פרנץ רוזנצווייג
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנץ רוזנצוויג (25 בדצמבר 1886, קאסל, גרמניה - 10 בדצמבר 1929, פרנקפורט, גרמניה). פילוסוף גרמני ממוצא יהודי. הפילוסופיה הדתית שפיתח מתוך דו-שיח עם ידידיו הנוצרים משמשת דוגמה לאפשרות לדיאלוג בין דתי. יחד עם מרטין בובר תרגם את התנ"ך לגרמנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
רוזנצוויג גדל כבנם היחיד של גאורג רוזנצוויג, תעשיין וחבר מועצת העיר קאסל, ושל אשתו אדלה. משפחת רוזנצוויג הייתה אמידה, ושררה בה רוח של יהדות ליברלית ומתבוללת.
בשנת 1906 החל בלימודי רפואה בגטינגן, במינכן ובפרייבורג. בשנת 1907 בחר לשנות את תחום לימודיו ולמד היסטוריה ופילוסופיה בפרייבורג ובברלין. בשנת 1912 כתב את עבודת הדוקטורט שלו.
בשנת 1913 עמד להיטבל לנצרות האוונגלית, וזאת בהשפעת חברים וקרובי משפחה שהתנצרו לפניו, כמו בן דודו הקרוב אליו הנס אהרנברג. אולם ערב התנצרותו ביקר באופן אקראי ביום הכיפורים בבית כנסת קטן ופשוט, והחוויה נחרתה בו באופן יוצא דופן. הוא חזר בו מרעיון ההמרה ופנה להעמיק בלימודי המקורות היהודיים. מספר חודשים למד אצל הרמן כהן בברלין, עד שגמלה בו סופית ההחלטה ללמוד וללמד יהדות באקדמיה.
במלחמת העולם הראשונה היה בין המתנדבים, ושירת בחיל התותחנים וגם כסניטר. החל בשנת 1916 ניהל התכתבות מהחזית עם היסטוריון המשפט הנוצרי אויגן רוזנשטוק-הויסי. את חליפת המכתבים פרסם בשנת 1929 תחת הכותרת "מכתביו של לא-ציוני לאנטי-ציוני". כבר במהלך המלחמה הוא נהג לשלוח לביתו גלויות מהחזית המקדונית שהיוו לבסוף את הטיוטה לספרו החשוב ביותר - כוכב הגאולה, שראה אור בשנת 1921. יצירה פילוסופית זו, הערוכה בשיטתיות אבל מוותרת על הסגנון המדעי השגור של הערות שוליים, היא בחינה פילוסופית-תאולוגית של מושג האמונה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערב מחלת ניוון השרירים שהתגלתה אצלו, המשיך הרוזנצוויג בתהליך עקבי של התקרבות ליהדות גם באופן אישי. בניגוד לבובר, רוזצוויג סבר שההתקרבותו ליהדות בשלב זה בחייו מצריכה גם קיום מצוות. יתרה מזו, הוא אף הגדיל לעשות וכתב מאמר נגד יחסו המנוכר של בובר לאורח החיים המסורתי.
אחת המשימות המעניינות ביותר שקיבל על עצמו רוזנצוויג בתום המלחמה הייתה הקמתו של בית מדרש פתוח ללימודי יהדות - "בית המדרש החופשי" (Das Freie Jüdische Lehrhaus) בפרנקפורט. מדרשה זו נועדה לחקור את אפשרות קיום החיים היהודיים בעידן המודרני. בין המרצים בה, נוסף על רוזנצוויג, נמנים מרטין בובר, זיגפריד קראקאוור, אריך פרום, עקיבא ארנסט סימון ורבים אחרים.
מפעל חשוב נוסף שלקח על עצמו רוזנצוויג היה תרגום המקרא לגרמנית עליו שקד עם חברו מרטין בובר. רצונם של בובר ורוזנצוויג היה לתרגם את התנ"ך לבני דורם באופן שלא יהיה מילולי, בשונה מהתרגום הלותרני המקובל. תפיסתם הייתה לתרגם מתוך הקשבה לרוח הדברים ולא לתרגם באופן טכני מילולי. הם לא היו צמודים לפשט, אלא התייחסו לדרש, לביקורת המקרא, וניסו ליצור תרגום ספרותי המכוון לקוראי הגרמנית דווקא ופחות למגזר היהודי (בניגוד למשה מנדלסון שקהל היעד של תרגומו היה הציבור היהודי).
