ויקטור בראונר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויקטור בראונר, (Victor Brauner) (23 בנובמבר 1903 - 12 במרץ 1966), צייר יהודי רומני.
ויקטור בראונר נולד בעיר פיאטרה נאמץ, רומניה, במשפחה יהודית, כבנו של תעשיין עץ ואחיו של הפולקלוריסט הארי בראונר Harry Brauner. בראונר למד בבית הספר היסודי בוינה, שאליה עברה משפחתו לכמה שנים. משפחת בראונר שבה לרומניה בשנת 1914 וויקטור בראונר המשיך את לימודיו בבית הספר האבנגליסטי בעיר בראילה. בתקופה זו הוא גילה את הזואולוגיה והתלהב ממנה. בהמשך, בין השנים 1919-1921 למד בבוקרשט בבית הספר לאומנויות יפות וגם בבית הספר לציור (בית ספר פרטי) של "ח. איגירושאנו". הוא ביקר בעיירות "פלטיצ'ני" Fălticeni ו"בלצ'יק" Balcic וצייר את הנופים. על פי עדותו הוא עבר את כל השלבים, דאדאיזם, ציור מופשט, אקספרסיוניזם.
ביום 26 בספטמבר 1924, בבוקרשט, ב"גלריות מוצרט", נפתחת התערוכה האישית הראשונה של ויקטור בראונר. בתקופה זו הוא נפגש לראשונה עם המשורר היהודי רומני אילריה וורונקה Ilarie Voronca, מי שהקים את כתב העת "75HP", כתב עת בו יפרסם בראונר את המניפסט שלו, "פיקטופואזיה" Pictopoezia (ציורשיר) ומאמר על "מעל הרציונליזם". בראונר צייר והציג את "ישו בקברט" בסגנונו של הצייר גאורג גרוץ Georg Grosz ואת "הבחורה בבית החרושת" בסגנונו של "הולדר" Holder. בשנת 1925 הוא יצא לראשונה לפריז וחזר לבוקרשט בשנת 1927. בין השנים 1928 - 1931 הוא השתתף בכתב העת האוונגרדי, "אונו" בו הוא פרסם רפרודוקציות של מרבית עבודותיו, ציורים בהירים ודיוקנאות של ידידיו המשוררים והסופרים. משנת 1930 הוא התישב בפריז, שם פגש את קונסטנטין ברנקושי שהכיר לו את אומנות הצילום. הוא התידד עם המשורר היהודי רומני ברבו פונדויאנו ופגש את "איב טנגוי" Yves Tanguy ודרכו התוודע לחוג הסוריאליסטים. הוא התגורר באותו בנין עם טנגוי ואלברטו ג'יאקומטי. בתקופה זו הוא צייר את "דיוקן עצמי עם עין עקורה". בשנת 1933 הוא זוכה לתערוכה האישית הראשונה בפריז, ב"גלריה פייר". הוצגו שם ציורים בהם נוכח תמיד נושא העין: "יכולת הריכוז של מר K", "המקרה המשונה של אדון K".
בהמשך משתתף בראונר בכל התערוכות הסוריאליסטיות. בשנת 1935 הוא חוזר לרומניה, לבוקרשט ושם הוא מצטרף למפלגה הקומוניסטית לתקופה קצרה, שבה לא תועדה פעילות או התבטאות מיוחדת. הוא הציג ברומניה וסיפק את האיורים לשתי אסופות שירים של המשורר ג'לו נאום Gellu Naum. תערוכתו מיום 7 באפריל 1935 מוזכרת בספר האוטוביוגרפי של סשה פאנה, "יליד שנת 02". בשנת 1938 חזר לצרפת, שם, איבד את עינו השמאלית בקטטה שהייתה בין דומיניק ובין אסטבן פרנסס. בראונר שניסה להגן על אסטבן נפגע מכוס שנזרקה. הסיטואציה נתנה השראה לסופר הארגנטינאי ארנסטו סאבטו שמשתמש בה בספרו "על קברים וגיבורים" (הופיע בהוצאת עם עובד).
באותה שנה הוא פוגש את "ז'קלין אברהם" Jaqueline Abraham ונושא אותה לאישה. הוא יוצר סדרת ציורים שזכו לכינוי lycantrope או chimere. בשנת 1940 הוא עוזב את פריז בחברתו של Pierre Malbille ומתישב ב"פרפיאן" Perpignan, אצל "רוברט ריוס" Robert Rius ולאחר מכן ב Cant-Blage, בהרי הפירינאים המזרחיים וב Saint-Felin d'Amont שם קיבל מגורים כפוים, אך בכל התקופה שמר על קשריו עם הפליטים הסוריאליסטים במרסיי Marsilia. בשנת 1941 חלה מאוד ואושפז בקליניקה "פרדיס" Paradis.
לאחר מלחמת העולם השניה לקח חלק בביאנלה וטייל באיטליה. בשנת 1959 התמקם בסטודיו ברחוב Lepic ובשנת שוב נסע לאיטליה ולאחר זאת התיישב בVarangéville שם עבד רוב הזמן. בשנת 1965 יצר סדרות ציורים בשם "מיטולוגיה" ו"פנים מהמיטולוגיה". מדובר במיטולוגיה של העולם המודרני והביקורת מקבלת אותם באהדה. בין ציורים אלה נמצא גם הציור הנבואי "La fin et le debut" המזכיר לנו שבסיום חיי הצייר מחילה יצירתו לחיות.
בשנת 1966 נבחר לייצג את צרפת בביאנלה של ונציה ושם הוקדש לו אולם שלם. במרס, לאחר מחלה ממושכת, נפטר ונקבר בבית הקברות מונמרטר Montmartre ועליו חקוק משפט שנלקח מפנקסיו: "Peindre, c'est la vie, la vraie vie, ma vie".
