דן בן אמוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דן בן-אמוץ (13 באפריל 1924 - 1989), סופר, עיתונאי, תסריטאי, אמן, מנחה ושחקן קולנוע ישראלי. נקרא בקיצור דב"א.

תוכן עניינים

1 תולדות חייו
2 השפעתו
3 ספריו
4 תרגומיו
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

דן בן-אמוץ נולד בשנת 1924 בעיר רובנו בפולין, בשם משה תהילימזוגר. עם עלותו ארצה ב-1938 נשלח לכפר הנוער בן שמן. בתחילה שינה את שמו ל"משה שעוני", אך לבסוף אימץ את השם "דן בן אמוץ". ב-1941 הושמדה משפחתו בשואה ובן אמוץ נותר לבדו בעולם.

לאחר סיום לימודיו בבן שמן, שהה בהכשרה בקיבוץ דגניה, ולאחר מכן התגייס, בשנת 1943, לצי הבריטי. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ערק מן הצי הבריטי, הצטרף לפלמ"ח, והיה פעיל בארגון עלייה ב'. לאחר מכן השתתף במלחמת העצמאות. בתקופה זו החל בן אמוץ לכתוב סיפורים קצרים.

לאחר סיום המלחמה פרסם מספר סיפורים קצרים, שלא זכו להד מיוחד, ותרגם מחזה עבור התיאטרון הקאמרי. לאחר מכן נסע לארצות הברית, למד שם קולנוע תקופת מה ויצר קשרי ידידות עם אנשים מעולם הקולנוע וביניהם מרלון ברנדו. בתקופה זו הופיע בתפקיד קטנטן בסרט "חשמלית ושמה תשוקה", בכיכובו של ברנדו.

פעולות בולטות אחרות של בן אמוץ בתחום הקולנוע היו הופעה בתפקיד עוזי בסרט "אקסודוס" בשנת 1960, לצידו של פול ניומן, כתיבת תסריט "שלושה ימים וילד" על פי סיפורו של אברהם ב. יהושע, הופעה באחת האפיזודות בסרטו הראשון של אורי זוהר, "חור בלבנה", ותפקיד ראשי בסרט "מצור" עם גילה אלמגור, משנת 1969(לסרט זה אף כתב בן אמוץ את התסריט).

בארצות הברית התחתן בן אמוץ עם אמריקאית נוצרייה בשם אלן סיינט שור, ושב עמה לארץ. לזוג נולדו שלושה ילדים, דור,נועה ופיקו. בשנת 1965 התגרש מאלן, ולאחר מכן חי שנים אחדות עם הציירת והאמנית בתיה אפולו אשר ילדה לו את בתו נעמי.

בן אמוץ רכש לו שם בשנות החמישים והשישים בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי, בהם חשף את אוזנו הקשובה לאופני התבטאות ודקויות שפה, את חיבתו לדמויות בעלות אופן התבטאות עילג אך מקורי, וחוש הומור הנוטה להתחכמויות בעלות אופי מיני. יכולת זו באה לידי ביטוי במדורים כמו "היה וראה" שפרסם בתחילת שנות החמישים ובלקט הסיפורים האנקדוטות והצ'יזבטים "ילקוט הכזבים", שכתב יחד עם חיים חפר. כוכבו דרך במיוחד כאשר השתתף בתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" ששודרה משנת 1955 ואילך. בתוכנית זו היה בן-אמוץ הכוכב הראשי, בזכות שורת פיליטונים כמו "אוכל לציפורים" ("ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו", "ההספד" ("אח, יא דן, יא דן"), "קללות בעלי מקצוע", "יומנו של ילד בן תשע", "מיומנה של נערה מתבגרת" ("היום פגשתי את תירס"), ועוד. הפיליטונים המובחרים מן התוכנית לוקטו בספרים "מה נשמע" ו"איך לעשות מה", שהיו לרבי מכר.

בן אמוץ המשיך מאוחר יותר בעיסוק בהומור, ובמיוחד בכזה הקשור בשפה ובאופני ביטוי גם בשנים הבאות. בשנת 1966 כתב עם חיים חפר את "תל אביב הקטנה", מופע נוסטלגי שחגג וביכה את נעוריה של העיר העברית הראשונה, "ארץ ציון ירושלים" שליקט סיפורים, מודעות וכרוניקה מראשית המאה (יחד עם שלמה שבא), ו"סיפורי אבו נימר", שהיו ליקוט של מעשיות המסופרות, כביכול, מפיו של ערבי.

