סינקדוכה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סינקדוכה היא אמצעי פיגורטיבי נפוץ בספרות ובשירה, הקרוב באופיו למטונימיה.
הסינקדוכה מאופיינת בכך ש:
- החלק מייצג את השלם ("חסרות ידיים עובדות" - הידיים מיצגות את האנשים העובדים; "עשרים ראשי בקר" - הראשים מייצגים את כל הפרה; כשאדם מציע לחברתו נישואין, הוא "מבקש את ידה" - כמובן שהוא לא רוצה להתחתן רק עם ידה, אלא עם כל כולה).
- השלם מייצג את החלק ("פתאום הגיעה המשטרה" - כשבעצם הגיעו שתי ניידות; "כל העיר יצאה לרחובות" - כשמדובר רק על חלק מהתושבים).
- המין הספציפי מייצג את הסוג הכללי ("פריג'ידר" בתפקיד "מקרר", "פלא-פון" במקום "טלפון סלולרי").
- הסוג הכללי מייצג את המין הספציפי ("יצור" במקום "אדם").
- החומר מייצג חפץ העשוי ממנו ("גל פרידמן זכה בזהב" - במקום "מדליית זהב"; "תביא את הניירות" - במקום "מסמכים העשויים נייר").
הסינקדוכה משמשת לפעמים לאפיון דמות ספרותית באמצעות הדגשת אלמנט בולט אחד במראה שלה ("רגל-עץ", "אבו ארבע"), או ייחוס תכונות אופי לאברי גוף שונים ("עיניו החכמות", "אפו השתלטני").
[עריכה] סינקדוכה ומטונימיה
יש הרואים את הסינקדוכה כסוג של מטונימיה. המקור לראייה זו הם מחקריו של הבלשן רומן יאקובסון, שהבדיל בין 'הציר המטאפורי' ('ציר הברירה') - הדמיון בין מלים נרדפות או קרובות תוכנית זו לזו, לבין 'הציר המטונימי' ('ציר הצירוף') - הקישור בין מלים המתחברות זו לזו לכלל רצף הגיוני. הגדרה זו רחבה מההגדרה המקובלת למושג 'מטונימיה' כתחבולה ספרותית, וכוללת בתוכה, למשל, גם את הסינקדוכה.
דוגמה לסינקדוכה שהיא גם מטונימיה ניתן לראות בביטוי "נתן בכוס עינו"; הכוס מייצגת את המשקה האלכוהולי שבתוכה (וזו מטונימיה, כי ישנה סמיכות פיזית בין הכוס למשקה), והעין מייצגת את האדם שחומד במשקה (וזו סינקדוכה, כי העין היא פרט שמסמל את השלם, וגם מטונימיה, כי העין והאדם קרובים פיזית).
עם זאת, אם מצמצמים את הגדרת המטונימיה לסמיכות בזמן או במקום בלבד, ניתן לראות בסינקדוכה מושג עצמאי שאינו נכלל בהכרח תחת ההגדרה של מטונימיה. דוגמה לסינקדוכה שאינה מטונימיה מתרחשת, למשל, כאשר הכלל מופיע במקום הפרט ("ארצות הברית דורשת" במקום "נשיא ארצות הברית דורש") כאשר אינם בהכרח באותו מקום (האמירה תהיה מובנת גם אם הנשיא דרש זאת כשהיה במסע דילוגים באירופה).
[עריכה] דוגמאות לסינקדוכה בספרות
- בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר", ביאליק משתמש בביטוי "חרוזי" כדי לבטא את השירה שלו. [1]
- בשיר "עטור מצחך" של אברהם חלפי, הדובר מתאר את יפי מצחה של אהובתו (וכן עיניה) כדי להשליך את היופי על הגוף כולו (ועל האהובה בכלל). ראוי לציין שבמשפט הפתיחה, הביטוי 'זהב שחור' הוא בכלל מטאפורה (לשערותיה השחורות של האהובה, היקרות כזהב). [2]
