בלשנות חברתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלשנות חברתית (נקראת גם סוציולוינגוויסטיקה או סוציובלשנות, באנגלית sociolinguistics) היא ענף מדעי העוסק בהשפעת גורמים חברתיים, כמו נורמות תרבותיות, ציפיות והקשר, על הדרך שבה משתמשים בשפה. היא חוקרת את ההבדלים הלשוניים בין קבוצות חברתיות שונות, כמו בין אנשים ממוצא, דת, מגדר, סטטוס חברתי או רמת השכלה שונה. בדומה לדיאלקט, ניב שמיוחד לאזור גאוגרפי מסוים, לשפה המיוחדת לקבוצה חברתית מסוימת קוראים סוציולקט (sociolect). הבלשנות החברתית חוקרת את הסוציולקטים. הבלשנות החברתית גם חוקרת את האופן שבו אילוצים חברתיים משפיעים על השימוש בשפה, כך שאותו אדם ישתמש בה באופן שונה במצבים חברתיים שונים.
הבלשנות הכללית מניחה בדרך כלל שהשימוש בשפה מסוימת, כמו עברית או אנגלית, הוא אחיד או כמעט אחיד בקרב כל דובריה. הבלשנות החברתית נבדלת מהבלשנות הכללית, בכך שהיא מדגישה את הבדלי השפה בין דובריה השונים. שתי גישות אלה, למרות שהן סותרות לכאורה, משלימות זו את זו בפועל ומאפשרות תיאור טוב יותר של התופעה הלשונית.
תחום עניין נוסף של הבלשנות החברתית הוא השפעת השפה על החברה, ובפרט האופן שבו ההבדלים בשימוש בשפה משתתפים ביצירתם ובהנצחת קיומם של מעמדות ופערים בחברה. יש המכנים המבדילים בין התחומים: בעוד שלעיסוק בהשפעת החברה על השפה קוראים בלשנות חברתית, לעיסוק בהשפעת השפה על החברה קוראים לפעמים סוציולוגיה של הלשון. עם זאת השפעות אלה נוטות להיות הדדיות, ולכן לעתים קשה להפריד בין התחומים.
הבלשנות החברתית בוחנת את כל הפנים השונות של התופעה הלשונית. היא עוסקת במיוחד בפונטיקה, באוצר המילים ובתחביר של השפה. היא עוסקת גם בפרגמטיקה של השפה, כלומר בהבדלים ברמת השיח.
[עריכה] מחקרים קלאסיים בבלשנות חברתית
המחקרים הקלאסיים בתחום הבלשנות החברתית נערכו בעיקר בארצות הברית ובבריטניה, והם עוסקים בשפה האנגלית. הבלשן האמריקאי וויליאם לבוב (William Labov) נחשב למייסד התחום, לאחר שחקר בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים את שפתם של השחורים בארצות הברית, וטען שאין מדובר בשפה שגויה אלא בניב נפרד, השונה מהאנגלית האמריקאית הסטנדרטית.
במחקרים אחרים הראו, שהמעמד המקפיד ביותר על שפה אנגלית סטנדרטית הוא המעמד הבינוני, אף יותר מהמעמד הגבוה. ההסבר המקובל נטוע בשאיפות בני המעמד הבינוני להתקדמות בסולם החברתי, המביאות אותם לתיקון-יתר של השפה. לעומת זאת, בני המעמד הגבוה מרגישים נינוחים יותר להשתמש בשפה באופן שגוי.
ממצא מעניין נוסף הוא, שבקבוצות מסוימות, כמו בשכונות מסוימות של מעמד העובדים, שימוש בשפה תקנית יכול להיות לא רצוי בהקשרים רבים. בקבוצות כאלה, השימוש בניב לא-סטנדרטי מעיד לא רק על השתייכות לקבוצה, אלא גם על גאווה בהשתייכות זו וסולידריות עם הקבוצה.
ישנם גם ממצאים שונים על ההבדל בשימוש בשפה בין נשים וגברים. בניגוד להבדלים בין קבוצות מעמדיות, הבדלים אלה נוטים להיות קטנים יותר, ואינם מוחלטים. לומר שגברים ונשים משתמשים בשפות שונות שקול לאמירה שגברים גבוהים מנשים: בעוד שאמירה זו נכונה בממוצע, בהרבה מקרים היא לא תהיה נכונה לגבי פרטים ספיציפיים. כמו כן, ההבדלים האלה נוגעים פחות לתחביר או לאוצר המילים של השפה, ויותר לסגנון הדיבור.