פעולתו החשובה ביותר ואולי הזכורה ביותר בתחום זה הייתה כתיבתו (יחד עם נתיבה בן-יהודה) של "מלון עולמי לעברית מדוברת" (1972), מילון סלנג של השפה העברית (כרך שני יצא בשנת 1982). המילון, ובמיוחד הדוגמאות העסיסיות והאיורים המלווים בכיתובים שנונים שלהם היה אחראי בן אמוץ, היוו שילוב חינני של מילון רציני עם הומור.

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים עשה בן אמוץ מספר נסיונות לכתוב רומנים "רציניים". במיוחד זכורים מאותה תקופה הספר "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה, באופן מקורי ונועז, ו"לא שם זין" העוסק בפצועי מלחמה (בהמשך נעשה סרט המתבסס על הספר). באותה תקופה יצר בן אמוץ קשר עם הפילוסוף הצעיר ד"ר משה קרוי, והפך למו"ל של ספרו "החיים על פי השכל". בן אמוץ נשבה בקסמה של הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד, שבה דגל קרוי, ואחת מתוצאות המפגש עם פילוסופיה זו הייתה הכיתוב "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", שהודפס בספריו, כמחאה על כך שספריות ההשאלה רוכשות עותקים מספריו, ומשאילות אותן לכל דורש בלא רשות המחבר.

בשנת 1979 הוציא בן אמוץ את הספר "זיונים זה לא הכל", שהיה לרב מכר ולמטבע לשון. הספר, ששילב אנקדוטות אוטוביוגרפיות, סיפורים בדויים (כך לפי בן אמוץ) ושלל משגלים והגיגים, היה לאקורד פרידה של בן אמוץ מנסיונות כתיבת רומנים רציניים יותר. ספר ההמשך משנת 1981, "זיוניוני הדרך", היה הרומן האחרון שכתב.

החל בתחילת שנות השמונים התמקד בן אמוץ בלקטים של סיפורי פולקלור מקוריים ומתורגמים ובמיוחד בכתיבה עיתונאית במדורו האישי בעיתון "חדשות", שבו פרסם החל מיומו הראשון בשנת 1984. בן אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, אותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או לקסיקונים לתהילת איבר הזכרות הגברי, אך גם לעירוב מקורי של רצינות והומור. בן אמוץ נהנה ב"חדשות" מעמדה ייחודית שאפשרה לו לייסר את עורכי העיתון על כך שפרסמו מאמר מערכת לא חתום (כפי שהיה נהוג באותה עת), או על הסתרת האמת אודות תפוצת העיתון מקוראיו. בעקבות זאת, פורסמו מאמרי המערכת ב"חדשות" בחתימת כותביהם, וכן הוצגו בעמודו הראשי מספרי התפוצה של העיתון, נוהג חריג שלא אומץ אחר כך בשום מקום.

בשנת 1989 גילה בן אמוץ כי חלה בסרטן ובצעד מקורי החליט לביים את מופע הפרידה שלו מן העולם באמצעות ערב חגיגי שנערך במועדון הלילה "החמאם". בן אמוץ קיבץ למקום את חבריו, מכריו ו"מוקירי זכרו", כלשונו, והנחה את מסיבת הפרידה כפי שעשה בעבר באירועים אחרים בחמאם. לאחר מכן, טס בן אמוץ לארצות הברית לניתוח שנועד לשפר את הטיפול במחלתו. בעקבות שיבוש בניתוח, שב לארץ כשהוא משותק חלקית. בחודשים האחרונים לחייו דבק בכתיבה ופרסם כמעט מדי יום קטעים קצרים ומאמרונים ב"חדשות".