בשנת 1922 חלה, רוזנצוויג במחלת ניוון שרירים שגרמה להפרעות תנועה ודיבור קשות. הוא נאלץ להפסיק את ניהול המדרשה. ניוון השרירים ההולך ומתגבר מנע בעדו להשלים כתבים מתוכננים רבים. למרות מחלתו הופיעו תרגומיו ל"מזמורים ושירים של יהודה הלוי" כמו גם החלקים הראשונים מתוך תרגום המקרא לגרמנית עליו שקד עם חברו מרטין בובר, שהשלים לאחר מותו של רוזנצוויג את המלאכה. בשנותיו האחרונות הכתיב רוזנצוויג חלק ניכר מכתביו בעזרת סימנים, בעיקר לחברו מרטין בובר. את מאמרו הפילוסופי "המחשבה החדשה" (1925) הכתיב לאשתו בעזרת מצמוץ בעיניו, לאחר שגופו כבר היה משותק לגמרי.
ב10 בדצמבר 1929, והוא כמעט בן ארבעים ושלוש, נפטר רוזנצוויג ממחלתו בפרנקפורט ע"נ מיין.
מדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצוויג בידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לבני אדם אשר תרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.
[עריכה] משנתו ושיטתו
[עריכה] הקרקע ההגליינית לצמיחתו של רוזנצווייג
מפעלו המרכזי של הגל היה הניסיון לאחד בין הרוח לבין העולם. בכך הוא הוסיף על שפינוזה, אשר הסתכל על העולם מנקודת מבט רציונאלית. הגל טען כי מלבד למימד הרציונאלי הגלום בעולם, יש לראותו גם כמקום שבו מתגלמת הרוח. הוא טען כי העולם נמצא בתהליך מתמיד של התגלות התבונה בו, והאמין שככל שיגדלו ערכי התבונה בעולם, כך הוא יהפוך לעולם טוב יותר, לעולם נעדר מלחמות וסבל.
הנחה זו קרסה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה העמידה את הפילוסופיה באירופה במשבר. לפילוסופיה האידאליסטית לא היה מענה רציונלי לזעקתו של ה"אני" הבודד לאחר המלחמה.
על רקע זה עולה רוזנצוויג על במת ההיסטוריה. הוא נפרד מהפילוסופיה שקרסה תחת אירועי המלחמה ומציב לעצמו אתגר קשה: לקומם את ה"אני" הפרטי של האדם מהריסות המלחמה. היות שה"אני" הוא האתגר הגדול ביותר של הפילוסופיה, אתגרו הגדול ביותר של רוזנצוויג היה לתת מענה אקזיסטנציאליסטי לאותו "אני" פרטי, שבור ומרוסק שלאחר המלחמה. הפילוסופיה של רוזנצוויג יוצאת מנקודת מוצא הגליינית וטוענת כי על האדם לוותר על צורת המחשבה שראתה בעולם כאחדות (בין עולם למחשבה), וליצור שפה ומתודה חדשה – מתודה של יחס בין הדברים (ריבוי במקום איחוד). לצורך כך בנה רוזנצוויג את המתודה הסיפורית.
[עריכה] המתודה הסיפורית של רוזנצוויג
רוזנצווייג סבר כי הסיפור הוא מקום שבו הקיום בא לידי ביטוי. במקום מושגים מופשטים שאמורים לתת מענה לקיום האנושי בא הסיפור. הסיפור מטבעו הוא ריבוי, הוא מבטא יחסים, הוא דרמה. כדי להבין את הקיום האנושי הדרמטי יש לפנות לטקסטים דרמטיים. לדעתו של רוזנצווייג, הניסיון לצמצם את הספרות לפילוסופיה חוטא לקיום האנושי.
[עריכה] סיפורי הבריאה, ההתגלות והגאולה
לשיטתו של רוזנצוויג, סיפור הבריאה הוא הדרך המדויקת ביותר לבטא את היחסים בין האל לעולם. הוא כינה את סיפור הבריאה כ"דרמה של היחסים בין האל לעולם", בעוד שסיפור ההתגלות זו הדרמה בין האל לאדם והגאולה היא הדרמה בין האדם לעולם.
