החוק השני של התרמודינמיקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החוק השני של התרמודינמיקה הוא חוק בסיסי בפיזיקה. לחוק מספר ניסוחים שווי-ערך מבחינה לוגית, ובהם:
- זרימה ספונטנית של חום תמיד תתרחש מגוף חם יותר לגוף קר יותר, ולעולם לא להיפך.
- כמות האנטרופיה במערכת סגורה לעולם לא קטנה ויכולה רק לגדול.
- לא ייתכן מנוע בעל נצילות גבוהה יותר מזו של מנוע קרנו.
באופן אינטואיטיבי (ולא מדויק) אפשר להסביר את המשפט כך: "הבאלגן תמיד יגדל אלא אם כן תעשה משהו בנידון". מכאן גם הסבר אינטואיטיבי מדוע החדר שלך נהיה יותר מבולגן מעצמו אבל אף פעם לא יותר מסודר.
אחת המסקנות מכאן היא שכיוון התקדמות הזמן נמדד עם כיוון שינוי האנטרופיה. מתוך "קיצור תולדות הזמן" של סטיבן הוקינג:
- "עליית אי הסדר (האֶנטרופיה) עם הזמן היא דוגמה אחת למָה שקרוי חץ הזמן - דבר־מה המבדיל בין עבר לעתיד, הנותן כיוון לזמן. יש לפחות שלושה חיצי זמן שונים. ראשית, ישנו חץ הזמן התרמודינמי, כיוון הזמן שבו גדלה האינטרופיה, כלומר אי הסדר. שנית, ישנו חץ הזמן הפסיכולוגי. זהו הכיוון שהו אנו מרגישים את מעבר הזמן, הכיוון שבו אנו זוכרים את העבר אבל לא את העתיד. לבסוף ישנו חץ הזמן הקוסמולוגי, זהו הכיוון שבו היקום מתפשט ולא מתכווץ."
מסקנה נוספת מהחוק השני של התרמודינמיקה, השייכת לקוסמולוגיה ולפילוסופיה, היא שבשלב מסוים היקום כולו יגיע לשיווי-משקל תרמודינמי מוחלט בכל חלקיו ולא ייתכן שום שינוי בו. מסקנה פרקטית יותר מהחוק היא, שלמרות השימור הפורמלי של האנרגיה בעולם, למעשה חלק מהאנרגיה כאילו "הולך לאיבוד" כיוון שהוא הופך לחום אשר מתפזר ואשר לא ניתן לאספו מחדש ולהפכו לאנרגיה שימושית.
