תורת הצמצום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תורת הצמצום הוא מושג יסודי בקבלה העוסק בתהליך שקדם לבריאת העולם במהלכו פינתה האלוהות מקום על מנת לאפשר קיומה של מציאות מחוצה לה. מושג הצמצום פותח במיוחד בתורת האר"י ובמשנותיהם של ממשיכי דרכו, אם כי הוא בעל מקורות קדומים יותר.

תוכן עניינים 1 הצמצום הלוריאני 1.1 תורת הצמצום, על שום מה? 1.2 האר"י אל מול המקובלים הראשונים 1.3 ה"טהירו" וה"רשימו" 1.4 האלמנט הקונסטרוקטיבי שבהפרשת שורשי הדין מהאלוהות 1.5 מדברי הרב חיים ויטאל על תורת הצמצום 2 התפתחות מושג הצמצום מימיו של האר"י 3 הצמצום האשלגיאני 3.1 עיבור נשמתו של האר"י 3.2 תורת הצמצום האלשגיאנית 3.2.1 ארבע שלבי היווצרות הנברא (הרצון לקבל) 3.2.2 צמצום א' 4 המחלוקות על מושג הצמצום 5 הרמב"ם והצמצום 6 הערות וסימוכין 7 ראו גם 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים 9.1 מאמרים 9.2 טקסטי מקור בהם מוזכר ומוסבר הצמצום 9.3 אתרי קבלה שבהם ניתן למצוא הסבר מפורט יותר

[עריכה] הצמצום הלוריאני

[עריכה] תורת הצמצום, על שום מה?

נקודת המוצא של קבלת האר"י (ר' יצחק לוריא) מן המאה ה-16 היא שהאין סוף "שורה בכל, והוא הכל, אין בלתו ואפס זולתו".^[1] לאור קביעה זו עולה השאלה: כיצד מתהווים העולמות מתוך אין סוף (להלן: א"ס) או בתוכו, והיכן, אפוא, מקומם? כדי לענות על כך פיתח האר"י את תורת הצמצום.

[עריכה] האר"י אל מול המקובלים הראשונים

המקובלים הראשונים, אשר הושפעו מהמחשבה הניאו אפלטוניות, תיארו את התהוות העולמות כהשתלשלות ישירה מא"ס, כמתוך מבוע, ממנו פורצת חיות, נמשכת ממנו ומתפשטת, תוך שהיא מתרחקת מהמקור, ודרגותיה משתלשלות זו מזו במבנה היררכי ברור. כל שלב שמתגלה והולך בסדר התפשטות זה הוא שלב פרטיקולרי יותר, מובחן ומצומצם יותר, ביחסו לקודמיו בסדר ההשתלשלות.^[2]

האר"י שונה שוני מהותי מהמקובלים הראשונים בהבנתו את התהליך האמור. הוא אינו מדבר על התפשטות ישירה מתוך המקור האלוהי הנעלם, אלא על תהליך דיאלקטי מורכב המבוסס על מתיחות מתמדת בין הסתלקות להתפשטות (קרי התגלות). המחשבה הקבלית הקדומה גורסת, אפוא, כי תהליך ההתפשטות הוא תהליך התהוות, כשכל מדרגה היא סיבה למדרגה שעתידה להתגלות מתוכה, שעתידה לצאת מהכוח (שבו היא נמצאת מלכתחילה) אל הפועל, ולקנות לעצמה הוויה גמורה בפני עצמה. לעומתה, קבלת האר"י מצרפת יחדיו את ההסתלקות וההתפשטות. לפיה הסתלקות האור קודמת בהכרח להתפשטותו. לשון אחר, כל התגלות חדשה כרוכה בהסתלקות, אשר קודמת לה קדימה הכרחית. הסתלקות זו היא סוד הצמצום.

