דאייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דאון אימונים מסוג Blanik L-23

דאייה היא טיסה בכלי טייס הכבד מהאוויר, אך ללא שימוש במנוע. למרות שמטוסים רבים יכולים לדאות, הדבר נעשה בדרך-כלל בעתות חירום בלבד (תקלה במנועים או מחסור בדלק כמו שארע לדאון גימלי); השימוש הנפוץ במונח מתייחס לדאייה בעזרת כלי-טייס יעודיים המכונים דאונים.

בדומה למשל לסקי, דאייה נפוצה הן כתרבות פנאי והן כספורט. תחרויות דאייה בוחנות את יכולתם של הטייסים לזהות ולנצל את תנאי מזג-האוויר השונים, שכן הדאון תלוי בזרמי אוויר הרבה יותר מכלי טייס ממונעים. כמו-כן נבחנת יכולת הניווט, ויש גם תחרויות של אווירובטיקה בעזרת דאונים.

[עריכה] היסטוריה

מרבית הפיתוחים הראשונים בנושא הטייס היו למעשה מכשירי דאייה (ראו ההיסטוריה של התעופה), אולם ספורט הדאייה התפתח רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. אחת הסיבות לפיתוחו היא אמנת ורסאי, שהציבה מגבלות חמורות על פיתוח כלי-טיס חד-מושביים ממנועים בגרמניה. כך, בשנות העשרים ושנות השלושים של המאה ה-20, בעוד שטייסים וייצרני מטוסים בכל רחבי העולם עסקו בשיפורם של מטוסים ממנועים, הרי שהגרמנים עסקו בפיתוח דאונים ושיפור אמנות הדאייה, וגילוי דרכים חדשות לשימוש בכוחות האטמוספירה כדי לדאות רחוק יותר ומהר יותר. תחרות הדאייה הראשונה בגרמניה אורגנה בידי אוסקר אורסינוס בווסרקופה בשנת 1920. עשר שנים מאוחר יותר הפכה תחרות זו לאירוע בינלאומי. מאז הצטרפו ספורטאים ממדינות רבות לספורט הדאייה, אולם גרמניה נותרה מרכז עולם הדאייה, ומרבית יצרני הדאונים המובילים הם עדיין חברות גרמניות. גם לישראל חלק בהסטוריה של הדאיה וחלק מהשמות מוכרים לכולנו כמו דני שפירא, רפול ועוד רבים. תמונות הסטוריות מתקופה זו ניתן לראות בגלריה ההסטורית שבאתר האינטרנט של מרכז דאיה מגידו.

[עריכה] נסיקה

בעוד שקל להבין כיצד מאבד הדאון גובה במהלך הדאייה, הרי שניתן גם לנסוק במהלך הדאייה, כלומר, לצבור גובה. הנסיקה מתרחשת בדרך-כלל כאשר הדאון טס דרך גוש אוויר שעולה למעלה במהירות הגבוהה מזו שבה יורד הדאון למטה. שלושה סוגים של זרמי אוויר משמשים לנסיקה: זרמי אוויר חם, מקומות בהם הרוח נושבת אל מול פני גבעה או הר, וגלים עומדים באטמוספירה (בדומה לאדוות על-פני זרם מים). זרמי אוויר מול גבעה או הר מאפשרים בדרך-כלל נסיקה עד לגובה של 2,000 רגל (600 מטר) מעל פני השטח לכל היותר; זרמי אוויר חם, בתלות במזג-האוויר ובפני השטח, יכולים לאפשר עליה עד לגובה של מעל 10,000 רגל (3,000 מטר) מעל קרקע מישורית, ואף מעבר לכך בהרים; גלים עומדים איפשרו לטייסי דאונים לנסוק לגבהים של כמעט 50,000 רגל (15,000 מטר).

במקרים נדירים הצליחו טייסי דאונים להשתמש בשיטה בה משתמשים עופות מסוימים (כגון האלבטרוס) כדי לצבור מהירות, המאפשרת גם צבירת גובה: חצייה חוזרת ונשנית של הגבול בין גושי אוויר הנעים במהירות אופקית שונה. שיטה זו מכונה "נסיקה דינאמית".

[עריכה] שיטות שיגור

היות שהדאון אינו מצויד במנוע, אין ביכולתו להמריא בכוחות עצמו. כמה שיטות שונות משמשות לשיגור דאונים.

"גרירה אווירית" או "גרירת מטוס" היא גרירה של הדאון בעזרת כבל על-ידי מטוס ממונע, ושחרורו בגובה הרצוי. לאחרונה נעשה שימוש גם בדאונים ממונעים (שהם למעשה מטוסים קלים) ובמטוסי "מיקרולייט" כדי לגרור דאונים.

שיטה אחרת היא גרירת הדאון בעזרת מגליל (winch) שהינו למעשה מנוע על הקרקע המוצב בקצה המסלול ומושך אליו כבל מתכת, או כבל מסיב סינתטי, באורך 1,000 עד 1,600 מטרים; כתוצאה מהגלילה צובר הדאון מהירות ואז ממריא. טייס הדאון מנתק את הכבל בגובה של 400 עד 500 מטרים. שיטה זו זולה בהרבה מגרירה אווירית (מחירה כמה עשרות שקלים לכל המראה) ולכן היא פופולרית מאוד. באופן דומה, ניתן גם לגרור את הדאון בעזרת כבל המחובר לרכב נוסע (ממש כמו גרירת עפיפון תוך-כדי ריצה כדי שיצבור גובה).

לבסוף, ניתן גם לשגר דאונים מעל גבעה בעזרת רצועת גומי מתוחה אל-מול רוח מתאימה ("מקלעת" או "בנג'י"). מספר אנשים מותחים את הגומי, המחובר לוו המצוי בדאון ומשמש בדרך-כלל לגרירתו; כשהגומי מתוח דיו משחררים אותו, והדאון צובר מספיק מהירות כדי להתרומם מעל לגבעה.

בישראל השיטה המקובלת ביותר היא גרירת מטוס. במקום אחד, מועדון הדאיה במגידו, נעשה שימוש גם בגרירת מכונית (בעיקר לגרירת דאוני הדרכה)