[עריכה] מערכת היחסים – בין אקטיביות לפאסיביות
נקודת המוצא של רוזנצוויג הייתה נקודת היחס. במהותו היחס מכונן מערכת יחסים בין גורם אקטיבי לגורם פסיבי. החידוש של רוזנצוויג היה היכולת לעמוד מול מישהו באופן פסיבי. יחס הוא היכולת לשמוע, לעמוד ולקבל – שיחה בין אנשים היא תמיד יחס בין אלמנט אקטיבי לאלמנט פסיבי. בכל מערכת יחסים האחד שומע והשני מדבר. אליבא דרוזנצוויג, היכולת לעמוד מנגד ולקבל היא החידוש שטומן בחובו הדיאלוג (כמו הדיאלוג האפלטוני שבו סוקרטס מקבל מבן שיחו תשובות לשאלותיו). במהותו, היחס הוא א-סימטרי:
- בבריאה – האל פעיל, העולם סביל.
- בהתגלות – האל פעיל, האדם סביל.
- גאולה – האדם פעיל, העולם סביל.
יוצא שבעוד שהעולם תמיד סביל, האל תמיד פעיל. האדם הוא היחיד שיש בו שני מרכיבים – הוא גם נותן וגם מקבל.
[עריכה] המעבר מסבילות שלילית לסבילות חיובית
לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה האדם נתפש לרוב כפעיל (הפילוסופיה לא רוצה ולא מסוגלת להבין מושג של סבילות באל). רוזנצוויג טען כי מה שמעורר את האדם לפעולה הוא המפגש עם המוות. זעקת ה"אני" הבודד – זו פסגת הסבילות. ומה שהפילוסופיה מנסה לעשות זה להתגבר על המוות. בתחילה רוזנצוויג גילה שה"אני" (גוף ונפש) נולד מתוך סבילות. הסבל הוא תמיד – שלי. אליבא דרוזנצוויג קיים קשר סמנטי בין סבילות לסבל.
אולם, כיצד יכול האדם לעבור מהפסיביות השלילית לחיוביות? כיצד הוא יכול לעבור מסבילות מקפיאה לסבילות מפרה? האם ניתן לחיות את הסבל ולא רק למות אותו? תשובתו של רוזנצווייג נמצאת בחלקו השני של ספרו "כוכב הגאולה", במעבר בין סיפור הבריאה לבין ההתגלות.
בסוף סיפור הבריאה האל בורא את האדם (שמכונה בפי רוזנצווייג "דבר") ומוציאו מעולם הדברים לעולם ההתגלות (עולם היחסים עם האל). הדלת שנפתחת להתגלות היא היא המעבר בין הסבילות השלילית לסבילות החיובית. כדי להסביר את דבריו פונה רוזנצוויג לפרש את הפסוק: "וירא אלוהים והנה טוב מאוד". (עמ' 189-188 בספרו "כוכב הגאולה"). הוא אומר כי "טוב", היא מילת העיקר של הבריאה. אך גם המוות הוא בריאה. רוזנצווייג טוען שאם האדם לא היה סופי, העולם כפי שאנו מכירים אותו לא יכול היה להתקיים. עולם היחסים אפשרי רק על בסיס יש סופי שבתוך סופיותו קיים דבר מה המוביל אותו אל מעבר לסופיותו. רוזנצווייג טוען כי המוות הוא המוציא את היש מגדרו. עובדת המוות היא האפשרות היחידה להיפתח לסבילות חיובית. רוזנצווייג מוסיף ומצטט משיר השירים: "עזה כמוות האהבה". אליבא דרוזנצווייג הפסיביות החיובית היא באהבה, מלבד למובן השוגר של האהבה בין איש לאישה, קובע רוזנצווייג קיימת גם אהבה בין האל והעולם. המעבר מבריאה להתגלות הוא מעבר מפאסיביות שלילית לחיובית – מחוויית מוות משתיקה, לחוויית אהבה.
בעוד שפינוזה ביטל את המרכיב הקיומי של האדם והיה כפוף למודל מתמטי מושגי, רוזנצווייג פיתח אופן קיומי חדש לגמרי ופתח לפני האדם מרחב קיומי חדש.
