ישראל דב אודסר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי ישראל דב אודסר, ממנהיגי חסידות ברסלב. מכונה גם "בעל הפיתקה" (ראו להלן). נולד בשנת ה'תרמ"ו (1886) בעיר טבריה, נפטר בי"ח חשוון ה'תשנ"ה (1994) ונקבר בירושלים.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חייו
רבי ישראל דב אודסר נולד בשנת ה'תרמ"ו בעיר טבריה, למשפחה חסידית מיוחסת של חסידי קרלין. בילדותו, מצא בפח אשפה ספר בשם "השתפכות הנפש", אשר ליקט חסיד ברסלב (ישנה מחלוקת אם המלקט הוא ר' אלתר מטעפליק או ר' ישראל קרדונר) אולם הספר היה ללא כריכה וישראל לא ידע מי המחבר. ישראל הקטן שהתלהב מהספר היה לומד בו כל הזמן ומיישם את הכתוב בו, דהיינו להתבודד ולהתפלל.
לאחר בר המצווה נשלח ללמוד בישיבת "רבי מאיר בעל הנס" שהייתה מחוץ לטבריה, והמשיך להגות בספר, עד שמצא אותו חסיד אחד, ואמר לו שהספר הוא של ברסלב (חסידות ברסלב, הייתה יוצאת דופן ומוחרמת באותו הזמן בין החסידויות האחרות). לאחר ויכוח, לקח לו החסיד את הספר אבל ישראל כבר ידע אותו בעל פה, והמשיך לעסוק באשר למד.
לאחר שנודע לו כי הספר שייך לחסידות ברסלב, ניסה ישראל להגיע לחסידות זו ולתהות על קנקנה. בגיל 17 נפלה בידיו ההזדמנות כאשר פגש בר' ישראל קרדונר, חסיד ברסלב מצפת שהגיע לטבריה, בגלל מחלת הראומטיזם ממנה סבל. ישראל הצעיר התחבר לר' ישראל קרדונר והפך להיות חסיד ברסלב כמוהו. משפחתו התנגדה לכך, ואביו אמר לו, שיוכל לבחור איזו חסידות שהוא רוצה רק לא ברסלב. אולם ישראל עמד על שלו והמשיך בדרכו שהאמין בה. אביו גרשו מביתו והוא הלך לביתו של ר' ישראל קרדונר.
למזלו של ישראל, הוא התארס לפני שהפך לברסלבר (אחרת סיכוייו לשידוך היו נמוכים), והתחתן עם בחורה מצפת בשם אסתר מינדל, בתמיכתו של ישראל קרדונר, מכיוון שלהורי הכלה לא היה כסף לחתונה. לישראל ואשתו נולדו חמישה ילדים. הם סבלו מהתנכלויות מצד משפחת הכלה ומצד אנשי צפת והיו בעיניהם ללעג וקלס, ולכן עברו לגור ליד ר' ישראל קרדונר. בהמשך הגיע ישראל אודסר גם לירושלים כדי ללמוד שם מזקני חסידות ברסלב.
לאחר סיפור הפתק, המובא בהמשך, התקבצו סביב ישראל חסידים והוא אף כתב ספר בשם "אב"י הנחל", בו הוא תוקף אמונות המנוגדות להשקפתו. זה היה הבסיס ליצירת הזרם בחסידות ברסלב המכונה "נ-נחים". זרם ה"נ-נח" גדל, וכעת הוא לא אחיד לגמרי. יש מהם (בעיקר עולים מצרפת) שאינם עולים לאומן ואף שואפים להעלות את עצמותיו לארץ.
עקב שיווק אגרסיבי, תנועת ה"נ נח", התחילה לגדול ולהחזיר בתשובה אנשים רבים עד שהפכה לתנועה גדולה שקולה נשמע בכל מקום.
- ערך מורחב – נ נח נחמ נחמן מאומן
[עריכה] פולמוס ה"פיתקה"
לפרסומו העיקרי זכה בשל הפתק שמצא, ושכתב כביכול רבי נחמן מברסלב ובו הססמה "נ נח נחמ נחמן מאומן". גרסאות שונות ניתנו לסיפור מציאתו ומהימנותו של הפתק.
