שרוליק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

שרוליק אופייני, בכובע טמבל, בסנדלים ובמכנסיים קצרים, מהספר "מה קרה", 1964

שרוליק מגויס

שרוליק הוא דמות מצוירת המסמלת את ישראל. הדמות צוירה לראשונה ב-1956 על ידי הקריקטוריסט והמאייר דוש (קריאל גרדוש), ניצול שואה שעלה לישראל מהונגריה, והופיעה במשך שנים רבות בקריקטורות שפרסם ב"מעריב". יוסף לפיד, עמיתו של דוש במערכת "מעריב", אמר כי שרוליק מסמל את ישראל כשם שמריאן היא סמלה של צרפת ודוד סם מסמל את ארצות הברית.

שרוליק מתואר בדרך כלל כנער צעיר עם כובע טמבל וסנדלים תנכיים, הלבוש במכנסי חאקי קצרים. שרוליק הוא ציוני חלוצי ונמרץ, אוהב הארץ והאדמה. חקלאי אמיץ, אשר בעת הצורך עולה על מדים ויוצא להגן על מדינת ישראל כאשר הוא חמוש בעוזי. דוש צייר את שרוליק הן בקריקטורות על ענייני השעה עבור מעריב והן עבור "ספיישלים" למיניהם וחגיגות למדינה הצעירה. בעתות מלחמה, שרוליק עלה על מדים והתגייס להעלאת המורל הלאומי.

רבים ציינו את היותו של שרוליק אנתי-תזה לקריקטורות האנטישמיות שהופיעו בדר שטירמר ובעיתונים אירופאים וערביים. כנגד הסטריאוטיפ של היהודי החלש והנלעג שהפיץ יוזף גבלס, עיצב דוש - ניצול שואה - דמות של יהודי גאה ואמיץ.

בהספד במלאת שנה למותו של דוש, כתב שלום רוזנפלד במעריב (2.3.2001) על הרקע להיווצרות דמותו של שרוליק - רדיפת היהודים באירופה והצגתם באופן נקלה תוך שימוש בסטריאוטיפים משפילים:

'שרוליק' שהפך לא רק לסימן היכר של ציוריו היומיים המדהימים, אלא היה ליישות שעומדת על רגלי עצמה, כסמל של ארץ ישראל היפה, התוססת התמימה וגם החצופה מעט, ממילא גם של היהודי החדש. בגלל ההיסטוריה והדת שלנו והיחסים שבינינו לבין העמים שקלטו אותנו בארצותיהם ובתרבותם, נוצרו במשך הדורות סטריאוטיפים לרוב מאוד לא מחמיאים, של האדם היהודי. ביצירותיהם של גדולי הפרוזה, השיר והציור באומות העולם נעו סטריאוטיפים אלה בין דמות היהודי הנודד, חסר המנוחה 'אחסוור', דמות טראגית ומעוררת רחמים, לבין היהודי הגבנוני בעל האף העקום והשפתיים הבשרניות, שחופן שטרות תקוע לו בכיסיו, אבטיפוס של שיילוק השקספירי והיהודי זיס באינטרפרטציה הגבלסית ובעידן המודרני של לא מעט קריקטוריסטים בארצות ערב. כמוני, כרבים במקצוע שלנו, תהיתי האם הולדתו של 'שרוליק', הדמות המצוירת הפופולרית ביותר במדינה במשך שנות דור, הייתה פרי הברקה גאונית פתאומית, השראה ברגע של חסד, או סוף מעשה במחשבה תחילה: החלטה מודעת ליצור אנטיתזה אמנותית, סמל חזותי שיעמוד בסתירה מוחצת לדמות הנלעגת והמתועבת שאימץ גבלס והפיץ ברבים באין ספור עותקים ולא רק בגרמניה הנאצית...

ומנגד, שרוליק...

... בבלוריתו המקורזלת, בעמידתו הבוטחת, בכובע טמבל והסנדלים שלו נתפס 'שרוליק' של דוש בעיניהם ובתחושתם של מעריציו הרבים כצבר האולטימטיבי. עלם יהודי צעיר, ממזר חריף וזריז, עוקצני ולוחם. ניגוד מוחלט ל'ישראל סבא' העייף והנרדף ובעיקר ל'יהודי הנצחי', פרי המיתוס הנוצרי מימי צליבתו של ישו ועד לפיתוחו לגירסה האמנותית השטירמרית האיומה.ומה זה באמת חשוב מה היה תהליך הבאתו לעולם של 'שרוליק'? [1]

בספרו "מה קרה", שיצא לאור בשנת 1964 מספר דוש על לבטיו באשר להתבגרותו של שרוליק:

מה לעשות עם שרוליק בשנים הבאות? להשאיר אותו כילד בלתי משתנה, או "לבגר" אותו, בהתאם לשנים החולפות? למעשה – ואני מקווה שהקוראים הבחינו בכך – "סרוליק" גדל במקצת מאז שהתחלתי להשתמש בו, לפני שנים רבות למדי, כסמל המדינה. הוא גבה, צווארו ורגליו נהיו ארוכים, מבטו החריף ונעשה – נדמה לי – פיקח יותר. עוד שנה-שנתיים אוכל להמשיך לצייר את סרוליק בתור ילד, מבלי ליצור ניגוד חריף בין צורתו ובין גיל המדינה. אך, כמובן, יבוא יום וההחלטה תיפול. מה היא תהיה? אני מתוודה – הייתי רוצה לשמור את ישראליק כמו שהוא עכשיו, נער קטן, תמים וחצוף. הוא ימשיך ללכת במכנסיים קצרים, לא יגדל שפם, לא ידבר בקול עמוק, לא יתחתן, לא יעזוב את הבית – ונוכל תמיד להושיב אותו על הברכיים שיספר לנו סיפורים.