ברטולט ברכט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברטולט (ברט) ברכט (10 בפברואר 1898 - 14 באוגוסט 1956), מחזאי, ומשורר גרמני.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו ויצירתו
אויגן ברטולד פרידריך ברכט נולד באאוגסבורג שבבאווריה בגרמניה, בן לברטולד פרידריך ברכט, סוחר נייר עשיר, ווילהלמינה פרדריקה זוּפִי בְּרֶצינג. ברכט גילה כבר מילדות נטייה לכתיבה, ובמיוחד לשירה, לצד משיכה לסיפורי הרפתקאות קסומות בארצות המערב הרחוקות, כפי שתוארו בספריו של קארל מאי, היקסמות שתלווה אותו לכל אורך חייו וברבים משיריו ומחזותיו. בשנת 1909, כאשר היה בן אחת עשרה, חלתה אמו בסרטן, מחלה שהביאה למותה 12 שנים אחרי כן.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפגין ברכט הנער את רגשותיו הפטריוטיים במאמרי התלהבות מהקיסר ומהמלחמה, אך להיטות זו התפוגגה במהרה ופינתה את מקומה לפכחון, כאשר עשה ברכט ככל שביכולתו להמנע מגיוס, בין השאר באמצעות לימודי רפואה (בהם לא היה לו עניין כלשהו). עם תום המלחמה שרת פרק זמן קצר כמגוייס במרפאה לריפוי מחלות מין.
בשנת 1919 נולד בנו בכורו פרנק מפאולה בנהולצר קנן (כינויה היה "ביי"). פרנק גדל במשפחות אומנות שונות, שימש כטייס בלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה ונהרג בשנת 1943 בעת הפצצה ברוסיה.
במקביל, עבר ברכט למינכן הסמוכה לאאוגסבורג והחל מפרסם שירים ומאמרים ולעבוד על מחזהו הראשון, "בעל" (1919). במחזה זה, כמו גם במחזהו השני, "תופים בלילה", ניתן להבחין בהשפעות חזקות של אמני קברט ושחקנים כמו פרנק ודקינד, קלבונד וקרל ולנטין, שהקרינו דימויים גבריים חזקים ובמקביל, שילבו נימות סטיריות, אנדרוגיניות והומוארוטיות בולטות.
סביב דמותו הכריזמטית של ברכט התקבצה חבורה של יוצרים צעירים כמו גאורג אורגה, הצייר ויוצר התפאורות קספר ניהר, המחזאי ארנולט ברונן ואחרים, שכולם ניהלו פרשיות אהבים עם ברכט. באותה תקופה גם שינה ברכט את שמו מברטולד לברטולט. במקביל, היו לברכט גם שורה ארוכה של מאהבות, שלאחת מהן, זמרת האופרה מריאנה צוף, נישא וממנה נולדה לו בשנת 1924 בתו ברברה (מארי-ברברה שאל). עם חבורת הצעירים שסביבו, כונן ברכט מערכת עבודה כ"קולקטיב", שבו רעיונות מושלכים מכל עבר עד לגיבוש המחזה השלם. צורת עבודה זו, בין השאר, הייתה אחת הסיבות לכך שמחזותיו עד עליית הנאצים ב-1933 מאופיינים במבנה אפיזודי יותר, עם הטייה חזקה לקרעי קטעים שיריים, שהיו עבור ברכט החלק הקל ביותר והחזק ביותר אצלו.
זכייתו בפרס קלייסט היוקרתי פילסה עבור ברכט את הדרך לעבור לברלין בשנת 1924, שם יצר קשרים חשובים עם דמויות בולטות בתיאטרון הגרמני כמו מקס רייהארדט, מקס פיקסטור וקרל צוקרמאייר וקנה את אהדתו של המבקר הבולט הרברט איהרינג. כמו כן, המשיך ברכט לטפח קשרים עם לאון פויכטוונגר, אז בעיקר מחזאי ובהמשך כותב רומנים היסטוריים מצליחים. בברלין יצר ברכט קשרים רומנטיים ויצירתיים עם הלנה וייגל, שהפכה בשנת 1929 לרעייתו, אם לבן ובת נוספים וכוכבת ראשית במחזותיו. קשר רומנטי אחר היה עם הסופרת, המחזאית והמתרגמת אליזבת האופטמן, שהפכה לשותפה העיקרית של ברכט ב"קולקטיב" והעלתה תרומה חשובה למחזות של ברכט, לפיתוח התאוריות התיאטרוניות שלו ב"להרשטוקה", לסיפוריו ולשיריו, עד תקופת עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933.
