הסכם העברה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם העברה ("טרנספר") הוא הסכם שנחתם בשנת 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית במטרה להציל הון ורכוש יהודי מגרמניה הנאצית ולהעבירו לארץ ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] מפגש אינטרסים
הסכם "העברה" נחתם בשנת 1933 כתוצאה ממפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי שהיה מעוניין להיפטר מהיהודים, המוסדות הציוניים שרצו גידול בכמות היהודים בארץ, יהודי גרמניה שרצו להציל חלק מרכושם ושלטונות המנדט הבריטי שרצו השקעות הון בפלסטינה.
[עריכה] האינטרס של הנאצים
בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה המדיניות האנטי יהודית בגרמניה ראתה בחיוב הגירת יהודים מגרמניה החוצה.
ההסדר אפשר לנאצים גם להתמודד עם החרם הכלכלי שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על סחר החוץ של גרמניה כתגובה לחרם הכלכלי שהנאצים הטילו על היהודים.
החרם היהודי התגלה כאפקטיבי, ההסדר אפשר לנאצים לשכנע את היהודים להפסיקו, ובכך שיפר את מצבת מטבע החוץ הגרמנית.
בנוסף, נהנו הגרמנים מחלקם בהסכם, באותה תקופה עדיין ייחסו כבוד לנושא הבעלות על הרכוש וההסכם אפשר לגרמנים לקבל רכוש רב במחירים נמוכים.
[עריכה] האינטרס של יהודי גרמניה
אחת המגבלות החמורות שהוטלו על יהודי גרמניה היה האיסור על הוצאת כספים, איסור שגרם למשפחות להסס האם לעזוב, גם כשהייתה אפשרות, כי חששו מחיים ללא אמצעי קיום.
ההסכם אפשר ליהודים שרצו להגר מגרמניה לפלסטינה להציל חלק מרכושם. בנוסף, אפשר ההסכם לבעלי הון לקבל סרטיפיקט, בסטטוס של בעלי הון העולה על 1,000 לירות סטרלינג.
[עריכה] האינטרס של המוסדות הציוניים
מטרת הסוכנות הייתה לעודד עלייתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל באמצעות העברת הונם לארץ, בצורת סחורות יצוא גרמניות. הסכמי ההעברה נחתמו הבנק הגרמני הממלכתי לבין בנק אנגלו פלשתינה ובנק יהודי בגרמניה. משנת 1935 פעלה ההעברה בפיקוח הסוכנות היהודית. מדיניות זו איפשרה את הקמת ההעברה ואת פעילותה. במסגרת ההעברה הועבר הון רב לארץ, דבר שתרם לקליטתם של עולי גרמניה, שעלו בעלייה החמישית.
[עריכה] האינטרס של שלטונות המנדט
נהנו הן מחלקם בהון שהגיע, הן מהציוד והמכונות, הן מהעובדה שהכספים אפשרו פיתוח מסחר ותעשיה בארץ, והן מעלייה איכותית לדעתם.
[עריכה] ההסכמים
ההסכם הראשון מבין הסכמי ההעברה נחתם במאי 1933 בין חברת "הנוטע" לבין הגרמנים, הסכם זה היה פרי תיווכו של סם כהן, עסקן יהודי-גרמני ולכן נקרא "ההסכם של סם", בהסכם זכתה חברת "הנוטע" בזכיון בלעדי על ביצוע העברות רכוש עד לסך מליון מרק גרמני מגרמניה לארץ ישראל, כך שהכספים הופקדו לזכות חשבון חברת "הנוטע" בגרמניה, והיא דאגה לבצע רכישות ציוד ולשלוח אותן לארץ ישראל.
חתימה על ההסכם השני: עקב לחצים מצד ההסתדרות הציונית והסוכנות על חברת "הנוטע" שיזמה את ההסכמים, והרצון הגרמני שגם גופים הקשורים לשלטון יהנו מהעמלות, הוחלט לשתף את גופי אוצר התיישבות היהודים הציוניים ואת הטמפלרים, ולכן ב-18 ביולי 1933 נחתם הסכם חדש בו נקבע כי הפקדת הכספים בגרמניה תיעשה לחשבון משותף של בנק אנגלו-פלשתינה ושל בנק הטמפלרים ("טמפלר בנק"). בנוסף, הוגדל היקף העברת הכספים לשלושה מיליון מרק,
הסכם זה לא מומש היות והמאבק על השליטה בכספי ההעברה נמשך, ולכן הופעלו לחצים על גד מכנס (מנהל "הנוטע") ועל סם כהן להתפשר פעם נוספת.