אופן היווצרותו של החלל שבו ישכנו העולמות בכללם העולם הזה על כל הווייתו, התרחש באופן הבא: האינסוף צמצם את עצמו "מעצמו אל עצמו", כלומר לצדדיו, והותיר בתוכו חלל ריק ופנוי; בתוך חלל זה נבראו העולמות. יוצא, אפוא, כי "הצמצום מציין, את הסתלקות האור האלוהי, שנסוג ונגנז בחביוניו הנעלמים".^[3]

[עריכה] ה"טהירו" וה"רשימו"

אותו חלל פנוי שנוצר כתוצאה מהצמצום מכונה בשפתו של האר"י בשם "טהירו" (מונח זה מושאל מספר הזוהר^[4] ופירושו "זוהר" העוטף את הא"ס מאז ומעולם, זוהר אשר אינו כולל כל צמצום כלל ועיקר. בדברי האר"י המונח קיבל משמעות הפוכה, חדשה ומקורית). בעוד שבספר הזוהר ה"טהירו" מסמל את ספירת כתר, את הספירה הראשונה המקיפה את הא"ס כמעין ההילה שסובבת סביבו, את בחינת הגילוי שבא"ס, בדברי האר"י מייצג הטהירו את ההפך הגמור - את החלל הפנוי שנוצר כתוצאה מהסתלקותו של הא"ס ועילומו המוחלט. אותו "טהירו", כאמור, הוא מקומם של כל העולמות כולם, עליונים ותחתונים גם יחד.

עיון מדוקדק בכתבי האר"י וכן בכתביהם של ר' חיים ויטאל ור' יוסף אבן טבול מגלה כי אין חלל זה ריק לחלוטין מאורו של האינסוף אלא שנשתיירו בו חלקיקי אור א"ס שנצטמצם, הנקראים "רשימו" (=רושם, או זיכרון ממציאות האור הגדול שהיה בחלל זה). חשוב לציין כי חוקרים רבים ראו בדברי חיים ויטאל סתירה לתפיסה הקבלית המוקדמת לו, לפיה "לית אתר פנוי מיניה", גם במדרגות הנמוכות ביותר של ההוויה. בכל מקום מצויה הארה אלוהית. בכל מקום אפשר להתקשר עם הארה זו ולדבוק בה. ברור כי תפישת החלל הריקני מכל אור אינה מוצאת את מקומה לצד ההנחה המיסטית היסודית לפיה אין מקום פנוי ממנו.

[עריכה] האלמנט הקונסטרוקטיבי שבהפרשת שורשי הדין מהאלוהות

בתוך הרשימו שנותר בתוך הטהירו מעורבים גם שורשי הדין האלוהי, שנגלו גם הם בצמצום. בנקודה זו אנו עדים למוטיב מרכזי וחשוב אשר מפתחת קבלת האר"י.

בעולם האינסוף כל ספירה הייתה כטיפה בתוך הים הגדול, וכך גם שורשי הדין היו כטיפה המרה בתוך אותו ים. לשון אחר, למידת הדין (שורש כוחות הדין, דהיינו הרוע, הפועלים בעולם) לא היה משקל רב מידי בתוך הא"ס. לדבריו של אבן טבול, פעולת הצמצום שביצע האל גרמה לקיבוצם של שורשי הדין לנקודה אחת – נקודת מרכזו של חלל ה"טהירו", ולהתחזקותם בה. כפועל יוצא מכך, כוחות הדין סילקו מאותה נקודה את כוחות, או אורות החסד והרחמים האלוהיים, וכך התחולל הצמצום ונתהווה החלל הפנוי.

לעומת כתבי הרב חיים ויטאל, שטען שריכוז הדין היה חלק מתהליך הצמצום, סובר אבן טבול כי כוח הדין היה זה שחייב את הצמצום, הווי אומר, האל ביקש לטהר עצמו ממידת הדין שהייתה חבויה ושרויים בה. רצון זה היה הסיבה להיווצרותו של התהליך האמור.

