ע'סאן כנפאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ע'סאן כנפאני

ע'סאן כנפאני (غسان كنفاني) (1936 - 8 ביולי 1972) סופר, מחזאי, ופעיל פלסטיני בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין.

ע'סאן כנפאני נולד בעכו, שם התחנך בבית ספר קתולי. בשנת 1948 ברח עם משפחתו מעכו ללבנון ולאחר מכן לסוריה בעקבות הנכבה. לאחר לימודי התיכון קיבל תעודת הוראה מ-UNRWA ובתוך כך החל בלימודי ספרות ערבית באוניברסיטת דמשק, אך סולק מן האוניברסיטה לפני סיום התואר בשל פעילותו בתנועות פאן ערביות. מדמשק עבר כנפאני לכווית שם עבד כמורה וכעיתונאי.

בשנת 1961 חזר כנפאני לביירות הפעם כאיש רוח ידוע. בביירות גברה פעילותו הפוליטית והוא מונה כדובר החזית העממית לשחרור פלסטין, כשבין תפקידיו בארגון הוא ייסד וערך את השבועון 'אל-הדף' ('המטרה') בשנת 1969. כנפאני שינה את השקפת עולמו בהשפעת ידידו מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין ג'ורג' חבש מן הפאן ערביות למרקסיזם מהפכני.

[עריכה] דרכו הספרותית של כנפאני

הנושאים העיקריים עליהם כתב כנפאני הם חווית העקירה, הזרות והגלות של הפליטים הפלסטינים ומאבקם להגדרה עצמית. עבודתו הושפעה מן המצב הפלסטיני ומפעילותו הפוליטית.

שני ספריו הראשונים של כנפאני נגעו לשפה וצורה ונחשבו לספרים המסובכים ביותר בשפה הערבית בזמן ההוא. סיפרו הראשון "גברים בשמש" (1963) מספר את סיפורם של שלושה פלסטינים בני דורות שונים הבורחים ממחנות הפליטים במטרה למצוא תעסוקה בכווית, כשבמהלך מסעם הם מהרהרים בחייהם ובמאורעות שהביאו למצבם, ולבסוף הם נספים בתוך מיכלית מים על גבול עירק-כווית בגלל שחיתותם של פקידים שונים. הספר שימש כהשראה לסרטו של הבמאי המצרי טאופיק סלין "הפתי". הסרט נאסר להקרנה בארצות ערביות מסוימות מכיוון שביקר את השלטון במדינות ערב ואת תרבות השוחד הנהוגה בהן.

סיפרו השני של כנפאני "כל מה שנשאר לכם" (1966) נחשב כספר הערבי המודרני ביותר של תקופתו. הספר מסופר על ידי מספר רב של מספרים בכללם עצמים דוממים כמו המדבר והשעון. גיבור הסיפור, חאמד, חולם על מפגש עם אמו ממנה נפרד כאשר נמלט לעזה עם פרוץ הנכבה בעוד אמו ברחה לגדה המערבית. הגיבור מנסה למצוא את אמו אך נתקל בחייל ישראלי. למרות שחאמד מת כתוצאה מן המאבק עם החייל, הוא נקבר באדמת המולדת וכך זוכה להגשים את זכות השיבה. מעבר לכך עצם העובדה שהגיבור נאבק באויב ולא נמלט מפניו כפי שנעשה בעבר, משקף את המהפך התודעתי שחל בעם הפלסטיני עם תחילת המאבק הפלסטיני החמוש של הפת"ח ושאר הארגונים החמושים באמצע שנות השישים.

הספר "אום סעד"(1969) מתאר את מצב הפלסטינים לאחר תבוסת צבאות ערב ב-1967 ועליית תנועת ההתנגדות הפלסטינית. אום סעד היא אמו של לוחם התנגדות.

בספרו האחרון של כנפאני "חוזר לחיפה" (1969) עוסק במפגש בין ערבים פליטי הנכבה שחזרו לביתם שבחיפה אחרי מלחמת ששת הימים, שם הם מוצאים משפחה ישראלית של ניצולי שואה. זהו הספר הפלסטיני הראשון המתייחס לחוויית הפליטות של ניצולי השואה ולכן נחשב למהפכני. בספר נוטש המחבר טכניקות ספרותיות מודרניות כמו ההישענות על הזיכרון (פלשבק) והמונולוג הפנימי, ובמקומם נשען המחבר על הסיפור והדיאלוגים שבו. הסופר סמי מיכאל המשיך את עלילת "חוזר לחיפה" בספר "יונים בטרפלגר" שהתפרסם בשנת 2005.

פרט לכתיבת פרוזה התפרסם כנפאני גם ככותב מחזות, ביקורות ספרותיות, סיפורים קצרים, והיסטוריה פלסטינית. בין עבודותיו שאינן פרוזה: החיבור ההיסטורי "המרד בפלסטין 1936-1939" על המרד הערבי הגדול (אותו לא הספיק לסיים לפני מותו), ומחקרים בנושא ספרות ציונית. עבודות אלו נחשבות כאבני יסוד בגיבוש הנרטיב הפלסטיני.

[עריכה] מותו של כנפאני

תמונותו של כנפאני במחנה הפליטים דהיישה

כנפאני ואחת מחברות הצבא היפאני האדום

ימים ספורים אחרי הטבח בנמל התעופה לוד (30 במאי 1972) התפרסמה תמונתו של כנפאני עם אחת המחבלות היפניות. הטבח, שזיעזע את דעת הקהל בישראל, חייב את ישראל להגיב בחריפות נגד הארגון המבצע - החזית העממית לשחרור פלסטין.

ב-8 ביולי 1972 התפוצצה מכוניתו של כנאפני ליד ביתו שבביירות. כנפאני ואחייניתו לאמיס כנפאני בת ה-17 נהרגו מייד. רוב האצבעות המאשימות הופנו כלפי "המוסד", אך הופצו שמועות שמותו של כנפאני נגרם על ידי פלגים פלסטינים יריבים או כתוצאה מ"תאונת עבודה" שאירעה בעת שהעביר מעטפות נפץ שנועדו להישלח לישראל.

במאמר בעיתון ידיעות אחרונות משנת 2005 הסביר איתן הבר שהריגתו של כנפאני הייתה חלק ממדיניות התגובה של ישראל למעשי טרור, מדיניות שצברה תאוצה אחרי רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שארע חודשיים לאחר הריגתו של כנפאני.

אחרי מותו זכה כנפאני בפרס הלוטוס על ידי כנס הסופרים האפרו-אסיינים. בעזבונו נמצאו טיוטות של שלושה רומנים, ואלו פורסמו לאחר מותו. ע'סאן כנפאני המשיך להיות דמות אינטלקטואלית שנויה במחלוקת שנים רבות לאחר מותו. בשנת 1977 ביקשה קבוצת תיאטרון מקומית מנצרת להעלות מחזה על-פי סיפרו "אדם בשמש". ההצגה נפסלה, ובעקבות זאת פרצו הפגנות בנצרת ובכפרים הסמוכים.