ההסכם השלישי: אחרי משא ומתן בין חברת הנוטע להסתדרות הציונית סוכם שבנק אנגלו-פלשתינה יקים חברת נאמנות שתשמש כגוף מתווך בעסקות ההעברה, ואילו סם כהן כנציג חברת הנוטע יקבל אחוזים מהעסקאות שתבוצענה. ב-25 באוגוסט 1933, נחתם "הסכם בין מיניסטריון הכלכלה הממשלתי הגרמני לבין אנגלו פלשתינה בע"מ בדבר העברת סך 3 מיליונים מרק לארץ ישראל"
מהות ההסכם: ההסכם חל על אזרחים גרמנים תושבי גרמניה שהם "בני הגזע היהודי" ומהגרים לארץ ישראל (ובנוסף, יהודים הנמצאים באופן זמני מחוץ לגבולות גרמניה, אך שלא ויתרו על רישום מקום מגורם בגרמניה). בהסכם יש אבחנה בין יהודים המהגרים מגרמניה לארץ ישראל באופן מיידי לבין אלה המהגרים לאחר זמן מה. המהגרים מיידית צריכים להגיש בקשה מתאימה, חלק מהכסף יועבר לגופי ההעברה והיתרה תוכנס לזמן מה לזכות חשבון מיוחד מספר 1 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק. אלו שמתעתדים להגר בזמן כלשהוא בעתיד יפקידו את כספם (מוגבל לסכום מכסימלי של 50 אלף מרק) לזכות חשבון מיוחד מספר 2 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק, עקרונית הפיקדון נותר מוקפא עד לעלייתו של המפקיד לארץ ישראל, ארצה. אולם ניתן היה לרכוש בכספים אלו אדמות, וכן לבצע השקעות מוגדרות ומאושרות מראש, וזאת על מנת להבטיח מקורות הכנסה למהגרים לכשיהגרו.
משיכת הכספים בפועל: בנק אנגלו-פלשתינה יכול למשוך את כל הסכומים (בניכוי עמלות) המופקדים בחשבון 1 של ה"טמפלר בנק" המתנהל ברייכסבנק (כספם של המהגרים מיידית), ולרכוש בכספים אלו ציוד ומכונות המותרים לייצוא, או לשלם עבור סחורות גרמניות שהוזמנו על ידי סוחרים ויבואנים ישראליים. לכשיתרוקן חשבון 1, יוכל הבנק למשוך סכומים הנמצאים בחשבון 2.
תמורת הסכומים היה בנק אנגלו-פלשתינה צריך לפתוח בישראל חשבונות נאמנות מתאימים לזכות מפקידי הכספים, ולאפשר להם למשוך כספים אלו בלא"י.
רק אחרי שהוזמנו סחורות וסופקו לישראל היו העולים מקבלים חלק מכספם.
בשלב מאוחר יותר הוקמה חברת "העברה", שהייתה בבעלותם המשותפת של בנק אנגלו-פלסטינה והסוכנות היהודית. "העברה" קיבלה בלעדיות הן על פעולת התיווך בין היבואנים בארץ ישראל ליצואנים הגרמנים, הן על הייבוא עצמו, הן על גביית כסף מהיבואנים בארץ בגין הסחורות שהזמינו והן על העברת התשלומים לעולים.
[עריכה] דרך הפעולה
הוקמו בגרמניה שלוש חברות תיווך: חברת "הנוטע" (חברת בת של בני בנימין שהייתה החברה הראשונה שזכתה בזכיון העברת הרכוש), חברת אנגלו-פלסטינה (שההסכם הפך מבנק קטן לבנק בינלאומי) וחברת "העברה", .
מי מיהודי גרמניה שרצה לעלות לארץ ישראל היה צריך להפקיד בגרמניה את כספו (במרקים גרמניים) באחד מהגופים הפיננסיים האלו שהיו בפיקוח הסוכנות היהודית, במרקים אלו היו נרכשים מכונות, ציוד וסחורות על פי הזמנות שהתקבלו מחברות ומתווכים בארץ ישראל, הטובין היו נשלחים לישראל (חלק מהם נמכר הלאה על ידי מתווכים).