הדין האלוהי הוא שורשה של הוויית הרע והטומאה בעולם. אותו דין ששרה בתחומה העליון של האלוהות, כפסולות, כסיגיה או כשמרי יינה, גרם לחוסר הרמוניה ולחוסר איזון בתוך האלוהות. מצב זה הוא המעורר את האלוהות לביצוע התהליך הקטרתי (קטרזיס, קרי היטהרות) של הפרשת הדין והוצאתו אל מחוץ לאלוהות.^[5]

הצמצום, כאמור, נעשה במטרה לטהר את ההויה האלוהית משורשי הדין. כתוצאה מצמצום אור הא"ס, בתוך חלל ה"טהירו" נותר ה"רשימו", המעורב בשורשי הדין שהופרשו מתוך אותה הוויה. רושם זה המעורב בדין הינו המצע לעולמות כולם, ממנו עתידים להיבנות כל העולמות האלוהיים, גבוהים ושפלים כאחד.

יוצא, אפוא, כי האלוהות אינה חפצה להשליך מלפניה את אותו רוע כלא היה, אלא דווקא לייחד לו תפקיד מרכזי ביותר בהבנייתם של העולמות. תפקיד הרוע הוא להגביל את הא"ס (את מידת החסד), להתוות ולעצב את גבולותיהם של העולמות. בכך האל מראה כי למעשה הוא אינו מעוניין להפטר מהרוע אלא רק להסתייע בו כדי לקבוע שיעור והגבלה על מידת החסד, החושקת לתת לכול ללא הגבלה, לצריך ולשאינו צריך.

במילים אחרות, "כל עולם, בעצם היותו עולם, הוא מוגבל ומצומצם ושרוי בתוך גדריו ומצריו: עולם הינו ישות סופית. וכדי שייקבעו גבולותיו של העולם הסופי, צריך כוח הדין להתעורר ולפעול את פעולתו".^[6] כוח הדין הוא המשרטט את הגבולות לאותם עולמות, העליונים כמו גם התחתונים, אשר עתידים להיבנות.

[עריכה] מדברי הרב חיים ויטאל על תורת הצמצום

את עיקרון הצמצום שביסס האר"י ניסח אחד מבחירי תלמידיו, ר' חיים ויטאל, כך:

	דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא...והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.
-- "עץ החיים", חלק א', פרק א', מאת ר' חיים ויטאל

[עריכה] התפתחות מושג הצמצום מימיו של האר"י

בעקבות תורת הצמצום של האר"י נולדו בעיות מספר לגבי האופן שבו ניתן להתאימה לצד האמונה באי השתנות האל. כתוצאה, נולדו שני פתרונות אשר באו לידי ביטוי בעיקר בקבלתו של ר' ישראל סרוג: א. הבחנה בין "עצמותו" לבין אורו, דהיינו בין עצמות אור א"ס לבין אור א"ס שהוא רצונו להיטיב, וההסבר שהצמצום התבצע ברצון בלבד ולא בבעל הרצון עצמו. ב. הטענה בדבר כך שהצמצום אינו כפשוטו ורק בא לסבר את האוזן. סרוג פיתח את רעיונות אלה והוסיף עליהם רעיונות משלו (תוך פיתוחה של תורת המלבוש שלו). יש לציין שהשפעתם של רעיונותיו על הקבלה המאוחרת הייתה עצומה.

עוד מימי האר"י רעיון הצמצום עורר מהומה ותסיסה רבה. כתוצאה, במאתיים השנים הבאות נעשו ניסיונות נוספים לפשט את הרעיון. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היה רעיונו של שבתי שעפטיל הורוביץ בספרו "שפע טל", "שניסה להפוך את תורת הצמצום לתיאור סמלי של אצילות ספירת "כתר" על פי הרמ"ק, בעקבות ניסוחי סרוג אך מתוך גניזת תיאורי המלבוש". ^[7] בהופכו את הצמצום לאקט שני הוציא למעשה הורוביץ את עוקץ הפרדוכס שהיה טמון בתורה זו מעיקרה.

