אנרי פואנקרה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
ז'יל אנרי פואנקרה (נאנסי 29 באפריל, 1854 – פריז 17 ביולי, 1912), מתמטיקאי, מדען תיאורטי ופילוסוף של המדע, צרפתי. פואנקרה תואר כ"אוניברסליסט", המסוגל להבין ולתרום לכל חלקי המתמטיקה.
הרים תרומה מקורית למתמטיקה, לפיזיקה המתמטית ולאסטרונומיה. היה אחראי לניסוח השערת פואנקרה, אחד מהבעיות המפורסמות ביותר במתמטיקה. במחקרו על בעיית שלושת הגופים, פואנקרה היה לאדם הראשון שגילה מערכת כאוטית דטרמניסטית, והוא הניח את היסודות למה שהתפתח לתורת הכאוס המודרנית. פואנקרה הקדים את מחקריו של איינשטיין, והציג נוסחה ראשונית של תורת היחסות. קבוצת פואנקרה נקראה על שמו.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
פואנקרה נולד בננסי למשפחה משפיעה, אביו לאון היה פרופסור לרפואה באוניברסיטת ננסי, ודודו ריימון פואנקרה יהיה לנשיא צרפת בשנים 1913-1920. אחותו הצעירה, אלין, שאותה העריץ, נישאה לפילוסוף הספירטואלי אמיל בוטרו.
בילדותו היה חולה מאוד בדיפטרייה, וקיבל חינוך מיוחד מפי אמו, אז'ני. הוא הצטיין בכתיבה.
ב-1862 החל ללמוד בבית הספר בננסי (שהיום קרוי על שמו), והצטיין שם בכל תחום, וכן קיבל פרס ראשון בתחרות בין תלמידים מכל בתי הספר בצרפת. הוא החל ללמוד באקול פוליטכניק ב1873. שם למד מתמטיקה כתלמיד של שארל הרמיט, וסיים את לימודיו ב-1875. הוא המשיך ללמוד באקול דה מין, והמשיך ללמוד מתמטיקה יחד עם הנדסת מכרות, וקיבל את תואר המהנדס במרץ 1879. לאחר שסיים את לימודיו נעשה למפקח מכרות באזור וסול בצפון מזרח צרפת. זמן קצר לאחר מכן הוצעה לו משרה כמרצה זוטר למתמטיקה באוניברסיטת קאן. מעולם לא נטש את קריירת המכרות, ונעשה למהנדס ראשי ב1893, ולמפקח הראשי ב1910.
הוא החל לעבוד על הדוקטורט שלו, שהיה בתחום המשוואות הדיפרנציאליות. פואנקרה המציא שיטה חדשה לחקר התכונות של פונקציות אלה. הוא לא רק עמד במשימה של חילוץ האינטגרל של משוואות כאלה, אלא אף היה הראשון לחקור את התכונות הגאומטריות הכלליות שלהן. הוא הבין כי ניתן להשתמש בהן על מנת ליצור מודל של התנהגותם של גופים מרובים בתנועה חופשית בתוך מערכת השמש.
החל מ-1881 ולמשך יתרת הקריירה שלו, לימד באוניברסיטה של פריז (הסורבון). שם הוא החזיק בקתדרות לפיזיקה ומכניקה ניסויית, פיזיקה מתמטית ותורת ההסתברות, ולאסטרונומיה.
בשנת 1885 אוסקר השני מלך שבדיה, ערך תחרות מתמטית עם פרס כספי עבור פתרון השאלה, עד כמה מערכת השמש יציבה, וריאציה של בעיית שלושת הגופים. פואנקרה לא הצליח לפתור את הבעיה באופן מושלם, אך פתרונו היה כה מרשים שב-1888 קיבל בכל זאת את הפרס. פואנקרה מצא כי ההתפתחות של מערכת כזו היא פעמים רבות כאוטית, כלומר ששינוי קטן ביותר במיקום הראשוני יכול להוביל למצב שונה מאוד לאחר זמן. אם לא ניתן למדוד את השינוי הראשוני הקטן, פירוש הדבר כי לא ניתן לחזות מה יהיה מצב המערכת תוך זמן מסוים. אחד מהשופטים, קרל ויירשטראס אמר כי "מחקר זה אכן לא פתר בשלמות את הבעיה שהוצגה, אך בכל זאת הוא בעל חשיבות כה רבה שפרסומו יחל תקופה חדשה בהיסטוריה של המכניקה השמיימית".