ההצלחה הגדולה של ברכט באה כמעט באקראי, כאשר הועלה המחזה האופראי "אופרה בגרוש" בשנת 1928. עד אז היה ברכט מחזאי ומשורר מוערך, אך מחזותיו נחשבו נסיוניים באופיים ויקרים מדי (לא מעט בגלל סגנון הבימוי האקצנטרי של ברכט). "אופרה בגרוש" שינתה את הדימוי הזה. המחזה התבסס על "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי מהמאה השמונה עשרה, עם מוסיקה אותה כתב קורט וייל, כשבתפקידים ראשיים מופיעות הלגה וייגל ורעייתו של וייל, לוטה לנייה. המחזה הועלה בהצלחה גדולה וביסס במידה רבה את שמו של ברכט, כמו גם את הקריירה המצליחה של וייל כמלחין ולוטה לנייה כשחקנית. שני מחזות נוספים שניסו להתבסס על הצלחת "אופרה בגרוש" -- "מהגוני" ו"סופטוב" זכו להצלחה פחותה באותה עת. ביחס למחזה זה, כמו מחזות קודמים של ברכט, הועלתה הטענה כי העתיק בהם בלי לתת קרדיט שירים של ארתור רמבו ופרנסואה ויון (במיוחד במחזות המוקדמים) ורודיארד קיפלינג (ביחס לשלישיית המחזות המוסיקליים).
בתקופה זו, בולטת גם העלייה של רעיונות ותמות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות אצל ברכט, שנחשף באופן משמעותי לרעיונותיו של מרקס בשנת 1927. נאמנות לרעיונות מרקסיסטיים ולסוציאליזם הייתה למאפיין בולט במחזותיו באותה תקופה, כמו "האומר הן", "האמצעים ננקטו", "יוהנה הקדושה של המכלאות" ו"הכלל והיוצא מן הכלל". מחזות אלו גם משקפים חדירה של רעיונות חשובים מתיאטרון ה"נו" היפני, על הפישוט והטקסיות שבהם. גישה חדשנית ופורצת דרך זו, גרמה אחר כך בעיות קשות לברכט, שגונה בזמן ה"טיהורים" של סטלין כ"פורמליסט" הסוטה מהנתיב הרצוי של "ריאליזם סוציאליסטי" (ר' גם לעיל בפרק על "תאוריה תיאטרונית")
עם עלייתם של הנאצים לשלטון נאלץ ברכט לגלות מגרמניה. האופטמן התנתקה אותה עת מן הקולקטיב, ועל מקומה באה מרגרטה שטפין, צעירה בת 23, שהפכה לעוזרת החשובה ביותר של ברכט משנת 1931 עד שנת 1941 (למעשה, ברכט לא השלים כתיבת מחזה כלשהו אחרי מותה בטרם עת משחפת). חבורת ברכט התיישבה תחילה בדנמרק, שם יצר ברכט קשר רומנטי ויצירתי פורה עם רות ברלאו, אחר כך עברה החבורה לפינלנד ומשם, רגעים לפני שהחל "מבצע ברברוסה" של היטלר לכיבוש רוסיה, לקליפורניה שבארצות הברית. בתקופת הגלות הזו נכתבו מחזותיו החשובים והנודעים ביותר של ברכט, שהבולטים בהם הם "חיי גלילאו" (1938), "אמא קוראז' ובניה" (1939), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1940), "האדון פונטילה ומשרתו מאטי" (1941), "ארטורו אוי" (1941) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (1945).
אחרי נפילתו של היטלר ותום מלחמת העולם השנייה נחקר ברכט על ידי "הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית" (HUAC) בגלל עברו הקומוניסטי (ברכט היה גם נתון למעקב האף.בי.אי במהלך שנותיו בארצות הברית), מה שגרם לו להגר לשווייץ. בעקבות הזמנת ממשלת גרמניה המזרחית חזר בשנת 1949 לגרמניה והפך למנהל ולבמאי הראשי של ה"אנסמבל הברלינאי" (Berliner Ensemble). בגישה תיאטרונית פורצת דרך ביים ברכט שורה של מחזות ששינו את פני התיאטרון של המאה העשרים, כשהבולטים בהם הם "אמא קוראז'" (עם הלגה וייגל בתפקיד הראשי, ב-1949) ו"מעגל הגיר הקווקזי" (ב-1950).