החל מהמאה ה-17 נחלקו המקובלים בשאלה האם יש להבין את הצמצום כפשוטו או שמא כסמל בלבד למאורע במעמקי האלוהות. הגרסה הפשטנית הייתה זו שנתקבלה בחוגי השבתאות, במיוחד בכתביהם של נתן העזתי ונחמיה חיון. בשנת 1714 התחיל פולמוס רציני סביב נושא הצמצום בין המצדדים בגרסה הפשטנית לבין אלו מהמקובלים אשר נטו לכיוונה של הפילוסופיה. יוסף ארגוס סיכם את פולמוס זה בספרו "שומר אמונים" (1736), תוך שהוא מציע להחזיר את תורת האר"י לנקודת המוצא של הרמ"ק. כ-30 שנה מאוחר יותר הרחיב ברוך קוסובר את דבריו של ארגוס בספרו "עמוד העבודה". עיון בספרות החסידית של אותה התקופה מראה כי דבריו של קוסובר הותירו עליה חותם ניכר. לדבריו של גרשם שלום, השפעתו המשמעותית ביותר ניכרת בשיטת חב"ד.

בה בעת ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא" יצא בחיבורו כנגד הגר"א וטען כי זה טעה בהבנת הצמצום כפשוטו. תלמידו של שניאור זלמן, משה הלוי מסטרוסילה, פיתח את רעיון הצמצום עוד יותר והציע הנחה בדבר צמצום כפול – ראשית, "בקיעה", הנסתרת מעינינו ושאינה ניתנת להבנה ולתפישה כלל וכלל. שנית, צמצום נוסף (שני), שבמסגרתו נהפכה תופעת אור א"ס לתופעה של הסופי.

את הפולמוס סביב המינוח "צמצום כפשוטו" ו"צמצום שלא כפשוטו" אשר התנהל בעיקרו במאה ה-18, ניתן לסכם בקביעה כי המקובלים שנטו יותר לכיוונה של הפילוסופיה הדגישו יותר את הצמצום שלא כפשוטו, בעוד שאותם אשר זלזלו בפילוסופיה הציגו אותו כפשוטו. ^[8]

[עריכה] הצמצום האשלגיאני

השלב הבא בפיתוחו של מושג הצמצום התרחש בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, על ידי המקובל ההרב יהודה לייב הלוי אשלג (1884-1954). מכיוון שהרב אשלג היה זה שהרחיב ופיתח את מושג הצמצום בצורה המשמעותית ביותר מאז האר"י, מן הראוי יהיה להציג את מושג הצמצום כפי שהוא עולה ממשנתו של מקובל זה.

[עריכה] עיבור נשמתו של האר"י

הרב יהודה לייב הלוי אשלג ראה את עצמו כממשיך דרכו של האר"י וטען כי אין בדבריו בחינת תוספת או חידוש על דברי האר"י.^[9] יתרה מזאת, הוא אף כתב כי זכה לעיבור נשמתו של האר"י:

	והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות ...
-- הרב יהודה אשלג, ספר פרי חכם אגרות, בני ברק, תשמ"ה, עמ' קיח.

מפעל חייו היה פירוש "הסולם" ל"ספר הזוהר" (1955-1945) יחד עם תרגומו המלא לעברית. כמו כן, הרב אשלג הרבה לעסוק בסידור וביאור כתבי האר"י על מנת שיהיו מובנים לקהל הרחב.^[10] על כתביו נמנים חיבור רחב ידיים וחשוב בן 2500 דפים בשם "תלמוד עשר הספירות", חיבור הדן בהרחבה במבנה העולמות העליונים; וכן "פנים מאירות" ו"פנים מסבירות" (1927), שלושתם פירושים והרחבות על ספר "עץ החיים".

[עריכה] תורת הצמצום האלשגיאנית

מושג האלוהות מופיע פעמים רבות בכתביו רחבי ההיקף של הרב אשלג, אך הוא אינו זוכה לתיאור בהיר ולהגדרה מדויקת. הוא מסתפק ואומר כי "עצמותו" נמצא לחלוטין מחוץ להשגת הנברא.^[11] מעצמותו נובע אור, ובלשונו של הרב אשלג "מחשבה להיטיב לנבראיו".