בגיל הצעיר של 32, פואנקרה נבחר לאקדמיה הצרפתית למדעים, נעשה לנשיאה ב-1906, ונבחר לאקדמי פרנסיס ב1909.
ב1893 הוא הצטרף ללשכה הצרפתית לקווי אורך, שהעסיקה אותו בתיאום הזמן בכל העולם. ב1897 הוא חזר בו מהצעה לא מוצלחת של מעבר לשיטה העשרונית במדידת העיגול, ולפיכך גם בזמן ובקוי האורך. עבודה זו הובילה אותו לחשוב על השוואה בין שעונים שנעים במהירות גבוהה. ב-1898, ב"מדידת הזמן", הוא ניסח את עקרון היחסיות, שלפיו אין כל ניסוי שיכול להבחין בין מצב של תנועה אחידה למצב של מנוחה. יחד עם התיאורטיקן הנדריק לורנץ הוא הגיע לגבולות הפיזיקה של אז, על מנת להסביר את תנועתם של אלקטרונים מהירים. רק אלברט איינשטיין, שהיה מוכן לשנות את כל המבנה של הפיזיקה, הוא שהצליח ליצור את המודל היחסותי המוצלח.
היה אחראי לניסוח אחת מהבעיות המפורסמות ביותר במתמטיקה, "השערת פואנקרה". הבעיה הייתה מניע חשוב להתפתחויות רבות בטופולוגיה ותחומים אחרים במתמטיקה במהלך המאה ה-20, עד שנפתרה לבסוף ב-2004.
בשנת 1899, ושוב בהצלחה רבה יותר ב-1904, הוא התערב במשפטים של אלפרד דרייפוס. הוא תקף את הטענות המדעיות חסרות הבסיס שהובאו כראיות נגד דרייפוס.
בשנת 1900 קיבל מדליית זהב מהאגודה המלכותית של לונדון לנושא האסטרונומיה.
בשנת 1912 הוא נותח בשל בעיית ערמונית, ומת מאמבוליזם ב-17 ביולי 1912.
[עריכה] אופיו
ביוגרף ופסיכולוג מאותה תקופה, א. טולוז, שחקר את אופן עבודתו של פואנקרה, אמר כי פואנקרה שמר על שעות עבודה מדוייקות מאד. הוא עסק במחקר מתמטי במשך ארבע שעות ביום, מעשר בבוקר ועד הצהריים ושוב מחמש בערב עד שבע. הוא קרא מאמרים בכתבי עת מאוחר יותר בערב. היה לו זיכרון יוצא מן הכלל, והוא זכר כל שורה בטקסט שקרא. כמו כן, הוא זכר באופן מושלם דברים ששמע. הנוהג הרגיל שלו בעבודה, היה לפתור בעיה בראשו, ואז להעביר את הפתרון המושלם לנייר. יכולתו לזכור באופן מושלם את ששמע הועילה לו בהרצאות, שכן הוא היה כל כך קצר רואי עד שלא ראה את הלוח. הוא היה מגושם מבחינה פיזית, תמיד מיהר ולא אהב לחזור אחורה לתיקונים או שינויים.
[עריכה] מחקריו
בין התחומים שלהם תרם:
- טופולוגיה אלגברית
- התאוריה של פונקציות אנליטיות של כמה משתנים מרוכבים
- התאוריה של פונקציות אבליות.
- גאומטריה אלגברית
- תורת המספרים
- בעיית שלושת הגופים
- התאוריה של משוואות דיופנטיות
- תורת האלקטרומגנטיות
- תורת היחסות הפרטית
הוא גם כתב על מתמטיקה ופיזיקה באופן פופולרי, בספרים שנועדו לציבור הרחב.
