קרב טרביה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| טרביה | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| הרפובליקה הרומית | קרתגו | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| טיבריוס סמפרוניוס לונגוס | חניבעל ברקה | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 20,000 רגלים, 4,000 פרשים, ? גאלים | 28,000 רגלים, 10,000 פרשים, 3-40 פילים | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| 15,000-20,000 שבויים או מתים | כמה מאות גאלים מתים | ||||||||||||
קרב טרֶבּיָה (218 לפנה"ס) היה הקרב השני בין הרפובליקה הרומית וקרתגו במסגרת המלחמה הפונית השנייה. הקרב בא לאחר התבוסה הרומית בקרב טיקינוס. סופו של העימות בנצחון חניבעל, הודות לטקטיקה ושיפוט האויב.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בתום הקרב הראשון הכושל עם חניבעל, נטש הקונסול הרומי פובליוס קורנליוס סקיפיו את נהר הטיקינוס והצעיד את צבאו לבטחה בסמוך לנהר הטרביה. למרות שחניבעל שילח את פרשיו באויב הנסוג, הנומידים אשר שלח פנו לביזת המחנה הרומי הנטוש בסמוך לטיקינוס. המחנה הרומי החדש הוקם מעבר לטרביה, וחניבעל הרים מחנה משלו כ־7 קילומטרים משם. חניבעל זכה למתנות מהגאלים וכן הצליח להשתלט על קלסטידיום ומחסן התבואה שבעיר.
לאחר עיסוקו בסיציליה, נקרא הקונוסל השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, להצטרף לעמיתו לכהונה בנהר הטרביה ולשלב כוחות נגד חניבעל. לונגוס, כך עולה מהמקורות, דרש להלחם בחניבעל בעוד שסקיפיו ביקש לדחות את הקרב. ראייתו של סקיפיו כנראה התבססה על העובדה שהצבא הרומי היה גדול בכוחו מזה של חניבעל, אולם לא כמנוסה. כמו כן, חניבעל שהיה בשטח זר, היה מאבד מכוחו ברגע שהאספקה שלו ומתנות הגאלים היו פוסקות לזרום.
חניבעל שילח פרשים ורגלים בחלק מהקלטים שיישבו באזור, כנראה משום שניהלו משא ומתן כפול עמו ועם הרומאים. במהרה פנו הקלטים לעזרת רומא, ולונגוס נענה : הוא שלח כוח פרשים מלווה ברגלים שהצליח להביס את הכוחות הקרתגיים אשר שדדו את שטחי הגאלים. נצחון זה רומם רוחו ורצונו לקרב מכריע. למרות דברי סקיפיו בעד אימון הכוחות לאורך החורף והתדלדלות אספקת וכוחות חניבעל באם יחכו השניים לקרב, קיווה לונגוס להביא לקרב מכריע בו יוכל לקטוף את הנצחון. הסמכות המלאה הייתה בידי לונגוס משום פצעו החמור של הקונסול השני.
[עריכה] ההכנות לקרב
חניבעל הבין כי עליו למשוך את הרומאים לתוך קרב, בטרם יתממש חזונו של סקיפיו. על כן, סרק את השטח עבור אזור נאה לקיומו של קרב. אחר שמצא אזור שטוח ולא מיוער בסמוך לאחד מפלגי הנהר, שלח את מאגו אחיו בראש כוח של 1,000 רגלים ומספר זהה של פרשים להתחבא לגדות הנהר. בבוקר למחרת קרא חניבעל לפרשים הנומידיים שלו לתקוף את המחנה הרומי, זאת בתקווה למשוך את הרומאים לתוך הקרב והמלכודת אותה הכין.