לשם השגת מטרת הבריאה, להטיב לנבראיו, בורא האור כלי, דהיינו רצון לקבל הנאה, אשר אותו הוא יוכל למלא בהטבה ובתענוג אינסופי.^[12] הרצון לקבל הינו כל חומר הבריאה מראשה ועד סופה. במילים אחרות, יסוד המציאות הוא הרצון ליהנות, הרצון לתענוג.^[13] הרב אשלג מתאר את תהליך היווצרותו של אותו רצון, אותו כלי, וירידתו במדרגות העולמות העליונים, מהא"ס ועד להגעתו לעולם הזה, כסדר השתלשלות בן ארבע בחינות (ארבעה שלבים) המכונות "חוכמה", "בינה", "תפארת" ו"מלכות".^[14]

[עריכה] ארבע שלבי היווצרות הנברא (הרצון לקבל)

מלכתחילה קיים האור , רצונו של הבורא להיטיב לנברא העתידי, המכונה בפי אשלג בחינת "שורש" או "כתר". ref>ראה: אשלג, תלמוד עשר הספירות חלק א, הסתכלות פנימית, אות ל. בתוך: ספר ההקדמות, עמ' ס.</ref> הרצון להטיב בורא את הרצון לקבל את התענוג. את ההבחנה הראשונה של הנברא המכונה בחינה א' או חכמה. המילוי אותו מרגישה הבחינה ראשונה (בחינה א') מהאור הממלא אותה מכונה אור החכמה או "אור החיים".^[15] בנוסף לתענוג הממלא אותה בחינה א' מרגישה גם את טבעו של הנותן ועל כן היא רוצה להידמות אליו. כתוצאה, נוצר השלב הבא בהתפתחות ה"כלי", בחינה ב' - ההבחנה שבה הכלי נדַמה לנותן נקראת בחינה ב' או "בינה". במצב זה הכלי מתמלא בהרגשת "אור החסדים".^[16] אור החסדים המורגש כתוצאה מהרצון להשפיע, בשונה מאור החוכמה, אינו אור החיים ולכן בחינה ב' מתעוררת למשוך מעט חיות. לשם כך עליה לעורר בעצמה את הרצון לקבל במקום את הרצון להשפיע. בשלב זה נברא השלב השלישי בתהליך ההתפתחות של הכלי המכונה "בחינה ג'". ההבחנה שבה הכלי רוצה להשפיע אך בו בעת מושך לעצמו מעט חיות נקראת, אפוא, בחינה ג' או "תפארת".^[17] התענוג שממלא את בחינה זו נקרא "אור חסדים בהארת חוכמה".^[18] בבחינה ג' מורגשים לראשונה שני האורות במקביל. הרגשה זו מניבה את השלב הרביעי והאחרון בהתפתחותו של ה"כלי" המכונה בחינה ד' או "מלכות". בשלב זה הכלי מחליט למלא את עצמו במודע באור החכמה בלבד, כמו בבחינה א', אך בשונה ממנה, בבחינה ד' הרצון לאור נובע באופן עצמאי מהכלי. תוספת רצון זו נקראת "השתוקקות" לאור החיים שהיא התוצאה הרצויה מכל התהליך האמור.^[19]. בחינה ד' מקבלת את כל האור בלי הגבלה ולכן נקראת "עולם אין סוף". הרגשת הפער בין הבורא המשפיע לבין הנברא המקבל במודע, נקראת "בושה", או הרגשת שינוי הצורה, (הרגשה של הבדל בין הטבע האלטרואיסטי של הבורא לבין הטבע האגואיסטי של הנברא [בחינה ד']) והיא זו המביאה להמשך השתלשלות מערכת העולמות עד לעולם הזה.^{[20] [21]}

[עריכה] צמצום א'