[עריכה] גרסת התומכים
בשנת 1922 היה אודסר מוכר בעיר טבריה, הן משום היותו חסיד ברסלב (שהייתה אז קטנה ולא פופולרית גם בתוך חוגי החסידות) והן משום נטייתו להרבות בתעניות וסיגופים. ביום צום י"ז בתמוז הפר את הצום ואכל עקב חולשתו. הפרת הצום פגעה בו אנושות, ולדבריו:
- "לא רציתי לחיות ונפלתי לעצבות כזו, שלא יכולתי לדבר ולא להתראות עם אנשים. הלכתי לישיבה ושכבתי בבית הכנסת שבישיבה כמו מת, לא אכלתי ולא ישנתי שישה ימים".
לאחר תפילות ותחנונים לבורא עולם אחז באודסר, לפי עדותו, צורך עז לגשת למדף הספרים בחדרו ולשלוף ספר באופן אקראי. הספר שהוציא היה "ליקוטי הלכות" של רבי נתן מברסלב ובתוכו מצא נייר מצהיב עליו היו רשומות המילים הבאות:
|
מאוד היה קשה לי לרדת אליך |
אודסר הסיק שקיבל מכתב מרבו, אף שזה הלך לעולמו 112 שנה קודם לכן (1810). הוא שמר על המכתב בקנאות ורק מעטים ידעו על קיומו. בגיל שמונים, סמוך למותו, לאחר שהבין את סוד הפתק, החליט לפרסם את הכתובת שהייתה שמורה אצלו 60 שנה ולהפיץ אותה ברבים.
מרגע שפורסם דבר המכתב הפך רבי ישראל אודסר למקור משיכה לחסידים רבים והביא להקמת פלג חדש בחסידות ברסלב. ישראל אודסר אף היה בקשר עם הנשיא שז"ר. סביב הססמה "נ נח נחמ נחמן מאומן" התפתחה תנועה שלמה.
חסידיו של אודסר ניסו להביא את עצמותיו של רבי נחמן מברסלב לקבורה בארץ. בעקבות כך נוצר פילוג בין חסידי ברסלב החפצים להביאו לקבורה בארץ לבין החסידים הטוענים כי רבי נחמן עצמו ביקש להיקבר באומן. האחרונים גם מטילים ספק באמיתות הפתק המפורסם. המחלוקת נמשכת גם כעת, בזמן שקברו של רבי נחמן הפך להיות אתר עלייה לרגל להמוני חסידים ואף יהודים פשוטים מכל העדות והזרמים.
[עריכה] גרסת השוללים
רבים מתנגדים לגרסתם של הרב אודסר וחסידיו אודות מציאת הפתק, ולדבריהם מעשה שהיה כך היה:
באותם ימים למד הרב אודסר בישיבת "אור תורה", שהייתה ממוקמת בבניין הסמוך לקברו של רבי מאיר בעל הנס. מאחר ואודסר היה חסיד ברסלב הוא נחשב לחריג בנוף הישיבתי, שכן לא זו בלבד שבטבריה לא הייתה קיימת אז קהילת ברסלב, אלא גם מרבית תלמידי הישיבה היו חסידי סלונים שהתנגדו באופן קיצוני לשיטתה של חסידות ברסלב. למרות זו נהג ראש הישיבה רבי מרדכי חיים קסטלניץ באודסר בחביבות, ולמד יחד איתו פעמים רבות.
אודסר השתכר למחייתו בקושי רב, ופעמים רבות כמעט ולא היה בביתו מה לאכול. הוא היה שבור בליבו, ואת מצוקתו היה שופך, כדרכם של חסידי ברסלב, באמצעות "התבודדות" ביערות והתייחדות עם אלוהיו.
באותה ישיבה היה תלמיד נוסף בשם יואל אשכנזי, שהיה ידוע כבדחן וחובב הלצות. ביום בהיר חמד אשכנזי לצון לאודסר, רשם את הפיתקה המדוברת והטמינה באחד מספריו של אודסר. בדרך כלשהי העביר לאודסר מידע על קיומו של הפתק.
