ארנסטו סאבטו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסטו סאבטו (Ernesto Sábato) (נולד ב-24 ביוני 1911), סופר ארגנטינאי.
ארנסטו סאבטו, בן למהגרים איטלקים, נולד בעיירה רוחאס שבמחוז בואנוס איירס בשנת 1911. סאבטו, אשר היה פעיל קומוניסט נלהב במשך שנים אחדות, עד אשר ניער את חוצנו מן הסטליניזם בכנס בריסל בשנת 1935 והתרחק סופית מהמפלגה, למד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת לה פלאטה שבארגנטינה. משקיבל תואר דוקטור בפיזיקה, נסע בשנת 1938 לפריז כדי לעבוד במעבדת ז'יל-קירי. מגעיו עם הסוריאליזם דחפו אותו כבר בתחילת אותה תקופה להזניח באופן חלקי את סדר החשיבה המדעית וצלילותה ולהעדיף על פניהם את ההתמסרות לתיאור תעצומות הנפש ואפלוליותה באמצעות היצירה הספרותית. בשנת 1940 חזר סאבטו לארגנטינה אחרי שהות קצרה בארצות הברית והתחיל לעסוק במחקר ובהוראה, אולם התקרבותו לכתב-העת "דרום" ועליית הפרוניזם הפופוליסטי לשלטון בארצו הביאו אותו בשנת 1945 לנטוש אחת ולתמיד את פעילותו המדעית ובמקומה להקדיש את רוב עתותיו להגות ולכתיבה.
באותה שנה פרסם סאבטו את ספר ביכוריו, "אחד והיקום", קובץ מאמרים שיוצרו מתח בו ביקורת נוקבת על המסורת האידאולוגית שהמאה העשרים ירשה מקודמתה. שני ספרי ההגות שפירסם סאבטו בשנים שלאחר מכן, "גברים וגלגלי שיניים" (1951) ו"הטרודוקסיה" (1951), מקצינים אף יותר את חוד אמירתו של כותבם נגד המדע העקר, אשר לפי תפישת הסופר אינו מסוגל להבטיח שום ידיעה שאינה ארעית, ולכן הוא ממילא מרוחק מעולמו של האדם הסובל ומת. אופי הטרילוגיה הפילוסופית קודר ופסימי ביותר, והוא מביע נחרצה את אמונת יוצרה, כי מקורו של הדחף למחקר המדעי הנו במונח קדמה, העלול להמיט על האנושות תוצאות הרות אסון.
אותו סוג של ייאוש עכור, שנלווים אליו זעם, דכדוך, דיכאון, חוסר-אונים ואלימות, מאפיין גם את רוח "המנהרה" (1948; עם עובד, פרוזה אחרת, 2003), רומן שקדם ל"על קברים וגיבורים" (1961; עם עובד, ספרייה לעם, 1987) ו"אבדון" (1974; הקיבוץ המאוחד / כתר, 1986). יותר מבספרי ההגות הרבים שכתב קנה לו סאבטו את תהילתו בשלוש היצירות הספרותיות האלה, וכך גם הנציח את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים בזמנו. לא בכדי הוענק לו בשנת 1979 בצרפת אות אביר לגיון הכבוד, ובשנת 1984 זכה בספרד בפרס מיגל דה סרוונטס היוקרתי. אולי באורח פרדוקסלי גרם לו בשנים האחרונות אובדן הראייה ההדרגתי להתמסר דווקא לציור.