[עריכה] אומות העולם מול העם היהודי במשנתו של רוזנצווייג
[עריכה] גורל ונצח
פעמים רבות בדבריו, מנסה רוזנצווייג לעמוד על היסוד המבדיל את היהודי משאר אומות העולם. בספרו כוכב הגאולה הוא כותב: "משום שאין הוא (היהודי) בוטח אלא בנצח שהוא יוצר לעצמו ולא בשום דבר זולתו בעולם, מאמין הוא באמת ובתמים בנצחו, שלא כשאר אומות העולם שביסודו של דבר כולן, כמו האדם היחיד, צופות למיתתן בשעה מן השעות...".
רוזצוויג סבר כי ההבדל בין היהודי לשאר האומות נעוץ בשורש ההגדרה העצמית של כל אחד מהמסומנים. אומות העולם מגדירות את עצמן על פי חלקת אדמה, הארץ, בה הן מתקיימות, ע"פ הלשון המדוברת, ע"פ חוקיהן ומנהגיהן, כלומר על פי מרכיבים פיסיים שנמצאים מחוצה להן, שאינם תלויים בהם, אלא ברוחות הזמן ומשום כך זמניים. למעשה, אומות העולם תולות את קיומן בזמן נתון. אם ינדדו העמים לארצות שונות, אם הלשונות ישתכחו ויאבדו, לא יהיה דבר שיוכלו להיאחז בו.
לעומתן היהודי, שכבר איבד את ארצו, את לשונו, את חוקיו – מתנשא מעל לזמן. הוא השריש את אותם המרכיבים בפנימיותו ואין הדבר מאיים עליו אם בזמן נתון הם בהישג ידו או לא. ארץ ישראל, ירושלים הבנויה, חוקי התורה, לשון הקודש, הופכים למרכיבים נצחיים בזהותו, הוא יכול לנוע ולנוד בין ארצות, לשונות וחוקים שונים במשך אלפי שנים מבלי שהדבר יגע בו, היות וזהותו מושרשת בפנימיותו.
בשורות דלעיל, רוזנצוויג מביע את תפישתו בנוגע להלך רוחו של היהודי אל מול אומות העולם. לדבריו, "היהודי בוטח בנצח". היהודי מביט על רוחות הזמן מגובה הנצח. כבר נלקח ממנו כל שהזמן יכול לקחת והוא סמוך ובטוח כי אין ההיסטוריה יכולה לקחת ממנו דבר מפני שהוא נצחי. עבור היהודי קיים רגע היסטורי נצחי אחד ויחיד: בכל רגע עליו לראות את עצמו כאילו הוא בין היוצאים ביציאת מצרים. אליבא דרוזנצוויג, מרגע קבלת התורה, הוכיח היהודי שהוא מתקיים במרחב על היסטורי – נצחי. לעומתו, "אומות העולם צופות למיתתן בשעה מן השעות, תהה זו שעה רחוקה שברחוקות. ולא עוד אלא שאהבתן לעצמן ספוגה מתק וכובד מתחושת מוות העתיד הזאת. מתוקה מאוד היא האהבה רק אל מה שבן תמותה הוא...".
אומות העולם חיות בחרדה תת מודעת תמידית. אותו היום שבו "לשונן תהיה קבורה בספרים, ומנהגיהן ותוקפיהן יאבדו את תוקפן החי" מאיימת עליהן ומסתחררת כחרב מעל ראשן. הן יודעות שיבוא היום שבו ההיסטוריה תמחק את כל התשתית לקיומן ותחושה זו גורמת להן להיאחז בגורמים הפיזיים החיצוניים (ארץ, שפה, חוק) ביתר שאת ובחרדה, כאדם שלא מאמין בהמשכיות לאחר המוות ולכן נאחז בחיים בכל כוחו ותשוקתו. רוזנצווייג אף מסביר את התהליך הפנימי שהוביל את היהודי אל מעבר לזמן לפי המתח שבין קודש לחול: "ארץ לשון מנהג וחוק נעתקו אצלנו זה ימים רבים ממעגלי החי והתנשאו אצלנו ממעלת החי למעלת הקדוש... נטולים שורש בארץ ולכן נעים ונדים לעולם, אך מושרשים עמוק בתוך עצמנו, בבשרנו ובדמנו. והשתרשות זו בנו ובנו בלבד היא הערובה לנצחונו". בסופו של דבר אותם המרכיבים (ארץ, שפה, לשון, חוק ומנהג) הם אלו שהופכים את היהודי לעם ואת אומות העולם לעמים. אולם היחס ביניהם הוא זה שמבדיל את היהודי משאר האומות. היהודי קידש את השפה והפך אותה לשפת קודש, קידש את הארץ והפך אותה לארץ הקודש ואת תורתו לתורה הקדושה ובכך ייחד את המרכיבים האלה מכל שאר הדברים הקיימים בעולם והשריש אותם בפנימיותו ולא בחיצוניותו משום שהוא מטה-היסטורי, מטה-סטטי. היהודי הבדיל קודש מחול ולכן יש ביכולתו להתעלם מימי החול ולהתקשר למרכיבים המגבשים את זהותו. לכן כל עוד היהודי מקיים את הקשר הקדוש, המייחד, אל ארצו, לשונו וחוקיו הוא אוחז בנצח. היהודי חי את הנצח ובכך הוא שונה מהנוצרי ההיסטורי. היהודי שונה מהנוצרי בכך שהוא א-היסטורי וא-פוליטי. היהודי חי את הגאולה והנצח.
