הולדת הטרגדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הולדת הטרגדיה (בגרמנית: Die Geburt der Tragödie aus dem Geiste der Musik) הוא ספר אשר נכתב על ידי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. הספר פורסם בשנת 1872, ותרגום שמו המלא הוא הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה.

[עריכה] הספר

בספר הולדת הטרגדיה מנתח ניטשה, שבסיס השכלתו הוא בלימודים קלאסיים, את ההיסטוריה של הטרגדיה היוונית, ומציג דיכוטומיה אינטלקטואלית בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפולוני (בגמישות: מציאות שלא מובדלת על ידי צורות והבחנות דומות, דיוניסי. ומנגד מציאות המובדלת על ידי צורות, או הצורות עצמן, אפולוני). ניטשה טוען החיים תמיד עוסקים במאבק בין יסודות אלה, אשר נלחמים לשלוט על קיומו של האדם. במילותיו של ניטשה: "היכן שהדיוניסי ניצח, האפולוני נבלם והושמד … אך מתקפת הדיוניסי הראשונה נשרדה בהצלחה, הסמכות והתפארת של האל אפולו מדלפי מציגה עצמה כיותר קשוחה ומאיימת מאי פעם." אך איש מהצדדים לעולם לא מנצח בגלל שאפו היה ירוק וגדול מאוד מאודאת השני בשיווי משקל הפנימי שלו.

נישטה טוען שהטרגדיה של יוון העתיקה הייתה הצורה הגבוהה ביותר של אומנות בגלל שבה יש מיזוג של היסוד האפולוני והיסוד הדיוניסי לאחד, דבר המאפשר לצופה לחוות את מלוא היקפה של החוויה האנושית. היסוד הדיוניסי נמצא בשירת המקהלה, והיסוד אפולוני נמצא בדיאלוג, המהווה סימול מוחשי, אשר מאזן את החגיגיות שבדיוניסי. בקיצור, רוח האפולונית נתנה צורה למופשטות הדיוניסית.

ניטשה מציג את העידן שקדם לטרגדיה כעידן הנייח, בו אידאל האומנות היה הפיסול, אשר יצג ההשקפה העולם האפולונית. היסוד דיוניסי יוצג על ידי החגיגיות הפרועה של הפסטיבלים והשיכרות, ובראש ובראשונה על ידי מוזיקה. השילוב של שני יסודות אלה לאחד הוא שהביא להולדת הטרגדיה.

ניטשה כותב כי לאחר זמנם של אייסכילוס וסופוקלס, הגיע עידן בו הטרגדיה מתה. והוא קושר זאת להשפעתם של מחזאים טרגיים כגון אוריפידס, ולהתחזקות ההיגיון המיוצגת על ידי סוקרטס. אוריפידס הפחית את השימוש במקהלה, והציג בצורה יותר מציאותית את הדרמה האנושית, הופך אותה לקרובה יותר למציאות היום יומית. סוקרטס מצידו שם דגש על ההגיון ברמה שפגעה בחשיבותם של המיתוס והסבל לידע האנושי. שני משכילים אלה עזרו לרוקן את יכולתו של היחיד לקחת חלק באומנות, כיוון שהם ראו את הדברים באופן מפוקח והגיוני מידי. "קסם ההשתתפות", שהיה חלק מהאומנות והמיתולוגיה אבד, ואיתו הרבה מיכולתו של אדם לחיות באופן יצירתי ובהרמוניה אופטימית עם הסבל שבחיים.

ניטשה מסכם באומרו כי יתכן ודרך האופרות של ריכרד וגנר (חברו הטוב אשר לו הקדיש ניטשה את הספר) נוכל לשוב לאיזון בין דיוניסי ואפולוני באומנות המודרנית, ולהביא מחדש להולדת הטרגדיה.