בחינה ד' מקבלת, כאמור, את כל האור ללא הגבלה באופן אינסופי. הרגשת הנותן המצויה בתוך האור מביאה למלכות את ההרגשה שתכונותיה מנוגדות לחלוטין לתכונות האור. היא חשה כמקבלת בהשוואה לתכונות הנותן. הרגשה זאת מעוררת במלכות תחושה כה גדולה של פער, של בושה, של סבל, עד שהיא מחליטה לוותר על התענוג האינסופי כדי לא להרגיש את הבושה. מלכות מפסיקה לקבל את האור ונשארת ריקה – היא מצמצמת את רצונה. במילותיו של הרב אשלג:

	הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו ואינו מקבל אעפ"י שמשתוקק מאוד לקבל, נקרא שמצמצם את עצמו
-- "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', מאת הרב יהודה אשלג

צמצום הרצון מכונה בפי הרב אשלג "צמצום א'". כתוצאה ממנו מסתלק האור מבחינה ד', מהמלכות.

לאחר צמצום א' לא מגיע עוד האור לכלי, לנברא.

לשיטתו של הרב אשלג, הנברא בעולמנו המכיר בכך שהוא מצומצם, היינו נעדר את הרגשת האור, מצוי במצב ההתחלתי אשר מתוכו, יהיה עליו לתקן עצמו, קרי את רצונו האגואיסטי לקבל ולרכוש את תכונת "לתת". בכך מדמה הנברא לאור וחדל להפסיק את הרגשת הבושה. עם השלמת תהליך זה, יחווה הנברא הנאה ללא גבול ויחזור למצב ההתחלתי שמתוכו הוא נוצר – למצב האיחוד עם האור.

איליבא דאשלג, תהליך מורכב זה נוצר כדי לאפשר לנברא חופש בחירה, היינו יצירת מקום בו הנברא אינו נתון לשליטתו הישירה של האור. כתוצאה ממימוש חופש הבחירה, זוכה הנברא לעצמאות ולאפשרות להידמות לאור ולא להיות נפעל על ידו ללא דעת. בתהליך התפתחות זה משחזר הנברא את פעולות האור על עצמו ובכך רוכש את השכל הפועל – המכונה "מחשבת הבריאה".

[עריכה] המחלוקות על מושג הצמצום

אף בתוך הפוסעים בנבכיה של תורת הקבלה, קיימת מחלוקת האם יש להבין את מושג הצמצום כפשוטו, או שמא האל צמצם את אורו בלבד ואילו הוא עצמו נמצא בכל מקום בשווה. בעוד שהרב יעקב עמדין הדגיש שהצמצום הוא "הכרח גמור ואינו יוצא מידי פשוטו", הרעיון בדבר שינוי והפחתה באלוהות צרם לאוזנם של מקובלים אחרים.

[עריכה] הרמב"ם והצמצום

חוגים מסוימים בעולם הקבלי, טענו שאף הרמב"ם, גדול הראציונליסטים היהודים, רומז בפתיחת חיבורו משנה תורה להיכרותו עם מושג הצמצום:

	יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצאים.
-- הרמב"ם, ספר משנה תורה.

לפי פירוש זה המשפט מדבר על צמצום האלוהות למקומה - "שם", בעוד שהיא הסתלקה מכל מקום שהוא בחינת פה, דהיינו הנקודה הפנימית של האדם, על מנת לאפשר לו חופש בחירה.