[עריכה] ארץ ישראל והיהדות
רוזנצוויג הושפע מהרמן כהן, למרות שדעתו בנוגע לתנועה הציונית הייתה שונה מזו של כהן. הוא רכש כבוד לתנועה זו אך תפיסתו הייתה מנוכרת לציונות. עמדתו זו הייתה שונה בתכלית מעמדתו של בובר, אשר השתייך לזרם הציונות הרוחנית. כמו כן, בעוד רוזנצוויג התקרב עוד ועוד למסורת, בובר עשה בדיוק את ההפך. בנושא זה חוסר ההסכמה ביניהם היה מוחלט. מעניין לציין כי למרות מחלוקתם הגדולה בנוגע לשני הנושאים המרכזיים ביותר בעולם היהודי של תחילת המאה ה-20, שררה ביניהם חברות איתנה כמו גם שיתוף פעולה אינטלקטואלי פורה.
[עריכה] יחסו של רוזנצוויג למדינה
רונצוויג סבר שלמדינה יש להתייחס בניכור, שהיא אמצעי בלבד ולא מטרה, ושאין בה צורך ממשי מבחינתם של היהודים. לא פעם אמר רוזנצוויג כי אין זה סוד שהיחס הציוני הדתי למדינה כאל מטרה בפני עצמה יוצר בעיות רבות. אף על פי כן, רוזנצוויג לא פיתח עמדותיו מתוך חרדיות, אלא מתוך תורות מדינה כלליות. הוא הבין את מהותה של המדינה המודרנית ותפקידה של הפעילות הפוליטית בחברה המודרנית מתוך תורות אלה והציב גבול בין מדיניות לבין דתיות. התזה של רוזנצוויג מזכירה תפישה חרדית אנטי ציוני, ומערערת באופן מהותי על הציונית.[1] ערעורו על התפישה הציונית נובע מטענתו לפיה המקרא עצמו אינו מאפשר לתפוס את הארץ תפיסה רגילה, כפי שעושים זאת עמים אחרים. זאת מפני שמקור ינקתם הלאומית של עמים אחרים הוא הזיהוי בין ארץ המסוימת לבין הלאום המסוים שלהם, בעוד שלעם ישראל אין זיקה ישירה לארצם – לדוגמה, אבי האומה, אברהם, היה גר. הרוחניות היהודית התפתחה בבבל ומצרים, על כן הגעגועים לא"י הם למעשה געגועים לארץ שמעולם לא חיו בה. הקשר של עם ישראל בינו לבין עצמו הוא קשר דם, ולא קשר לאומי הכרוך סביב מולדת משותפת, כמו קשר לאומי רגיל אצל אומות העולם. התשתית הלאומית היא התשתית המשפחתית, המוזכרת כבר במקרא. הארץ היא על תנאי – היא מובטחת לאדם על פי תנאים רוחניים. בכל הנוגע לעם עצמו - הוא קשור בקשר דם. תזה זו יצרה מרחק רב מאוד בין רוזנצוויג לבין הציבור הציוני, ולכן העיסוק בו לא היה רב. מחד גיסא, הציונים לא מסכימים עימו ולכן לא יקראו בו, ומאידך גיסא, החרדים, המצדדים בתפיסתו, לא יקראו בו גם הם. לשיטתו של רוזנצוויג, דווקא הקשר המיוחד של עם ישראל למולדתו הוא שהופך אותו לעם מיוחד ונבדל מכל לאום. במילים אחרות, ארץ ישראל ועם ישראל מנהלים מערכת יחסים שונה ממערכת יחסים רגילה שבין עם רגיל לארץ לאום רגילה.