משגילה אודסר את הפתקה הוא לא היה בטוח שאכן הפתק אמיתי, וגילה את סיפור מציאת הפתק למקורביו בלבד. בחורי הישיבה שמעו על דבר מציאת הפתק, והתייחסו לאודסר כאל אדם שבור לב שמצא נחמה מסוימת בפתקה זו. מששמע ראש הישיבה רבי מרדכי חיים קסטלניץ את הסיפור ביקש להביא לפניו את הפתקה, ותיכף כשראה אותה פרץ בחיוך, ואמר: הלא זהו כתב ידו של יואל אשכנזי.
כאמור, סיפור הפתק לא התקבל על ליבו של איש, ואודסר נאלץ לשאת בגפו את האמונה באמיתות הפתקה. שנים רבות לאחר מכן, משהתגבשו סביב אודסר קומץ חסידים, הפיץ אודסר את המעשה, ומאז החלו רבים להאמין בכך, בין השאר הודות לפרסום העקבי והנמרץ שמתקיים בנושא זה על ידי חסידי אודסר.
בשנת תשס"ב קיבלה גירסת השוללים תמיכה מאת אחדים ממנהיגי חסידות ברסלב, ובראשם: הרב יעקב מאיר שכטר והרב אליעזר ברלנד. חסידות ברסלב מורכבת ממספר פלגים, כשלכל אחד מאפיינים משלו. שני הפלגים הגדולים והמרכזיים מונהגים, אחד על ידי הרב שכטר והשני על ידי הרב ברלנד. כאמור, בשנת תשס"ב יצאו אלו בכרוז משותף נגד סיפור הפתקה והתייחסו לסיפור כאל מנהג אשר בדו מליבם קבוצה מחסידי ברסלב. בכרוז זה נמנעו מנהיגי ברסלב להתייחס ישירות לאודסר מחשש לכבודו, והתייחסו לפתקה בלבד.
הפתק עצמו הועבר בזמנו לבדיקות מעבדה ובדיקות גרפולוגיות, וגיל הדיו הוערך ב-60 שנה (דהיינו סמוך לזמן המצאו, ולא מתקופת רבי נחמן מברסלב).
הפתק נשרף בשנת תשס'א על ידי תימהוני שביקש לראות את הפתק, שהיה אז בביתה של ציפורה, בתו של ר' ישראל אודסר.
[עריכה] טענות התומכים כנגד המתנגדים
לדברי תלמידו של ר' ישראל, הרב ישראל יצחק בזאנסון, לא יתכן שיואל אשכנזי שמוכר כליצן, כתב את הפתק, שכן מרומזים בו סודות גבוהים ביותר מהקבלה. הרב בזאנסון כתב ספר שלם בשם "זה ינחמנו" המבאר את הפתק וסודותיו, וכן ספר תקציר בשם "שיר חדש". הפתק נמצא בארון נעול, ולא היה ליואל אשכנזי איך להכניס את הפתק לארון. יש הטוענים שאף שבפועל אשכנזי כתב את הפתק בכתב ידו, הוא עשה זאת בכפיה לא מודעת, ואף שחשב שהוא עושה מעשה בדיחה - לא הבין מה הוא כותב, ובפועל ר' נחמן הכניס בו את המילים הללו. עובדה נוספת שיש לציין היא שאודסר קיבל מכתב הכולל התבטאות בדבר אמיתות הפתק מהרב משה פיינשטיין, שהיה מגדולי התורה בארצות הברית. עובדה זו, יש בה חיזוק לא מועט לאלו המאמינים בפתק, כיוון שלא זו בלבד שהרב פיינשטיין לא היה חסיד ברסלב ולא השתייך ליהדות החסידית בכלל, אלא היה ממנהיגי הציבור הליטאי בארצות הברית, אשר מאפייניו המובהקים הם שכלתנות וריחוק ממוטיבים מיסטיים וסגולתיים. התבטאותו של הרב פיינשטיין בדבר הפתק היא דבר המקשה מאוד על הטוענים שהפתק אינו אמיתי.