[עריכה] הערות וסימוכין

1. ^ יורם יעקובסון, מקבלת האר"י לחסידות, ספרית האוניברסיטה המשודרת, תשמ"ד, פרק ג, עמ' 24.
2. ^ שם, עמ' 25.
3. ^ שם, עמ' 26.
4. ^ לפי יעקובסון: ספר הזוהר, ח"א, טו ע"א.
5. ^ יורם יעקובסון, מהקבלה לחסידות, פרק ג', עמ' 28.
6. ^ שם, עמ' 29.
7. ^ ע"ע קבלה, האנציקלופדיה העברית, כרך כט, ירושלים - תל אביב, תשל"ז, עמ' 115.
8. ^ האנציקלופדיה העברית, ערך "קבלה", כרך כט, ירושלים - תל אביב, תשל"ז, עמ' 116-113.
9. ^ ראה: אשלג, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות. בתוך: ספר ההקדמות, ירושלים, תשל"ו. עמ' רח-רט.
10. ^ ראה: אשלג, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות. בתוך: ספר ההקדמות, ירושלים, תשל"ו. עמ' רח-רט.
11. ^ ראה: אשלג, תלמוד עשר הספירות חלק א, פרק א, אור פנימי אות ב, בתוך: ספר ההקדמות, עמ' לז.
12. ^ ראה: אשלג, תלמוד עשר הספירות חלק א', הסתכלות פנימית. בתוך: ספר ההקדמות.
13. ^ "הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה, מראשה ועד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל". ראה: אשלג, פתיחה לחכמת הקבלה, בתוך: ספר ההקדמות, ירושלים, תשל"ו עמ' קיג', אות א.
14. ^ ראה: אשלג, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ה. בתוך: ספר ההקדמות, עמ' קיד.
15. ^ ראה: אשלג, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ה. בתוך: ספר ההקדמות עמ' קיד.
16. ^ שם.
17. ^ בחינה ג' מכונה גם זעיר אנפין מכיוון שהיא מכילה בעצמה את שש הספירות חג"ת נה"י (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד).
18. ^ ראה: אשלג, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ה. בתוך: ספר ההקדמות עמ' קיד.
19. ^ שם.
20. ^ הרגשת הבושה מתבטאת בפי הרב אשלג באמרה:"דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". ראה: תלמוד עשר הספירות, חלק א, הסתכלות פנימית, אות כ. בתוך: ספר ההקדמות, עמ' נז.
21. ^ על-פי עבודת סמינר שנכתבה על הרב יהודה אשלג על ידי אלי (איליה) וינוקור והוגשה לחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב, מרץ 2006.

[עריכה] ראו גם

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: עץ החיים

• האר"י
• חיים ויטאל
• בעל הסולם
• קבלה
• מושגי יסוד בקבלה

[עריכה] לקריאה נוספת

• גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, כרך ראשון, עמ' 35-18.
• יורם יעקובסון, מקבלת האר"י לחסידות, ספרית האוניברסיטה המשודרת, תשמ"ד, פרקים ג-ו, עמ' 51-24.
• משה אידל, קבלה – היבטים חדשים, ירושלים ותל אביב 1993.
• משה חלמיש, מבוא לתורת הקבלה, "ספרית אלינר" ההסתדרות הציונית, ירושלים, 1991.
• יהונתן גארב, יחידי הסגולות יהיו לעדרים, מכון שלום הרטמן, ירושלים, 2005.
• טוני לביא, מחשבת הבריאה במשנת ר' יהודה לייב הלוי אשלג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, בר אילן, תשס"ב.
• G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, NY 1941, chapter 7

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] מאמרים

• יהודה ליבס, כיוונים חדשים בחקר הקבלה.
• מ. אוגרנפלד, חמישה יסודות בשיטתו של האר"י הקדוש, אתר דעת.

[עריכה] טקסטי מקור בהם מוזכר ומוסבר הצמצום

• תלמוד עשר הספירות מתוך אתר "חכמת הקבלה למתחיל".
• בית שער הכוונות מתוך אתר "חכמת הקבלה למתחיל".
• ספר פרי חכם מאמרים מתוך אתר "קבלה מהמקור". (PDF)
• ספר פרי חכם אגרות מתוך אתר "קבלה מהמקור".(PDF)
• ספר ההקדמות, הכולל את פתיחה לחכמת הקבלה, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות ומאמרים נוספים. מתוך אתר "חכמת הקבלה למתחיל".

[עריכה] אתרי קבלה שבהם ניתן למצוא הסבר מפורט יותר

• אתר "(ARI) המכון למחקר ע"ש הרב אשלג"
• קליפ קצר על הצמצום, מתוך האתר "חכמת הקבלה למתחיל".