[עריכה] שלושת היסודות הכפולים ביהדות
רוזנצווייג קובע כי קיימים שלושה יסודות ביהדות שמבטאים את המכלול והם: אלוהים, עולם ואדם.
לא מעט יהודים תפסו את אלוהים כאלוהים שלהם – של העם שלהם; ואת העם תפסו כעם היחיד בארץ; האדם הוא היהודי (האחרים לא נחשבים). רוזנצוויג יצא כנגד קביעות אלה וטען כי המושגים האמורים אינם פרטיקולרים, אלא אוניברסלים. הייחוד היהודי טמון בכך שמושגי היסודיים של היהדות הם פרטיקולרים, אך גם אוניברסליים כאחד. הארץ היא ארצנו, אך כל הארץ שייכת לאלוהים; האדם היהודי הוא יהודי, אך כל בני האדם נבראו בצלם; אלוהים הוא של עם ישראל, - אלוהינו, אך הוא גם האל של כל בני האדם (רוזנצוויג נותן דוגמה יפה לכך: הוא מצביע על כך שאלמנט זה מופיע בניגוד הקיים בכל ברכה שאומר היהודי המאמין - ברוך אתה...אלוהינו, מלך העולם – האל הוא גם אלוהינו וגם מלך העולם) אך הוא האל של כל בני האדם. שלושת מרכיבים האלה הם בעלי תוכן אוניברסלי ופרטיקולרי בו זמנית. למעשה, זו התפיסה היסודית של רוזנצווייג – תפיסת הניגודיות החיה כל הזמן ביהדות ביחס לשלושת המושגים הבסיסיים של הדת. על רקע זה צמחה תפישתו של רוזנצווייג את המשיח - לדעתו זוהי דמות אוטופית עולמית-אוניברסלית, הפורצת את כל הגבולות.
[עריכה] תשובתו של רוזנצווייג לשפינוזה בנוגע לניגודיות בין הפרטיקולריות לאוניברסליות בתוך היהדות
התפיסה שהפריעה בצורה המשמעותית ביותר לשפינוזה הייתה האנטי אוניברסלית של עם בחירה. ר' חוזר לבעייתיות ששפינוזה העלה, קרי הפרדוקס בין הייחודיות לבין האוניברסליות בבשורה היהודית, ומנסה להתמודד עימו: שני הניגודים חיים ביחד, זה לצד זה. אין ספק כי רוזנצווייג הכיר את טיעוני שפינוזה. הוא טוען נגדו שאין כאן כל פרדוקס, וכי התפיסה היהודית מכילה בתוכה את הניגוד, אם כי אין בה סתירה. אליבא דרוזנצוויג, כדי לבשר את בשורת היהדות נדרשה בשורה פרטיקולרית לצד הבשורה האוניברסלית. או במילים אחרות, היהודי משחק משחק כפול, אך אין ניגוד (כפי שיטען שפינוזה – שמדובר בפרדוקס ללא פתרון). טענתו של רוזנצווייג הייתה כי היהדות מייצגת ערכים אוניברסלים שאומצו על ידה לעם מסוים, בעוד שעמים אחרים מגדירים את לאומיותם על פי השתייכות טרטוריאלית. אך, לדבריו, לא ניתן להגדיר את עצמך לפי ארץ מושבך ובד בבד להיות אוניברסלי.