[עריכה] השפעתו

בחייו, נחשב בן אמוץ אחד הכותבים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל, והגיגיו, תפישותיו, רעיונותיו ומריבותיו מילאו את החלל הציבורי בישראל. בעיני רבים, היה בן אמוץ אחת הדמויות היציגות של הצבר הישראלי השורשי ו"האמיתי". בראיון רדיו עמה לפני שנים, סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין כיצד הייתה מאזינה בדבקות לבן אמוץ בתוכנית "שלושה בסירה אחת", כייצוג הישראליות המושלמת, שהייתה מנוגדת בתכלית להוויה הגלותית, הפולנית, שבתוכה חיה. כיום, כשש עשרה שנים אחרי מותו, הועם זכרונו במידה רבה. ספריו נעלמו מן המדפים, כמעט ואין מאזכרים את שמו, לחיוב או לשלילה, בכתיבה או בעל-פה; הרומנים שלו אינם נקראים, אינם נחקרים ואינם זוכים להערכה; ואפילו התרומה המרכזית שלו, לכאורה, להומור ולשפה העברית כמעט ונשכחה.

רבים רואים בשכחה זו השכחה, בעקבות הביוגרפיה שכתב אודותיו אמנון דנקנר ושהתפרסמה בשנת 1992. בביוגרפיה זו, הוצג בן אמוץ כאדם נצלני, כילי, אכזרי ולא ישר. סערה מיוחדת עורר קטע בביוגרפיה בו טען דנקנר כי בן אמוץ אישר בפניו כי קיים גילוי עריות עם אמו, כאשר היה בן שלוש עשרה. סערה גדולה אף יותר עוררו טענות לפיהן קיים בן אמוץ יחסי מין עם קטינה בת שלוש עשרה, הסתייע בבחורות שסרסרו בנערות צעירות עבורו ואף הציע לחבריו לחלוק את יצועם עם אותן נערות. טענות אלו הובילו לפתיחת חקירה משטרתית כנגד כמה מחבריו של בן אמוץ.

לפי סברה שונה, נובעת השכחה מכך שמוקד העניין בבן אמוץ לא היה ביצירותיו אלא בדמותו הססגונית ובאישיותו הכריזמטית, ועם העלמו מן הזירה, פג בהדרגה גם העניין בו. בן אמוץ כתב בעיתונים רבים, אך תרומתו בתחומים שמעבר לכך מעולם לא נחשבה משמעותית.

על השפעתו כתב דן בן-אמוץ: "החלטתי להתעלם מהערכות השוואתיות, לותר על המירוץ המטורף לאולימפוס ולעסוק לי בשקט בשלי למען עצמי ולא איכפת לי אם יום אחר מותי איש לא יזכור את תרומתי בתחום הגסטרונומיה, הנגרות או הספרות. עלא-זובי!" (זיונים זה לא הכול עמ' 196, סוף פסקה ראשונה...)

[עריכה] ספריו

ארבעה וארבעה: סיפורים (1950)
ילקוט הכזבים (יחד עם חיים חפר) (1956)
ילקוט הכזבים השלם (יחד עם חיים חפר) (1979)
מה נשמע (1959)
איך לעשות מה (1963)
לזכור ולשכוח (1968)
מילון עולמי לעברית מדוברת (יחד עם נתיבה בן-יהודה) (1972)
לא שם זין (1973)
ארץ ציון ירושלים (יחד עם שלמה שבא) (1973): לקט מהעיתונות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
יופי של מלחמה (1974)
קריעה תמה (1974)
תפוש כמה שאתה יכול - סרט מתח מפורש, (1975)
זיונים זה לא הכל (1979)
זיוניוני הדרך (1981)
סיפורי אבו נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים (1982): אוסף אגדות ומשלים של ערביי ארץ ישראל. פורסם תחילה כטור ב"מעריב".
עוד איך לעשות מה (1982)
סיפורים פה סיפורים שם (1982)
כליל תפארת המליצה (1985): על תחיית השפה העברית

[עריכה] תרגומיו

רקע טראגי, מאת ארסקין קולדוול (1949)
האיש שבא לארוחת ערב, מאת קאופמן והרט (1954)
רקטה לירח: מחזה בשלוש מערכות, מאת קליפורד אודטס (1960)
לבלוב האהבה, מאת מוריי שיסגאל (1984)
עדיף מלפפון על הגבר מפני ש..., מאת מ.ל. ברוקס ואחרים (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים, נוסח עברי: דנקנר את בן-אמוץ בע"מ
ספר הפלוץ והשכחה, מאת דונלד וורצל (1985). נוסח עברי: דנקנר את בן-אמוץ בע"מ