טרופים ליסנקו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טרוֹפים דֵניסוביץ' ליסֵנקוֹ (Трофи́м Дени́сович Лысе́нко ברוסית) (29 בספטמבר 1898 - 20 בנובמבר 1976) היה ביולוג סובייטי, שהוביל זרם שנוי במחלוקת בגנטיקה חקלאית שנודע בשם "ליסנקואיזם" והושפע מהאידאולוגיה הסטאליניסטית. זרם זה שלט בכיפה בברית המועצות עד אמצע שנות השישים של המאה ה-20.
[עריכה] קורות חייו
ליסנקו נולד לדניס ואוקסנה במשפחה כפרית באוקראינה ולמד במכון החקלאי בקייב. בשנת 1927, בגיל 29, הוא עבד בתחנת ניסיונות באזרבייג'ן. באותה שנה התפרסמה כתבה בעיתון הממשלה "פראבדה", שתיארה אותו כממציא שיטה מהפכנית לדישון שדות ללא שימוש בדשן או מינרלים, וכמי שהוכיח שניתן לגדל יבול חורף של אפונה באזרבייג'ן כך ש"הבקר לא יגווע מרעב, והאיכר יוכל לעבור את החורף ללא פחד מהמחר". למרבה האכזבה של האיכרים, יבול האפונה נכשל כליל בחורפים שלאחר מכן.
תבניות מעין אלו אפיינו את הצלחותיו של ליסנקו בתקשורת הסובייטית משנת 1927 ועד שנת 1964: דיווחים על הצלחות מזהירות (על גבול הבלתי אפשרי), שהוחלפו בדיווחים חדשים ומדהימים אף יותר משהתברר כי הקודמים הם כזב והגזמה. מה שקסם לתקשורת הסובייטית אף יותר היה המיתוס של ליסנקו כ"מדען יחף", התגשמות האידאל הקומוניסטי של "גאון כפרי".
כמדען, ליסנקו למעשה לא היה קיים. במקרים המועטים בהם ניסח תאוריות ברורות, הן היו עירוב של למארקיזם ודרוויניזם מבולבל. רוב עבודתו התרכזה ביישומים מעשיים לחקלאות, כגון רעיונו לקרר זרעי דגן בטרם זריעתם (תאוריה לה קרא ורנליזציה). התאוריות שלו בדבר הכלאות דגן (שלא היו מבוססות מדעית) שבו את בכירי המשטר בהבטחותיהן לזן המבשיל מהר ובעל תנובה רבה. ליסנקו גם הוציא כתב עת החל משנת 1935 להצגת הצלחותיו המפוקפקות.
ליסנקו הצליח הרבה יותר ביצירת מוטיבציה בקרב האיכרים. אלו חשו אי אהדה כלפי המשטר בעקבות הקולקטיביזציה הכפויה של תחילת שנות השלושים, וחלקם אף השמידו או הסתירו את יבוליהם מפני המשטר. ליסנקו נתן להם את התחושה של חלק משמעותי בניסוי המהפכני הסובייטי הגדול, ותחושת אדנות לגורלם. בסוף שנות ה-20 כבר זכה ליסנקו לגיבוי פוליטי נרחב מבכירי המפלגה הקומוניסטית, דבר שאפשר לו לגנות בפומבי מדענים וגנטיקאים אחרים, בטוענו כי עבודת המעבדה שלהם לא תועיל לאיכר הסובייטי.
ליסנקו עצמו היה מהיר חימה ולא סבל ביקורת, בשנת 1929 החל צנזור של כל מבקריו. לאחר נאום של סטלין שהילל את "הניסיון המעשי" לעומת "התאוריה" הורם ליסנקו מעל כל ביקורת אפשרית ונהנה מתמיכתו של סטלין.
בשנת 1935 מונה ליסנקו לראש האקדמיה למדעי החקלאות של ברית המועצות, והיה אחראי גם למניעת חלחול "רעיונות מזיקים" אל המדענים הסובייטיים בתחום. ליסנקו מילא תפקיד זה נאמנה והיה אחראי לכליאה, הגליה והוצאה להורג של מאות מדענים, ביניהם גדול הביולוגים הסובייטיים ניקולאי ואווילוב, ולדעיכתו של המחקר הגנטי (קודם לכן שדה משגשג) בברית המועצות. תקופה זו נודעה גם בשם "ליסנקואיזם". עם מותו של סטלין ב 1953 נשאר ליסנקו בתפקידו ונהנה מתמיכה מסוימת של חרושצ'וב, אך כעת ניתנה למדענים אחרים האפשרות לבקרו בפומבי.
בשנת 1962 יצאו שלושה מבכירי המדענים של ברית המועצות, יעקב בוריסוביץ' זלדוביץ', ויטאלי גינזבורג ופיוטר קפיטסה כנגד ליסנקו, המדע הכוזב שלו, ואחריותו לרצח פוליטי של מדענים מתחרים. מהלך זה היה חלק ממהלך רחב יותר של התנערות מההשפעה האידאולוגית הקומוניסטית על המדע בברית המועצות. בשנת 1964 כבר התמלאו העיתונים במאמרים כנגד ליסנקו ותורתו, מאמרים שדרשו להשיב את המחקר המדעי לתחומי החקלאות והביולוגיה. ליסנקו הודח מתפקידו והיה במעצר בית בחווה חקלאית בלניננסקי גורי, ליד מוסקבה. לאחר פרישתו של חרושצ'וב ב-1965, נשיא האקדמיה למדעי החקלאות הודיע רשמית כי חסינותו של ליסנקו לביקורת פגה, וועדת מומחים תישלח לחוותו לבדיקת ממצאיו. כמה חודשים לאחר מכן פורסם מאמר ביקורתי מדעי שמחק לחלוטין את המוניטין (הכוזב ממילא) של ליסנקו בברית המועצות, אם כי השפעתו בסין עוד נמשכה לאחר מכן, עד מותו בשנת 1976.
