הלם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במצב פיזיולוגי ורפואי. לערך העוסק במצב נפשי, ראו הפרעת דחק פוסט טראומתית.

הלם (בלועזית: שוֹק, Shock) מוגדר כירידה בפרפוזיה (כמות הנוזל העוברת דרך תווך מסוים, הכוונה היא לכמות הדם העוברת דרך הרקמות. בעברית-זילוח) של הרקמות ובעקבות כך גם בחמצונן, המובילה למטבוליזם אנארובי.זאת,כתוצאה מירידה בלחץ הדם או בנפחו. הלם מהווה סכנה ממשית ומיידית לחיי החולה. הסיבה העיקרית למצב זה היא אובדן דם אבל קיימות סיבות נוספות. לאחר אובדן דם, הגוף בפיקוחה של מערכת העצבים האוטונומית גורם לכך שזרימת הדם תגיע בעיקר לאיברים חשובים על חשבון הפריפריה, על ידי כיווץ של כלי דם פריפריים והרחבה של כלי דם מרכזיים (המובילים דם אל המוח, הלב והריאות). זהו מעין מנגון פיצוי של הגוף על אובדן הדם.

• פתופיזיולוגיה:
  

שלבי התהליך:

דימום -> ירידה בנפח הדם -> ירידה בלחץ הדם -> הקולטנים חשים בשינוי-> שדר למערכת הסימפטטית -> הפרשת אדרנלין/נוראדרנלין -> כיווץ כלי דם פריפריים והרחבת כלי דם מרכזיים -> שמירה על אספקת דם מספקת למוח ללב ולריאות. אם הדימום נמשך-> מנגנוני הפיצוי של הגוף אינם מספיקים-> ירידה בלחץ דם סיסטולי-> נזק רב-מערכתי הכולל פגיעה בחמצון המוחי, חמצת דם והתפרקות תאים-> נזק בלתי-הפיך->מוות

תוכן עניינים 1 סוגי הלם 1.1 הלם תת-נפחי (היפוולמי) 1.2 הלם לבבי (קרדיוגני) 1.3 הלם זיהומי (ספטי) 1.4 הלם נוירוגני (עצבי) 1.5 הלם אנאפילקטי (רגישותי) 1.6 אבחון הלם 2 הטיפול בהלם 2.1 עצירת שטפי דם 2.2 החזרת נוזלים

[עריכה] סוגי הלם

קיימים חמישה סוגי הלם עיקריים.

[עריכה] הלם תת-נפחי (היפוולמי)

סוג ההלם הנפוץ ביותר, הלם הנובע מאיבוד דם ניכר או מאיבוד נוזלים חמור (התייבשות) ונפוץ בכל פציעות הטראומה (שטפי דם, כוויות, שברים נרחבים וכו').
נפח הדם יורד ויש נסיונות פיצוי על ידי העלאת קצב לב ונשימה וכיווץ כלי דם פריפריים. כתוצאה מכיווץ כלי הדם נפגעת אספקת הדם לאיברים הפחות חשובים והם עוברים לנשימה אנאירובית.
סימניו:

• דופק מהיר וחלש .
• נשימה מהירה ושטחית .
• שינויים במצב ההכרה.
• חיוורון עד כיחלון פריפרי.
• קור - זיעה קרה, צמרמורת.
• יובש בריריות.
• שתן מועט וכהה.
• ירידה בלחץ דם בשלבים מתקדמים.
• מילוי קפילרי לא תקין.

[עריכה] הלם לבבי (קרדיוגני)

חל כאשר יש פגיעה בתפקוד משאבת הלב, בשל הפרעה בקצב או בשל ירידה בכושר התכווצות או הרפיית הלב. לאחר פגיעה בשריר (כמו באוטם שריר הלב). הנפגע אינו מאבד דם, אולם משאבת הלב אינה מספקת לרקמות את הדם הדרוש להן.

גורמים עיקריים:

• פגם בתפקוד שריר הלב.
• חזה אוויר בלחץ.
• טמפונדה קרדיאלית.
• תסחיף אוויר.
• התקף לב.
• טראומה קהה או חודרת בבית החזה.

סימניו:

• דופק מהיר וחלש.
• לחץ דם נמוך.
• גודש ורידי צואר.

