אוליגרכיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוליגרכיה היא צורת ממשל פוליטי שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסייה (שהוא לרוב החזק ביותר גם במובנים אחרים – כלכלית או צבאית). המילה "אוליגרכיה" מגיעה מהמלים היווניות ל"שליטה" ו"מעט". יש תיאורטיקנים פוליטיים שטענו כי כל חברה היא למעשה אוליגרכיה, גם אם חושבים שיש בה מערכת פוליטית אחרת.
פעמים רבות שולטות באוליגרכיה כמה משפחות חזקות, המגדלות את ילדיהם במגמה שיירשו את כוח האוליגרכיה, בדרך כלל על חשבון שאר האנשים בחברה. בניגוד לאריסטוקרטיה (ממשל "הטובים ביותר"), כוח זה אינו תמיד גלוי, שכן האוליגרכים מעדיפים לעתים להשאר "מאחורי הקלעים", כשהשפעתם כלכלית יותר מאשר פוליטית ישירה. אם כי אריסטו הוא שהשתמש ראשון במושג כמציין שלטון של העשירים (ששמו המדוייק הוא "פלוטוקרטיה"), אוליגרכיה אינה תמיד שלטון של העשירים, מכיוון שלפעמים האוליגרכים הם פשוט קבוצה מועדפת כלשהי. יש שהציעו, כי מדינות דמוקרטיות ליברליות רבות הן בעצם אוליגרכיות, מכיוון שהנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים שלהם באמת.
חברה עשויה לההפך לאוליגרכיה מתוך בריתות משתנות של מנהיגי שבטים שונים, אם כי כל צורת ממשל יכולה להפוך לאוליגרכיה בנקודה כלשהי בהתפתחות שלה. המנגנון השכיח ביותר לשינוי זה הוא ההצטברות ההדרגתית של כח כלכלי. אוליגרכיות עשויות גם להתפתח לצורות אוטוריטיות קלאסיות יותר של ממשל, לפעמים כתוצאה מכך שמשפחה אחת זוכה בכח רב יותר מאחרות. מונרכיות אירופאיות רבות שנוסדו בימי הביניים החלו את דרכן כך.
אוליגרכיות עשויות גם להיות הכלי לשינוי, כשהן מכריחות את המלכים או הדיקטטורים לחלוק בכוח שלהם, וכך פותחים פתח לחלוקת הכח עם אלמנטים אחרים של האוכלוסייה. דוגמה אחת לתהליך כזה הוא ההתאחדות של האצילים האנגלים נגד המלך ג'ון ב-1215 על מנת להכריח אותו לחתום על המגנה כרטה, הכרה למעשה של הירידה בכוחו הפוליטי של המלך ובקיומה של אוליגרכיה חזקה. עם התפתחותה של החברה האנגלית, המגנה כרטה שונתה פעמים רבות (1216, 1217, 1225), והבטיחה זכויות רבות יותר ליותר אנשים, וכך הכינו את הדרך למלוכה החוקתית הבריטית.
צורה של המילה אוליגרכיה חדרה לספרדית הדרום אמריקאית והפורטוגזית מהצרפתית. שם היא משמשת גם לפקידים ממשלתיים וצבאיים, לבד מהעשירים.
[עריכה] התקשורת כאוליגרכיה
יש שטוענים שבעידן המודרני אנשי התקשורת במדינות שונות מהווים אוליגרכיה. לרוב, במדינות טוטליטריות, מנצלים המשטרים את תקשורת ההמונים ככלי להפצת תעמולה. יעילותה של התקשורת כמשפיעה על דעת הקהל הוכחה כאשר השפעת התעמולה הגיעה לממדים קיצוניים בגרמניה הנאצית. תומכי הגישה לפיה התקשורת היא אוליגרכיה טוענים, שגם במדינות דמוקרטיות מנצלת התקשורת את יכולתה להשפיע על ההמון. כך, היא משפיעה על עמדות הבוחרים ושולטת, למעשה, בפוליטיקה. גם הוגים דמוקרטיים שלא מקבלים את תפיסה זו, רואים בתקשורת גורם משפיע וחשוב במדינה הדמוקרטית.
