חוק איי הגואנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק איי הגואנו (Guano Islands Act) הוא חוק שנחקק בקונגרס של ארצות הברית ב-18 באוגוסט 1856 ואושרר על ידי הנשיא ג'יימס ביוקנן. לפי חוק זה מותר לאזרחים אמריקניים להשתלט על כל אי בעולם המכיל מרבצי גואנו, ובלבד שאינו מיושב או שייך כבר למישהו אחר.

[עריכה] רקע

גואנו, דשן שמקורו בלשלשת של עופות ים, בלשלשת עטלפים או בפסולת של בתי חרושת לשימורי דגים, הוא הדשן הטבעי היעיל ביותר. אחוז החנקן שבו הוא פי שלושים ושלושה מאשר בזבל בהמות רגיל, והוא עשיר במינרלים רבים אחרים. הגואנו האיכותי ביותר מצוי בסדרה של איים מול חופי פרו.

במאה ה-19 החל מחירו של הגואנו הפרואני לעלות, בשל איכותו המעולה. הביקוש הגובר לגואנו, מחקלאים אמריקאים, בריטים ואירופאים, עודד את הממשלה הפרואנית להעלות את המס על מקור העושר החדש שנתגלה. הבריטים, בהבינם כי כמות הגואנו היא סופית ולפיכך סופיים גם הרווחים מהמסחר בו, בקשו וקיבלו מממשלת פרו מונופול על כריית הגואנו ויצואו. פעולה זו הפכה את האמריקנים ללקוחות של הבריטים. החקלאים האמריקנים התנגדו נחרצות לשלם לכתר הבריטי תמורת הגואנו הפרואני, ופנו בנושא לבית הנבחרים.

עיקר מחאתם הייתה כנגד עלותו של הגואנו המיובא. הקונגרס ניסה להתמודד עם נושא זה באמצעות סדרה של דרכי פעולה כלכליות ודיפלומטיות, אך אף אחת מהשיטות לא צלחה. גם הטלת מסים מצד אחד והצעת תמריצים מצד שני לא גרמו להורדה במחירי הגואנו.

[עריכה] הצעת החוק

לאחר הכישלון בנושא הגואנו מפרו, חיפשו האמריקנים מקורות חדשים של החומר. בשנת 1856 עברה הצעת החוק בקונגרס, והיא אושררה על ידי הנשיא ג'יימס ביוקנן. בחוק נאמר:

"בכל עת שתושב ארצות הברית יגלה מאגר של גואנו על אי, איון, או סלע, שאינו בתחום השיפוט של ממשלה אחרת, ושאינו מיושב על ידי אזרחים של ממשלה אחרת, וישתלט עליו באמצעים שלווים, ויחזיק בו. אותו אי, איון או סלע יחשבו, בהסכמת הנשיא כחלק השייך לארצות הברית."

בשפה פשוטה: מותר לאזרחים אמריקניים להשתלט על כל אי בעולם המכיל מרבצי גואנו, ובלבד שאינו מיושב או שייך כבר למישהו אחר. החוק מתיר לנשיא ארצות הברית להשתמש בכוח על מנת לשמור על אי שהושג בדרך זו. החוק גם קבע שארצות הברית אינה מחויבת להחזיק באי לאחר שכל הגואנו שבו ייכרה, אך לא קבע מה יהיה מעמדו של האי לאחר שהחברה הפרטית שניצלה את הגואנו שבו תנטוש אותו.
חוק זה קיים עדיין בספר החוקים הפדרלי בכרך 48, פרק 8, חלקים 1411-1419 (U.S. Code, Title 48, Chapter 8, Sections 1411-1419).

[עריכה] איי הגואנו האמריקנים

יזמים ארגנו משלחות חקר לאיתור גואנו, שהשתמשו בידע של הקרטוגרפים וחוקרי הטבע האמריקנים הטובים ביותר שיכלו היזמים לשכור. ערים כמו בלטימור שימשו נקודת מוצא למשלחות יקרות, מסובכות ומסוכנות. המשלחות הצליחו לאתר כ-60 איים זעירים בלתי ידועים, בעיקר באוקיינוס השקט, כדוגמת האיים האולנד (Howland), בייקר (Baker) וג'רביס (Jarvis), אך גם באוקיינוס האטלנטי, כדוגמת איי סרנילה (Serranilla), נבאסה (Navassa) ופטרל (Petrel), שחלקם ננטשו לאחר שהביקוש לגואנו דעך בתחילת המאה ה-20.

גילוי האיים אילץ את הקונגרס ובתי המשפט להתערב, על מנת להגן על הרכש האמריקני החדש ועל האנשים שעבדו בו. בזמן שהמדינאים התווכחו על חקיקה שתגן על הרכוש החדש, עבדים לשעבר ממרילנד הועסקו בתנאי עבדות מפרכים באי נבאסה, שבין האיטי לג'מייקה בים הקריבי. האי ננטש ב1889, כאשר העובדים התמרדו ורצחו את מנהלי העבודה הלבנים.

בתוך חמישים שנה דעכה חשיבותו של הגואנו. במקומות מסוימים, כגון האי הבודד "קליפרטון" בצפון האוקיינוס השקט (כיום בשליטת צרפת), לא נותר יותר גואנו לכרות. אך הסיבה העיקרית לדעיכת חשיבותו של הגואנו הייתה פיתוח דשנים סינתטיים מורכבים סביב תחילת המאה ה-20, שאיכותם, ובפרט זמינותם, עלתה על אלה של הגואנו. האנשים שעבדו באיי הגואנו חזרו הביתה, והחברות שאיי הגואנו היו שייכים להן התפרקו. הגואנו נעלם, או במקרים שעדיין נותר גואנו, האנשים נעלמו מהאיים.

נושאים כגון בעלות וחוקי רכוש היו ועדיין ממשיכים להיות מושפעים מהחקיקה סביב איי הגואנו. ארצות הברית מצאה עצמה בסוף תקופת הגואנו בעלת אוסף של רכישות חדשות. לכמה מהאיים הייתה משמעות אסטרטגית שנים רבות אחר כך. למשל, במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהצבא האמריקאי עשה שימוש באיים כקרש קפיצה לכיבוש איים אחרים מידי האימפריה היפנית. האי הידוע ביותר מבין איי הגואנו הוא אטול מידוויי שבאוקיינוס השקט, ששימש בשנת 1942 (80 שנה אחרי שנתגלה) כזירה שבה התחולל קרב מידוויי, שהיה נקודת המפנה ביחסי הכוחות בין יפן לארצות הברית. כמו כן, קיימת טענה כי ה-CIA השתמש באיים אלה בזמן המלחמה הקרה להקמת תחנות האזנה סביב קובה וניקרגואה.