[עריכה] הלם זיהומי (ספטי)

נגרם בשל הרחבה כללית של כלי דם בהשפעת רעלנים של חיידקים.
הנפגע אינו מאבד דם, אך היות שנפחם של כלי הדם גדל, כמות פחותה יותר של דם חוזרת אל הלב והתוצאה היא הלם. נראה בפציעות בטן חודרות שלא טופלו במשך זמן ממושך, זיהום של חלל הבטן בתכולת מעיים. אופייני לדרג בית החולים.
סימניו:

• תת נפח דם.
• קצב לב מהיר.
• כיווץ כלי דם עוריים.
• ירידה במתן שתן.
• לחץ דם סיסטולי נמוך.

[עריכה] הלם נוירוגני (עצבי)

מקורו בפגיעה בעמוד השדרה - השליטה העצבית על כלי הדם אובדת, כלי הדם מתרחבים ושוב כמות פחותה של דם חוזרת אל הלב והנפגע נמצא בהלם.
סימניו:

• לחץ דם נמוך ללא קצב לב מואץ.
• עור מנומר.
• לרוב ברדיקרדיה.
• צלילות הכרה.

[עריכה] הלם אנאפילקטי (רגישותי)

תגובה אלרגית קשה של הגוף להימצאות אלרגן כלשהו. לרוב נגרם מעקיצת דבורים ושאר בעלי חיים או ממזון מסוים.
סימניו:

• קוצר נשימה עם צפצופים.
• נפיחות בגוף בפנים.
• עור אדום, גרד.
• לחץ דם נמוך.

[עריכה] אבחון הלם

האבחון נעשה בעיקר מתוך התבוננות בנפגע, אין צורך במכשירים מיוחדים ובבדיקות מעבדה.
הסימנים בתחילה הם חיוורון, זיעה (שתתגבר ולבסוף תעלם), חוסר שקט ובלבול. הסימנים מתפתחים בהדרגה, לפי קצב אובדן הדם. ייתכן שכלל לא יראו שינויי גוף נראים בשל יכולת הגוף לפצות על המחסור הראשוני בדם, אובדן דם עד 750 מ"ל במבוגר מפוצה על ידי שתייה ומנוחה כמו גם החזר נוזלים לעיתים. קצב הנשימה ומדידת דופק יספקו מידע נחוץ על דרגת ההלם מאחר והם מתגברים בהדרגה. לחץ הדם אינו המדד העיקרי לקביעת אבחנה של הלם כיוון שבשלבים הראשונים והמפוצים לחץ הדם יהיה תקין רק לאחר אובדן של 30%-40% מנפח הדם לחץ הדם הסיסטולי יהיה מתחת ל 90 מ"מ כספית.

[עריכה] הטיפול בהלם

הטיפול בהלם הוא למעשה זיהוי הגורם וניטרולו, עצירת שטפי דם, החזרי נוזלים וכו'. יש להביא נפגע בהלם בדחיפות לבית החולים לשם טיפול מתקדם, בהלם אנאפילקטי לא ניתן לטפל ברמת השטח אלא ברמת בית החולים בלבד.

[עריכה] עצירת שטפי דם

באמצעות שתי שיטות:

• לחץ ישיר - לחיצה על המקום או הנחת תחבושת אישית.
• לחץ עקיף - באמצעות חוסם עורקים או נקודות לחיצה. אחד החסרונות הבולטים של חוסם עורקים הוא סכנת נמק לכל הגף הפגועה וחסרון בולט בנקודות לחיצה הוא שאין הן עוצרות לחלוטין את הדימום.
  

נקודות הלחיצה הן:

• • עורק הקרוטיד (התרדמה), עורק הצוואר.
  • עורק הבריכאלי (עורק הזרוע).
  • עורק הפמורלי (עורק הירך).
  • עצירת דימום באמצעות עצם הטרפז.

[עריכה] החזרת נוזלים

נעשית על פי החישוב: על כל מ"ל דם שאבד - מחזירים 3 מ"ל תמיסת סיילין (נוזל עירוי רגיל)
שיטת החזרת הנוזלים הידועה והנפוצה ביותר היא על ידי עירוי. בעבר הייתה נהוגה שיטה של העמסה בנוזלים אך בשנים האחרונות פחות מומלץ להחזיר נוזלים ברמת שטח בצורה מוגזמת.