[עריכה] המשותף ליהודים ללא ארץ ושפה משותפת
בדומה להיסטוריון הגרמני גרץ ולחוקרי יהודות נוספים, גם רוזנצווייג ניסה להבין מהי "המהות היהודית", מה הופך את היהודים לעם אחד ללא ארץ ושפה (סממנים של כל אומה אחרת). הייתה לו המוטיבציה למצוא את הייסוד המקשר בין היהודים ללא ארץ משותפת ושפה משותפת. הוא שאל את השאלה: מה יש ליהודים מעבר לכל הסממנים שמנינו עוד בטרם קיומה של המדינה. לשיטתו, התשובה לשאלה זו תקבע את ייחודו של העם היהודי. הוא טען כי בשונה מעמים אחרים, העם היהודי אינו זקוק לשפה ולארץ כדי להיות עם בעל בשורה אוניברסלית החי אידאל של אחרית הימים, על אף שהוא מקיים את בשורתו באופן פרטיקולרי. לטענתו של רוזנצווייג בדיוק בכך טמון ייחודו של העם היהודי.
[עריכה] לוח השנה היהודי
רוזנצווייג הגיע למסקנה כי ליהדות אין מהות אחת, אלא כל הרעיונות קיימים ביהדות במערך כלשהו, שבמסגרתו רעיונות אלה סותרים אחד את השני מדי פעם בפעם. לדבריו במערך זה מצויות תפיסות פרטיקולריות המאוזנות על ידי אידיאות אוניברסליות. בתורו אחר הפתרון להגדרת הזהות היהודית לכל היהודים קבע רוזנצוויג כי שני הקריטריונים של הציונות (שפה וארץ) פשוט אינם מספיקים. לדבריו, לוח השנה ומחזור החגים הוא זה המשמש כגורם המאחד בין היהודים (המתאחדים בחגים לחברותות) והוא זה שמגדיר את זהותם של היהודים. לוח השנה היהודי מאפשר ליהודי שלא לחיות חיים הנעים סביב היסטוריה לאומית, אלא חגים הנושאים ערכים. לדבריו, מחזוריות לוח השנה הוא הנצח בו העם היהודי חי – מערך שמשקף את ערכי היהדות, הפרטיקולרים והאוניברסלים כאחד.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] כתביו (מבחר)
- "הֶגֶל והמדינה", כתב ההסמכה (Habilitation) של רוזנצוויג, 1920.
- כוכב הגאולה, יצירתו הדתית-פילוסופית העיקרית, 1921. בעברית: תרגם מגרמנית וצירף הערות יהושע עמיר, הקדים מבוא והוסיף ביאורים משה שוורץ, מוסד ביאליק 1993.
- הספרון על השכל הבריא והשכל החולה, מעין מבוא נגיש ל"כוכב הגאולה", 1921. הספר נגנז על ידי רוזנצוויג, וראה אור רק אחרי מותו. בעברית: תרגום מגרמנית הראל קין, עריכה מדעית ומבוא יהוידע עמיר, הערות יהוידע עמיר והראל קין, תל אביב, רסלינג, 2005.
- "שישים מזמורים ושירים מאת יהודה הלוי", 1924.
- "חמשת חומשי התורה", החלק הראשון של תרגום המקרא לגרמנית ביחד עם בובר, 1925.
- "מכתבים של לא-ציוני לאנטי-ציוני", 1929.
- מבחר אגרות וקטעי יומן, ההדירה והוסיפה מבוא והערות רבקה הורביץ, אחרית דבר נתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1987.
- נהריים, מבחר כתבים, מבוא מאת שמואל הוגו ברגמן, תירגם מגרמנית והוסיף הערות יהושע עמיר, מוסד ביאליק, 1960.
- "אלהים והויתו : או מטפיזיקה", ירושלים, שנות החמישים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- כוכב מיעקב - חייו ויצירתו של פראנץ רוזנצווייג, מאת פרופ' אפרים מאיר, הוצאת מאגנס 1994
- פרנץ רוזנצוייג, חייו ומעשיו, תרגמה ש’ חן-זהבי, דביר, תל אביב, 1959.
- דעת מאמינה - עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצווייג, מאת פרופ' יהוידע עמיר, הוצאת עם עובד 2004
- על הפסיכו-תאולוגיה של חיי היום-יום - הרהורים על פרויד ורוזנצווייג, מאת אריק סנטנר, (תרגום: מרים מאיר, עריכה מדעית: פרופ' אפרים מאיר), הוצאת רסלינג 2005
- Letters of Love: Franz Rosenzweig's Spiritual Biography and Oeuvre in Light of the Gritli Letters, 2006 מאת אפרים מאיר
עשרות רבות של מאמרים על האיש ויצירתו ניתן למצוא ברמב"י, בקטלוג של בית הספרים הלאומי.
