דשן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
דשן הוא חומר המשמש בחקלאות לשיפור הצמיחה של גידולים. דשנים ניתנים בדרך כלל דרך הקרקע - לקליטה דרך שורשי הצמחים, או בריסוס - לקליטה דרך העלים. חלק מהדשנים הם חומרים אורגניים ואחרים הם אי-אורגניים. הדשן יכול להיות מורכב מחומרים המצויים בטבע (כבול, מינרלים טבעיים), חומרים המיוצרים באופן מלאכותי בתהליך טבעי (קומפוסט) או חומרים המיוצרים בתהליך תעשייתי.
לרוב, מכיל הדשן במינונים שונים, את חומרי ההזנה הצמחיים העיקריים (חנקן, זרחן ואשלגן), את חומרי ההזנה הצמחיים המשניים (סידן, גופרית ומגנזיום) ולעיתים שרידי רכיבים של בורון, מנגן, ברזל, אבץ, נחושת ומוליבדנום - יסודות הקורט.
תוכן עניינים |
[עריכה] סוגי דשנים
[עריכה] דשנים כימיים
החנקן, הזרחן והאשלג הם שלושת החומרים העיקריים שחסרונם מגביל את התפתחות הצמח. מהסיבה הזו הם נחשבים לרכיבים העיקריים של הדשן ותמיד מפורטים על המארז. לדוגמה, בדשן 5-10-5 יהיו חמישה אחוזים של תרכובות חנקן, עשרה אחוזים של זרחה וחמישה אחוזים של אשלג ברכיביו.
דשן חנקני מיוצר לרוב בתהליך האבר, המפיק אמוניה. האמוניה משמשת להפקת חומצה חנקנית. תוצר התגובה של האמוניה והחומצה החנקנית הוא חנקת אמוניה, שהיא חומר דשן גם כן. החומצה החנקנית והאמוניה יכולים גם לשמש ליצירת דשני 15-15-15. התרחשותו של תהליך האבר מספקת כמחצית מכמות החנקן הדרושה לחקלאות.
[עריכה] זבל
- ערך מורחב – זבל
זבל, הנקרא גם דשן אורגני הוא חומר אורגני המשמש בחקלאות לטיוב הקרקע, להעשרתה בחומרי מזון, ובהעלאת כמות ואיכות היבול. משתמשים בעיקר בשלושה סוגי זבל אורגני:
- זבל משק - פרש של בעלי חיים שונים, כלומר גללים, של יונקים, אוכלי עשב ועופות, או חומרים צמחיים (לרוב קש) אשר שימשו להם כמצע, ולכן רווי בהפרשותיהם.
- זבל ירוק - צמחים המשמשים להוספת חומרי מזון בקרקע. לרוב הזבל הירוק הוא גידולים חקלאיים מהירים אשר נועדו להיטמן תחת האדמה. בעשותם כן, גדלה פוריות האדמה על ידי החומרים המזינים והחומר האורגני המוחזרים אל הקרקע.
- קומפוסט - זבל מורכב מחומרים אורגניים ואי-אורגניים.
[עריכה] הומוס
ההומוס הוא תוצר פירוק חומר אורגני המצוי בקרקע בתהליכים כימיים ועל ידי בעלי חיים (בעיקר תולעים ומיקרואורגניזמים).
[עריכה] השפעות וסכנות סביבתיות של השימוש בדשנים
- זבל מפיק חום כשהוא מתפרק, וקרו מקרי הצתה ספונטנית של גללים. על כן יש לערום אותו בגושים כבדים.
- דישון יתר יכול לגרום לשגשוג של אצות בערוצי ניקוז של האדמות החקלאיות, ובטווח הארוך לירידה באיכות הקרקע. לכן יש להתאים את דרישות התזונה הצמחית וכמותה לכמויות וסוגי הדשן. יתר על כן, חומרי דישון עלולים לחלחל לאדמה ולזהם את מי התהום.
- בשל הכמות הקטנה יחסית של חלבון בעשבים, אשר מהם ניזונים אוכלי העשב, יש לזבל הבקר ריח קל יותר בהשוואה לגללי טורפים - לדוגמה גללי הפיל הם כמעט חסרי ריח. עם זאת בהתחשב בכמות הזבל המוקצה לשדות, ריח עשוי להוות בעיה באזורים חקלאיים מסוימים.
- גללי עופות מזיקים לצמחים כשהם טריים, אך לאחר תקופה של עיבודם כקומפוסט, הם הופכים לחומרים מפרים בעלי ערך.