היהודים הגרמנים היו מקבלים אישור הפקדה, כך שיכלו להוכיח שהם בעלי הון, וכשהגיעו לארץ היו מקבלים כשני שליש מהסכום המקורי שהפקידו.
[עריכה] Paltreu
סביב הסכמי ההעברה צמחו מספר חברות, הגדולה בהן חברת הייעוץ PALTREU, {חבר נאמנים ארץ ישראל למתן עצות ליהודים גרמנים בע"מ), ראשי תיבות של Palaestina Treuhandstelle, שקמה במיוחד על מנת לייעץ ליהודים המעוניינים להגר איך להתמודד עם הבירוקרטיה שסביב להסכם.
[עריכה] הרחבת ההסכם למדינות נוספות
עם הזמן הורחבה תחולת ההסכם גם למדינות נוספות, צ'כוסלובקיה, הונגריה והסכם דומה נחתם על ידי חברת "חליפין" בקשר לרכוש יהודי בפולין.
[עריכה] ההתנגדות להסכם
פעילות ההעברה עוררה מחלוקת ביישוב ובקרב יהדות התפוצות, הן בשל הצורך במגע עם שלטונות גרמניה הנאצית שהיו מוקצים בעיני אנשי היישוב באותה תקופה, מגע שעורר שאלות מוסריות של שיתוף פעולה עם הצורר, וכן היות וההסכם שבר באופן מעשי את החרם שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על רכישת תוצרת גרמנית, ההתנגדות התרכזה בעיקר בקרב חלק מהחוגים הרוויזיוניסטים (שיוצגו בעיקר על ידי אבא אחימאיר), על מנת למתן את הביקורת רכש סם כהן חלק מהבעלות על העיתון דואר היום, בטאון הרוויזיוניסטים. כתוצאה מהמחלוקת החליט הקונגרס הציוני ה-19 ב-1935: 'כדי להמריץ את המשכת עליתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל מטיל הקונגרס על ההנהלה לקבל תחת פיקוחה את כל פעולות העברה'. ימים אחדים לאחר מכן קיבלה מועצת הסוכנות היהודית החלטה דומה.
בשנות ה-50, כאשר נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, במסגרת הדיון המוסרי על ההסכם, שבו ועסקו במוסריות של הסכם העברה.
[עריכה] רצח ארלוזרוב
בין מנהלי המשא ומתן עם הגרמנים היה חיים ארלוזורוב, אשר נרצח ב-1933 על חופה של תל־אביב, אמנם רצח ארלוזרוב לא פוענח עד היום, אולם בזמנו נחשדו חברי ברית הבריונים, ברציחתו, ויש טענה כי מניע אפשרי לרצח היה משא ומתן זה.
[עריכה] סיום הפעילות
פעולתן של חברות ההעברה נסתיימה ב-1939 מספר חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בגלל סגר כלכלי מוחלט שהוטל על גרמניה, לאחר שכ-50,000 נפש ניצלו בזכותה ועלו לארץ בעלייה החמישית.
חברות ההעברה העבירו לארץ ישראל כ-14 מליון לירות שטרלינג, סכום אדיר במונחי אותה תקופה, כספים ששיקמו את כלכלת היישוב והיו המנוף ליציאה מהמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20.
חשבונות רדומים: חלק מהיהודים שהעבירו את רכושם דרך חברות ההעברה לא הצליחו להציל את גופם, ונספו בשואה. הכספים שהעבירו קורבנות אלו לא חולקו ליורשיהם, אין מידע מוסמך על גורל הכספים שהועברו דרך "הנוטע", חשבונות חברת "העברה" בשנות ה-40 הועברו לניהולו של הממונה הבריטי על נכסי אויב, בשלב ראשון הוא הורה להקפיא את החשבונות, (איסור ביצוע כל פעולה ללא אישורו). בשלב מאוחר יותר דרש להעביר אליו את הכספים. עם הקמת המדינה עברו לניהול "הממונה על רכוש האויב") וב-18 ביולי 1968 לידי האפוטרופוס הכללי.
רק בשנת 1985 החליט האפוטופוס לפרק סופית את חברת "העברה" וניהול החשבונות אוחד עם 376 החשבונות שנוהלו בבנק לאומי כממשיך "חברת אנגלו-פלסטינה", אלם לעיתים חסר מידע על בעלי החשבון היות ורק ליד חלק מהחשבונות מופיע מספר השובר של חברת העברה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- גלבר, יואב. מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 1990.