בעקבות הצלחת המחזות, הפך ברכט לסמל בולט של גרמניה הקומוניסטית, לעתים קרובות למורת רוחו, כשהאנסמבל שלו נאלץ לתמרן בזהירות במסלולים המשתנים ב"דמוקרטיה העממית", בין ההתקוממות של ה-17 ביוני בגרמניה המזרחית, מותו של סטלין, גינוי פשעיו על ידי חרושצ'וב והערעור על שלטונו של ולטר אולבריכט. מן העבר השני, זכו יצירותיו במערב לתהילה מחד, ולגינוי חריף מאידך, במיוחד על תמיכתו המתמשכת במשטר הקומוניסטי והמשקל העודף שנודע לאידאולוגיה ולדידקטיקה בחלק ממחזותיו, ובמיוחד "האומר הן" ו"האמצעים ננקטו".
ברכט נפטר בעקבות התקף לב ב-14 באוגוסט 1956, ונקבר בברלין.
[עריכה] תאוריה תיאטרונית
ברכט נודע בזכות התאוריות שהציג ב"להרשטוקה" שלו בשנות העשרים כבורא "התאטרון האפי". לפי הגדרותיו אז, מחזה אינו צריך לעורר בצופים תגובה רגשית של הזדהות עם הפעולה אלא דווקא לעורר מחשבה והרהור רציונלי ובחינה ביקורתית של האירועים על הבמה. לצורך כך ביקש ברכט ליצור "ניכור" (Verfremdung) בין הצופה למתרחש על הבמה באמצעות איזכור חוזר ונשנה לצופה כי המחזה אינו ייצוג של המציאות ואינו המציאות (העדר "קיר רביעי"). כך, לדוגמה, במחזותיו השחקנים אינם דבקים במשחק ריאליסטי אלא במחוות מוגזמות (משחק ברכטיאני), פונים אל הקהל ישירות, מחליפים תלבושות ואביזרים מול הקהל, התאורה אינה מציאותית והתפאורה סמלית ולעתים מלאכותית במכוון.
בשנות האנסמבל הברלינאי, שינה ברכט את טעמו במידת מה, במיוחד כאשר נוכח כי למרות הנסיון ליצור אפקט של ניכור (Verfremdungseffekt), ישנה הזדהות עצומה של הקהל עם ההתרחשות על הבמה גם אם אינה ריאליסטית. ההזדהות עם אמא קוראז' ועם קתרין במחזה "אמא קוראז'" או עם הדרמה העזה של "מעגל הגיר הקווקזי" אינם תוצאה של הרהור הגיוני. המחזות האופייניים שביים ברכט במסגרת האנסמבל גם אינם בנויים כתמונות נפרדות, מקוטעות ומלאכותיות והרצף הסיפורי מודגש בהם. במובן זה, אפשר לראות בבימוי וברעיונות הברכטיאנים המאוחרים מעין "תיאטרון סמלי", הקרוב ברוחו יותר לתיאטרון השייקספירי, יותר מאשר תיאטרון המדגיש ניכור.
[עריכה] טענות על העתקה
במהלך השנים שבו ועלו טענות כי ברכט נעזר במידה זו או אחרת במחזותיו בטקסטים שכתבו אחרים. הטענות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים עיקריים: טענות שברכט "שאל" למחזותיו קטעים שנכתבו על ידי סופרים ומשוררים אחרים; וטענות שברכט אימץ כשלו יצירות שלא פורסמו של יוצרים אחרים.
