מפיק (לשון)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מַפִּיק (בארמית: מוציא) הוא סימן דיאקריטי במערכת הכתב העברי. תפקידו לסמן שהאות ה בסוף מילה מייצגת עיצור ולא תנועה.
מפיק מופיע במקום שבו העיצור ה מופיע בסוף מילה וללא תנועה אחריו. המפיק מזדמן בעיקר בכינוי חבור לנסתרת (סִפְרָהּ, בֵּיתָהּ; בארמית גם לנסתר: שְמֵהּ - השם שלו) וכן בפעלים שבהם אות השורש השלישית, למ"ד הפועל, היא ה עיצורית (גָבַהּ - נעשה גבוה, לעומת גָבָה כספים משורש גב"י). המפיק נחוץ רק בסוף המילה משום שהאות ה אינה משמשת כאם קריאה באמצע מילה, והוא מסומן באותו סימון כמו דגש קל ודגש חזק, בנקודה באמצע האות, משום שהעיצור ה איננו מקבל דגש בהיותו עיצור סדקי.
באופן נדיר מזדמנות בנוסח המסורה של המקרא אותיות א שמופיעה בהן נקודה באמצען, ונקודה זו מוסברת גם היא כמפיק שבמטרתו להדגיש את הגיית העיצור א ללא הבלעה. יש כתבי יד של המקרא שבהן נפוץ מפיק בכל האותיות המשמשות כאמות הקריאה א, ו, י כשהן עיצוריות. בכמה כתבי יד של המשנה מופיעה נקודה תחת האות י בסופי מלים מן הצורה שמיִי (שמאי), גביִי (גבאי), ויש המסבירים אף נקודה זו כמפיק.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- המפיק באתר "השפה העברית"
