואר ב"ביקור בכפר סאראשינה" (סאראשינה קיקו).

לקראת סוף אביב 1689 הוא החל מסע קשה יותר לאדמות השוממות של צפון הונשו. מקומות בהם עצר במסע זה היו "ניקוֹ טוֹשוֹגוּ", "מאטסוּשימה", "קיסאגאטה" ו"קאנאזאווה", בחלק אחרון זה של מסעו עבר באי "סאדוֹ". כרגיל הפיק מסע זה יומן מסע "הדרך הצרה לצפון הרחוק" (אוֹקוּ נוֹ הוֹסוֹמיצ'י) שהמוטיב השולט בו הוא המושג "סאבּי" הזדהותו של האדם עם הטבע. כרכים נוספים פיתחו את הרעיון: "דין וחשבון על שבעה ימים" (קיקיגאקי נאנוּקאגוסה) ו"שיחות ביאמאנאקה" (יאמאנאקה מוֹנדוֹ).

מסתיו 1689 ואילך בילה באשו שנתיים בביקור חברים ומסעות קצרים סביב אזור קיוטו ואגם ביווה. במהלך תקופה זו הוא עבד על אנתולוגיה של יצירותיו שנאספה בידי חלק מתלמידיו "מעיל הגשם של הקוף" (סארוּמינוֹ). שבו הובעו עקרונותיו האסתטיים שאליהם הגיע במהלך מסעו לצפון.

בחורף 1691 חזר לאדו והתגורר בבקתת באשו השלישית שנבתנה בידי חסידיו. עם זאת, הוא לא נותר בודד, יחד איתו התגוררו אחיינו וחברה בשם ג'וּטי ששניהם לא היו בריאים, וזכה למבקרים רבים. באחד המכתבים התלונן כי אלה הותירוהו "בלא שלוות נפש". בסתיו 1693 הוא סרב לראות פני איש במשך חודש, והפסיק התנזרות זו רק לאחר שאימץ את העיקרון של "קארוּמי" או "קלילות": מדיניות של חוסר מחויבות שאפשרה לו לחיות בעולם, אך להתעלות מעל תסכוליו. באשו נסע לקיוטו בפעם האחרונה בקיץ 1694 ובילה זמן מה באואנו ובקיוטו לפני שחזר לאוסקה. הוא מצא שם את מותו עקב מחלת קיבה, לאחר שכתב את ההאיקו האחרון שלו:

נודד, חולה

חלומותיי משוטטים

בערבה הקמלה

[עריכה] עבודות

באשו היה זה שרומם את ההאיקו מחרוזים קומיים, שנכתבו לרוב למטרות שעשוע לצורה רצינית, חדורה ברוח הזן בודיהזם. רבים משירי ההאיקו שלו היו למעשה שלוש השורות הראשונות של רנגה ארוכה יותר (שמבקרים מסוימים מחשיבים כעבודתו הטובה ביותר) ולא יצירה בפני עצמה, אך הם נאספו והודפסו בנפרד פעמים כה רבות ועבודתו הייתה השראה כבירה ליוצרים מאוחרים יותר כדוגמת קובאיאשי איסה ומאסאוקה שיקי. אחד מההאיקו המפורסמים המיוחסים לו ("מאטסושימאיה אאה מאטסושימאיה מאטסושימאיה", המהלל את היופי שלא ניתן לתאר במילים של מפרץ מאטסושימה) נכתב למעשה בידי טאוואראבו משורר מתקופת אדו.

באשו העדיף כתיבה ביום השנים־עשר של החודש העשירי על פי לוח השנה המבוסס על מחזור הירח. ולהשתמש ב"שיגורה" (時雨), גשם סתווי קר כ"קיגוֹ" (מונח בהאיקו, מילה שיש לה קונוטציה לעונה בשנה). באשו הרבה לטייל במהלך חייו ורבים מכתביו משקפים את חוויותיו ממסעותיו. ספרו "אוֹקוּ נוֹ הוֹסוֹמיצ'י" (奥の細道, הדרך הצרה למעמקים) שנכתב ב-1694 ונחשב כספרו הטוב ביותר הוא דוגמה נאה לכך. בספר זה, התיאורים הספרותיים של הנוף בו סייר משובצים בשירי האיקו בהם הוא כיום מפורסם.

[עריכה] ציטטות

"אין דבר שאתה יכול לראות שאיננו פרח; אין דבר שאתה לא יכול לחשוב שאיננו ירח." ([1]).
"סאבּי" הוא צבע ההאיקו. הוא שונה משלווה. למשל, אם איש זקן לובש שריון וקסדה והולך לשדה הקרב, או בקינומו ממשי, משרת את אדוניו במשתה, (סאבי) הוא כמו דמות זקנה זו" ([2]).