הטענות מן הסוג הראשון קלות יחסית להוכחה. ידוע כי ברכט שילב במחזותיו השונים קטעים מפול ורלן וארתור רימבו (ב"ג'ונגל הערים"), רודיארד קיפלינג (במיוחד ב"אופרה בגרוש"), פרנסואה ויון ואחרים; וכן כי הציג מספר פעמים עבודות עיבוד שעשה על פי תרגומים אחרים לגרמנית כאילו היו תרגומיו שלו. כך, לדוגמה, "יוהנה הקדושה של המכלאות" גונבת רעיונות וקטעים שלמים מ"ז'אן דארק" ו"מייג'ור ברברה" של ג'ורג' ברנרד שו, "אופרה בגרוש" כוללת שירים מתורגמים של קיפלינג, "האומר הן" משתמש בקטעים שלמים מתרגומו של ויילי למחזה הסיני "ההשלכה לעמק" (או "טאניקו"), ו"מעגל הגיר הקווקזי" כולל שירים של גריגול רובקידזה, המשורר הגאורגי הגולה.
הטענות מן הסוג השני קשות הרבה יותר, גם באופיין וגם להוכיחן. בספרו השערורייתי "חייו ושקריו של ברטולד ברכט" טוען ג'ון פיוג'י - מייסד ועורך "שנתון ברכט" המכובד - כי כמעט כל מחזותיו ויצירותיו של ברכט הם, למעשה, פרי ידיהן של אליזבת האופטמן ומרגרטה שטפין ובמידה פחותה רות ברלאו. אף שגישתו של פיוג'י לברכט עויינת להכעיס ולעתים גובלת בהטיית עובדות מצידו, ולמרות הסתייגויות חריפות של מספר חוקרים, ביניהם כאלו המצוטטים בספרו, ישנן טענות שלו שלא ניתן להתעלם מהן.
פיוג'י, מגובה בחוקרים אחרים, מצביע על כך שחלקים מסוימים של "אופרה בגרוש", עיקרו של המחזה "סופטוב", רוב הסיפורים הברלינאים של ברכט, כמה מהשירים ב"ספר התפילות", חלקים נכבדים מ"האומר הן", "אדם הוא אדם" ו"יוהנה הקדושה של המכלאות" וחלקים מ"מהגוני" נכתבו למעשה על ידי האופטמן. במקרים בהם היה מדובר בתרגום (ולעתים קרובות, בתרגום ללא קרדיט) הכרחי לקבל שהכתיבה בוצעה למעשה על ידי האופטמן, כיוון שברכט שלט בגרמנית בלבד. פיוג'י מביא קטעים מתרגומים של האופטמן מוויילי ששולבו ב"האומר הן" המועתקים מילה במילה על ידי ברכט ומוצגים כשלו.
עדות משמעותית אחרת, המעוגנת בחוזים של חלוקת הכנסות מהצגה, היא שהמחזה "האדון פונטילה ומשרתו מאטי" מבוסס למעשה על מחזה קיים של ואוליוקי הפינית, עמו ערכו ברכט ופמלייתו הכרות בשנת 1941, שרות ברלאו הייתה שותפה לכתיבת "תולדות סימון משארד" (יחד עם לאון פויכטוונגר).
בעייתיות הרבה יותר טענותיו של פיוג'י ביחס לחלקה של מרגרטה שטפין בכתיבת מחזותיו של ברכט. שטפין נפטרה ברוסיה, זמן קצר לפני הגירתו של ברכט לארצות הברית, כאשר רוב המחזות שלכתיבתם תרמה היו עדיין בשלב של כתבי יד ורק חלק קטן מהם הושלם. כאן, כמו במקומות אחרים, מסתמך פיוג'י על עדויות נסיבתיות, שתוקפן חלש בהרבה, כמו השתנות פתאומית במבנה היצירות הברכטיאניות, שימוש במקורות שלא היו נגישים לברכט (במיוחד בגלל מחסומי שפה), יצירות אוטוביוגרפיות למחצה של שטפין, המעלות נושאים כאלו ואחרים המרמזים לניצול מצד ברכט, וכן הלאה.
טענותיו של פיוג'י, למרות נימתו המקטרגת החריפה והתיעוב הבולט שלו את ברכט, אינן ראויות לאימוץ גמור או ביטול מוחלט. ודאי שאין לקבל גרסה פמיניסטית פשטנית הרואה בברכט "נצלן" פשוט. אי-אפשר להתכחש לכוחו ויכולתו ולתרומתו המכרעת בכתיבת מחזותיו. ניתן לתהות, בשולי הדברים מדוע בחר חוקר ותיק ומהולל של ברכט לפרסם יצירה כה מקטרגת על מושא המחקר הוותיק שלו, אך ראוי להתייחס במידה שווה של ספק לטענות שספרו הוא רצף של שקרים, במיוחד כאשר הן באות מפיהם של עמיתיו הוותיקים למחקר, שותפיו לכתיבה ב"שנתון ברכט", שותפיו לעריכת ספרים הקשורים בברכט, וכדומה.