את תגובת לונגוס למתקפת הפרשים תיאר פוליביוס כך:
- "טיבריוס, כאשר הוא ראה את הנומידים מתקרבים, שלח לראשונה רק את פרשיו עם הוראות להישאר בסמוך לאויב. לאחר מכן, שלח כשש מאות מטילי כידונים ברגל, ואז החל נע עם צבאו המלא מהמחנה, בחושבו כי מראם בלבד יחתום את הפרשה. כה גדול היה הבטחון שהעניקו לו עליונותו המספרית ונצחון פרשיו יום אמש ... היום היה קר ביותר ומושלג, ומרבית החיילים והסוסים עזבו את המחנה ללא ארוחת בוקר ... כאשר היה עליהם לחצות את הטרביה, נפוח כפי שהיית עקב הגשמים בליל הקודם... לרגלים היה קושי רב במעבר הואיל והמים היו בגובה החזה ... הכוח סבל מקור ורעב ... הקרתגים, מנגד, ששתו ואכלו באוהליהם ודאגו לסוסיהם, התמשחו והתחמשו סביב למדורות "
כאשר חצה הכוח הראשוני את הנהר נוכח לגלות כי צבא חניבעל ערוך לקראתם ומוכן לקרב.
[עריכה] הפריסות
ידוע כי הפרשים הרומיים התחלקו בין האגפים, אולם פריסת הרגלים אינה ברורה לחלוטין. לפי ליוויוס הגאלים היו בצד הימני של קו הרגלים, פוליביוס מוסר שהפריסה הייתה פריסה רומאית רגילה, אך מכיוון שישנן מספר פריסות כאלו אין ביכולתנו להפיק מהערותיו על אופן הפריסה של הרגלים. נהוג לקבל שהלגיונרים נפרסו במרכז הקו העיקרי, ולצידיהם הרגלים של בנות־הברית. לפני הקו העיקרי עמדו הוליטים. מספר לא ידוע של חיילים נשאר עם סקיפיו להגן על המחנה.
הפריסה של חניבעל אינה ברורה לגמרי, אך סביר להניח שהפרשים התחלקו שווה בשווה בין האגפים, הרגלים הגאלים עמדו במרכז השורה והספרדים והלובים בקצוות. הפילים הוצבו בשורה מלפני הקצוות של כוח הרגלים הכבדים לצד הרגלים הקלים הקרתגיים.
[עריכה] מהלך הקרב
הולטים היו הראשונים להלחם והם פגשו ברגלים הקלים של חניבעל. רוב כידוניהם הושלכו על הפרשים הנומידיים מקודם. נוכח עייפותם ביצועיהם היו ירודים, והביאו לפרישתם מהקרב. הזדמנות זאת נצלו הפרשים הקרתגיים והרגלים הקלים כדי להסתער על האגפים. האגפים הרומיים קרסו בעבור זמן קצר תחת לחץ נוסף של פילים. באותה ההזדמנות יצא מאגו ממחבואו ותקף את האגפים הרומיים עד לקריסתם הסופית. בניסיון נואש לסגת רומאים רבים טבעו או נטבחו.
הלגיונרים הרומיים עמדו רעבים, קפואים ועייפים, אך הצליחו להחזיק מעמד במרכז. אפילו התקפת מאגו לא שברה את המרכז הרומי, שעלה בכוחו המספרי על זה הקרתגי והצליח לשמור על עמדתו ולא לקרוס. ברואם כי הקרב אבוד, כוח הלגיונרים שמנה כ־10,000 איש הצליח לחדור את מרכז הקו של חניבעל ומשם לסגת לפלקנטייה. עם רדת הלילה סקיפיו ארגן מחדש את כוחותיו והצטרף לטיבריוס בעיר.
[עריכה] לקריאה נוספת
- תיאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרך ב', 46 – 48 . (לקריאה מקוונת)
- פוליביוס, היסטוריה, ספר 3, 67 - 75. (לקריאה מקוונת)
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, ספר כא: "מסגונטום לקאנה" (לקריאה מקוונת)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- על קרבות המלחמה הפונית השניה, באתר 'חניבעל והמלחמות הפוניות'.
- אודות קרב טרביה, באתר 'האנציקלופדיה הצבאית המקוונת'.
