אחמד ג'מאל פאשה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אחמד ג'מאל (כמאל) פאשה (1872 - 1922) (בטורקית: AHMED CEMAL PAŞA). איש צבא ומדינאי טורקי, מתכנן רצח העם הארמני, שליטה האכזר של מחוז (וולאת) סוריה (הכולל את ארץ ישראל, לבנון, חיג'ז וירדן) מטעם האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה.
אחמד ג'מאל נולד ב-6 ביולי 1872 באיסטנבול. למד באקדמיה צבאית. לאחר הצבתו בשנת 1898 בארמייה השלישית שבסלוניקי הצטרף לתנועת הטורקים הצעירים, תנועה של קציני צבא, אנשי מינהל ומשכילים שהתארגנה במחצית השנייה של המאה ה 19 לפעול נגד שלטונו של הסולטן עבדול חמיד השני. בשנת 1908 מרדו הטורקים הצעירים בסולטן והחלה שורה של הפיכות והפיכות נגד שזעזעו את הממלכה ואף גרמו לקרע ולפילוג בתנועת הטורקים הצעירים, בשנים אלו שימש אחמד ג'מאל בשורה של תפקדי מטה ופיקוד במטרה לדכא כל מרידה שלטון החדש. בשנת 1913 תפסה את השלטון בהפיכת חצר קבוצה של שלושה שליטים (טרויקה) ששלטו ממלכה ביחד. אחמד ג'מאל פאשה נמנה על השלישיה השלטת, בין תפקידיו מונה למפקד הארמייה הראשונה המוצבת באיסנטול ומושל העיר, עם עלייתו לשלטון החל במסע לדיכוי התנועות הליברליות. הטרויקה שלטה בממלכה עד התמוטטותה.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה מונה ג'מאל פאשה למושל צבאי של מחוז סוריה (אשר ארץ ישראל, ירדן לבנון וחיג'ז היו אז חלק ממנה). הצבא תחת פיקודו סבל מחסור בקצינים מקצועיים, מערך לוגיסטי לקוי וחמור ביותר- ממורל נמוך ומגפת עריקות. בתוקף תפקידו הצבאי ניהל ג'מאל פשה מספר התקפות צבאיות כושלות כנגד הצבא הבריטי באזור תעלת סואץ בחלק מן ההתקפות הצליחו חייליו לצלוח את התעלה אבל נאלצו להיכנע לכוחות הבריטיים מחוסר תחמושת וציוד.
בראשית תקופת שלטונו הצהיר ג'מאל פאשה כי הוא מתנגד רק ל"ציונים" ואינו שונא יהודים והמשיך במדיניות רדיפת הציונים שהייתה נקוטה עוד קודם לכן מבלי להתאנות לכלל היישוב היהודי. ג'מאל פאשה העריך את הכוחות המקצועיים וההשכלה של היהודים, כרופאים, מהנדסים ואגרונומים. הוא הסתייע בשירותיו של האגרונום אהרון אהרנסון (לאחר מכן איש ניל"י) במאבק נגד מגפת הארבה. בעיניני הספקת מזון הוא נועץ בד"ר ארתור רופין ומומחים יהודים אחרים. את ארגון הנטיעות בנגב הטיל על צעירים מראשון לציון. מהנדס יהודי בשם נחום וילבושביץ' (אף הוא היה איש ניל"י בהמשך) נתמנה להיות מהנדס ראשי במטהו. אולם בשנת 1915, כשהגיעו הידיעות על הקמת גדוד נהגי הפרדות ועל השתתפותו בקרב גליפולי, ולאחר מכן על דבר הקמת הגדודים העבריים על ידי זאב ז'בוטינסקי, שינה ג'מאל פאשה את יחסו ליהודים וחל בצעדי דיכוי ורדיפה נגדם. תוך כדי כך, ובמשך יתר תקופת מלחמת העולם הראשונה דיכא ג'מאל פאשה באכזריות כל פעילות לאומית, יהודית כערבית, בתחום שלטונו. יחסו ליישוב הפך לעויין ביותר, הוא הטיל על היישוב גזירות קשות כגון: גיוס כפוי לצבא הטורקי, חובת "התעתמנות" - קבלת האזרחות העותמנית, ביטול הקפיטולציות - זכויות היתר של יהודים אזרחי חוץ, הוצאות להורג של מרגלים ועריקים, פינוי מקומות ישוב יהודיים עם התקרבות החזית בכללם גירוש תל אביב, גירושים מן הארץ, לרבות גירושם מן הארץ ב 1915 של דוד בן גוריון ויצחק בן צבי.
גם יתר הקבוצות הלאומיות תחת שלטונו סבלו קשות: הגיוסים ההמוניים לצבא והחרמות המזון גרמו לרעב כבד בסוריה ולבנון, אינטלקטואלים ולאומנים ערבים ניתלו בדמשק. שבויי מלחמה בדווים מן המרד הגדול במדבר נטבחו ללא רחמים.
פשע המלחמה החמור ביותר שבצע אחמד ג'מאל פאשה היה השמדת האוכלוסייה הארמנית בסוריה. בתוקף תפקידו כמושל צבאי הורה ג'מאל פאשה על גירושם והשמדתם של הקהילות הארמניות שלמות בתחום שליטתו. באמצע 1915 רוכזו הארמנים המחנות הסגר בהם גוועו ברעב החלשים בעוד החזקים נלקחו לעבודה בתנאים תת אנושיים בפרויקטים מגלומניים כמו מסילת הברזל לבגדד דרך האזורים ההרריים של כורדיסטן. תחת אחריותו של ג'מאל פאשה היו גם מעשי הטבח ההמוניים ברקקה, ראס אל אין ודיר אל זור
במידת מה יחסו של השלטון הטורקי ליהודים היה טוב יותר מיחסו לערבים בזכות קציני המטה הגרמנים שביקשו למנוע יצירת אקלים אנטי גרמני (גרמניה היא בעלת בריתה של תורכיה) בקרב יהודי אירופה.
אחרי שביתת הנשק בשנת 1918 נמלט ג'מאל פאשה לברלין ומשם לשווייץ ורוסיה. בעזרת הבולשביקים הגיע ג'מאל פאשה לאפגניסטן מתוך כוונה להמשיך במלחמה נגד הבריטים. בינתיים נידון ג'אמל למוות שלא בפניו על ידי בית דין צבאי באיסטנבול.
ג'מאל פאשה נרצח בשנת 1922 על ידי שני מתנקשים ארמניים בטביליסי, בירת גאורגיה.