[עריכה] רשימת מחזות
- בעל (Baal) - 1919
- חתונת הזעיר-בורגנים (Die Kleinbürgerhochzeit) - 1919, פורסם 1953
- תופים בלילה (Trommeln in der Nacht) - 1922
- ג'ונגל הערים (Im Dickicht der Städte) - בערך 1925
- חיי אדוארד השני מאנגליה (Leben Eduards des Zweiten von England) - עיבוד המחזה
- אדם הוא אדם - 1925, הוצג 1928
- מחזות לימוד, להרשטוק (Das Badener Lehrstück vom Einverständnis) - 1927
- אופרה בגרוש (Dreigroschenoper) - 1928
- סופטוב (happyend) - 1929
- טיסת לילה (Der Ozeanflug) - 1929
- עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני (Aufstieg und Fall der Stadt Mahagonny) - 1930
- אומר ההן, אומר הלא (Der Jasager und der Neinsager) - 1929 ו-1930
- הצעדים ננקטו (Die Maßnahme) - 1930
- יוהנה הקדושה של המכלאות (Die Heilige Johanna der Schlachthöfe) - 1931
- הכלל והיוצא מן הכלל (Die Ausnahme und die Regel) - 1938
- האם (Die Mutter) - 1931
- עגולי הראש ומחודדי הראש (Die Rundköpfe und die Spitzköpfe)
- פחד וסבל ברייך השלישי (Furcht und Elend des Dritten Reiches)
- ההורציונים והקורציונים (Die Horatier und die Kuratier) - 1940
- הרובים של סניורה קאראר (Die Gewehre der Frau Carrar)
- חיי גלילאו (Leben des Galilei) - 1938, הוצג לראשונה ב-1943
- אמא קוראז' ובניה (Mutter Courage und ihre Kinder) - 1939, הוצג לראשונה, 1941
- לוקולוס (Das Verhör der Lukullus)
- הנפש הטובה מסצ'ואן (Der gute Mensch von Sezuan) - 1940
- האדון פונטילה ומשרתו מאטי (Herr Puntila und sein Knecht Matti) - 1941
- עלייתו הניתנת למניעה של ארטורו אוי (Der aufhaltsame Aufstieg des Arturo Ui) - נכתב 1941
- תולדות סימון משארד (Die Geschichte der Simone Machard)
- שווייק במלחמת העולם השנייה (Schweyk im Zweiten Weltkrieg)
- מעגל הגיר הקווקזי (Der kaukasische Kreidekreis) - הושלם 1945
- ימי הקומונה (Die Tage der Commune)
- טורנדוט וקונגרס הכובסות (Turandot oder Der Kongreß der Weißwäscher)
- אנטיגונה (עיבוד) - 1947
[עריכה] יצירות אחרות
- ספר התפילות (Die Hauspostille) - ספר שירה 1927
- הרקוויאם הברלינאי (Das Berliner Requiem) - יצירה מוסיקלית 1928
- ברגן נותן לזה לקרות (Bargan läßt es sein) - 1929
- שבעת חטאי המוות של הבורגנות (Die Sieben Todsünden Der Kleinbürger) - בלט בתשעה חלקים 1933
- סיפורי מר קוינר (Geschichten vom Herrn Keuner) - סיפורים קצרים
- שלושה נובלות קצרות (Dreigroschenroman)
- שיחות פליטים (Flüchtlingsgespräche)
- קטעי יומן (Kalendergeschichten)
- אורגנום קצר לתיאטרון (על יצירה תיאטרונית) - 1951
[עריכה] לקריאה נוספת
- ג'ון פיוג'י, חייו ושקריו של ברטולד ברכט, הוצאת דביר.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברטולט ברכט |
- חנה בית הלחמי, קרדיטים – סוגיה פמיניסטית?, באתר "הדרך למעלה"
- מספר שירים מתוך "גלות המשוררים" באתר בנק"י
